 |
ש.ה
ככל שאני ירדתי לדעתו של אריה כספי הוא אינו משווה בין חבר כנסת לאיל תעשייה אלא בין ארגונים, בין המפלגה ובין החברה מסחרית.
כבכל השוואה יש קווי שוני, אבל ניתן במקרה זה להצביע גם על קווי דמיון:
עולמנו הקפיטליסטי הוא עולם של סחורות ולצערי אנחנו חושבים כל העת במונחים של סחורות. הכול מחופצן (מלשון חפץ), אפילו על ספרים, מוסיקה, גברים ונשים אנו נוטים להסתכל כעל סחורות. מכיר את הביטוי שנאמר על אשה/גבר "היא לא סחורה!" יעני היא לא שווה. תן הצצה במדורי השידוכים ותראה איך אנשים מציגים (מוכרים) את עצמם כמו סחורה.
ואנחנו מדברים גם על "סחורה פוליטית", שהרי אלף פעם שמעת את ירון דקל מברר אם ש"ס סיפקה את הסחורה או לא סיפקה את הסחורה, אם ברק עשה או לא עשה עסק טוב.
ואיך נמכרת הסחורה הפוליטית? כמובן, בעזרת יועצי שיווק פוליטיים מארה"ב, מומחים לאריזת אידיאולוגיות ולתחרות עם בעלי הסחורות האידיאולוגיות האחרות. והכול משווק באמצעות הטלוויזיה והעתונות והיחצ"נים בדיוק כמו שמוכרים המבורגרים וקוקה קולה.
בקיצור, המפלגות הפכו לחברות שמייצרות לקראת הבחירות מוצר: סחורה אידיאולוגית, ואילו ציבור הבוחרים הם הצרכנים.
יש חברות קטנות שמייצרות מוצר עיקרי אחד: "שינוי" למשל, מוכרת הבטחה לבלום את החרדים; המפד"ל - שמירה על ההתנחלויות; ש"ס - החזרת הכבוד העצמי האבוד של המזרחים באמצעות התורה ו"פעולות תגמול" נגד האשכנזים. למפלגות הגדולות, המערך והליכוד יש לכאורה מספר מוצרים, אבל בשיטה הנוכחית בעצם יש להם מוצר עקרי אחד: ראש ממשלה (ראה איך הליכוד בשבוע הנוכחי מדבר על החזרתו של ביבי כי ברור לכל בר בי רב שאריק שרון הוא לא סחורה.)
בבחירות האחרונות גם ראינו כל מיני מיזוגים: ישראל אחת שמורכבת מהמערך, גשר ומימד; מפלגת המרכז שהיא אוסף של בעלי עסקים קטנים; מפלגות הימין של האחוד הלאומי.
אוקיי, אני חושב שהפרינציפ ברור, ויש ממש בהשוואה בין חברות מסחריות למפלגות בנות זמננו.
בברכה,
ג. שמעון
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות