בתשובה לירון, 22/07/14 22:17
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא ברור לי מה העניין עם "פרובוקציה". להבדיל מפייסבוק או מפמפלט, חברה נמדדת גם במרווח הנשימה שלה וביכולת שלה להקיף מגוון אנושי ועדיין להישאר בצלמה. נניח שאתה חייב לקבל ויטמין סי, ואתה חי במקום שבו 90% מהאוכלוסייה אוכלת תפוזים בוקר וערב. מישהו בא ותולה על ביתו שלט שאומר שפירות הדר מגעילים אותו. א) למה לכל הרוחות אכפת לך מה דעתו האישית? (כזכור האוכלוסייה לא מושפעת, או מושפעת ברמות מיקרוסקופיות, כיוון שדעתו נחשבת הזויה. הוא עדיין משלם מסים לממשלה המגדלת ומוכרת תפוזים). ב) האם אחרי שוך ההתרגזות, תמשיך לחיות את חייך? ג) ואם ממש ממש תתרגז ולא תירגע, האם תנסה להוציא את השלט מחוץ לחוק? ד) האם תתמוך בחבורות עברייני צעצוע שירביצו לתולה השלט? ה) האם תלך לגייס חבורות כאלה בעצמך ותצטרף למכות? אני קוראת יותר מדי אנשים שתומכים בסעיף ד', נניח, ומסבירים זאת בתשובה לסעיף א'. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הפרובוקטור הוא מי שמאתגר בגסות את כל מה שיקר לקהילה. למשל לארגן צעדה של לובשות ביקיני ברחוב הראשי בשכונה חרדית. הזדהות עם האוייב בזמן מלחמה זו לא "דעה". הבעייה שלנו עם החמס היא לא בדיוק ויכוח על טעם וריח, וגם לא התדיינות אינטלקטואלית זחוחה. כשמישהו כותב ברשת חברתית שנהרגו "רק" 13 חיילי צה"ל ובסוף מוסיף סמיילי, יש לי בעייה אמוציונאלית אישית איתו. אני לא הולך לצעוק ברחוב "מוות לערבים" על הפגנה של תומכי חמס, אבל אני גם לא נופל מהכיסא כשאני שומע סיפור כזה. מי שמחליט להיות טרול, שלא יגלגל עיניים כשהוא לא מתקבל בתשואות חן חן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הבדל בין הבעת שמחה על הרג חיילים לבין הפגנה נגד מדיניות הממשלה בנושא עזה. יש חפיפה חלקית בין הקבוצות שעוסקות בשני המעשים הללו, והמעשים אינם זהים. בכל מקרה, שניהם לא נורמטיביים ומקוממים אבל השני לגיטימי לגמרי. מעבר לזה, אף אחד מהם לא משפיע ישירות על מה שקורה בתוך עזה. אם כבר, רק השני עשוי להשפיע קלות על הממשלה - וגם כאן, זה בתחום של "אזרחים מביעים דעה". ההשוואה ללובשות הביקיני לא תקפה: 1. ישראל אינה שכונה חרדית, והרגשות החמים כלפי צה"ל + הרגשות הלאומיים/לאומניים של תומכי המבצע אינם קדושים. 2. גם בשכונה חרדית הייתי מצפה שהתושבים לא יפליאו מכותיהם בלובשות הביקיני, ואם היו עושים כך זה היה חמור. (אישית לא הייתי נאבקת על הזכות ללבוש ביקיני שם, אבל בהחלט על הזכות של חילונית לעבור שם בחולצה ומכנסיים סבירים בלי לקבל איומים). 3. בזמן שגרתי הייתי מסכימה שלובשות הביקיני עושות "פרובוקציה", אבל לו זה היה קורה בתקופה שבה פוסקי ההלכה החרדים מתלבטים אם ראוי להתיר לנשים ללבוש ביקיני, בהחלט היה מקום להשפעה. זו בדיוק נקודת הזמן שהלוחמה נמצאת בה עכשיו - נקודה שבה אפשר להשפיע על מקבלי ההחלטות (זו תשובה לטוענים ש"אפשר להפגין אבל לא עכשיו"). מהבחינה הזו, הפגנה בעת הזו היא חובתם האזרחית - לא רק זכותם - של מי שמתנגדים ללחימה. ואת זה אני אומרת כמי שלא מתנגדת ללחימה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לשיטתך, מדיניות הממשלה היא להיות אויבים של כל הערבים? או שלשיטתך, בגלל שאנחנו מסרבים להיות אויבים של אלה שיורים עלינו רקטות, צריך פשוט לספוג בשקט את הרקטות, את הרציחות ואת נסיונות הרצח ההמוניים והבלתי פוסקים. כי אנחנו מסרבים להיות אויבים. וגם פעילי חד"ש מסרבים שנהיה אויבים שלהם ונעז להשיב מלחמה. מי שמע על יהודי שמשיב מלחמה? במשך אלף שנים ערבים מתעללים ביהודים והם אף פעם לא נלחמים בחזרה. מה קרה? על מה הצעקות? אז מתו קצת כמה נערים... אז מה? הבהרה: השורה האחרונה נאמרה בציניות כואבת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלף וארבע מאות | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשערבי ישראלי יוצא להפגנה נגד "מדיניות הממשלה" בזמן מלחמה, מניף את הדגל הפלסטיני ועוטה כאפיה פלסטינית - זו לא "דעה". דעה יש במסגרת חילוקי דעות בעניין שר"פ בבתי חולים ממשלתיים. אנחנו נתונים במאבק אתני בין שני קולקטיבים: יהודים וערבים. כשערבי עוטה על עצמו את סמלי האוייב, המסר שלו ברור: "אני שייך למחנה האוייב". הוא מוציא את עצמו מההקשר של האדם הפרטי, ומצהיר שהוא חלק מקולקטיב לוחם - הופך עצמו לסריאוטיפ של האוייב. כפי שחייל מילואים לובש מדים, וברגע אחד הופך מאזרח פרטי לחייל צה"ל. בקשר למתנגדי המלחמה, כל מה שיש לי לומר הוא שיש תמיד - בכל תחומי החיים - אנשים שאוחזים באמיתות אלטרנטיביות משלהם, טהרנים, קיצוניים, פונדמנטליסטים, מטורללים וטרולים מכל הסוגים. ההבדל בינם ובין הערבים הוא שהערבים לא מטורללים, הם פשוט ערבים. הליך קבלת החלטות איכותי כרוך בדיון רציונלי, שמשתתפים בו אנשים בעלי כישורים רלוונטיים שנושאים גם האחריות לתוצאות. לא ברור לי מה הקשר בין זה ובין הפגנה של השמאל הקיצוני. הפגנה כזאת היא אמצעי לחץ על הממשלה, להטות את מדיניותה לכיוון שמתאים לצרכים הפסיכו-אידאולוגיים של אנשים שהתיחסתי אליהם כבר במספר שמות תואר בפסקה הקודמת. תמיכה בהפגנה כזאת דווקא מפני שהיא עלולה להשפיע, היא טרוף מוחלט: כאילו שאמור להיות קשר בין מה שכדאי לעשות, ובין מה שכמה קיצוניים חשים שראוי לעשות. אם כבר, אפשר לטעון שכדאי לגלות סובלנות להפגנה כזאת מפני שהשפעתה זעירה, וגם מסייעת לנו לשמור על הדימוי הדמוקרטי שלנו. קוראים לזה מחיר הדמוקרטיה. ובאותה הזדמנות, תשתדלי להשמע פחות כמורה שמצטטת מספר אזרחות, רוב הקוראים כבר לא תלמידי בית ספר. אני מתכוון גם לניסוח הזה: "חברה נמדדת גם במרווח הנשימה שלה וביכולת שלה להקיף מגוון אנושי ועדיין להישאר בצלמה." כן, כן, אי אפשר להתנגד לכך, אבל בכנות, בהקשר שלנו את נשמעת כמי שנשפך עליה בקבוק שלם של בושם תקינות פוליטית. אגב, איפה החברה נמדדת? בבית דין של מעלה? הפסקה האחרונה יצאה פוגענית מדי? אם כן, אני מתנצל - לא התכוונתי למתקפה אישית. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |