 |
|
 |
||
|
||||
 |
כותב המאמר עושה בצדק הפרדה בין "הציבור המסוים", כפי שהוא מכנה את מחנה הימין-הדתי-המשיחי המהווה את חוד החנית של תנועת ההתנחלות, לבין המרכז הציוני החילוני. הוא מעיר שהמלחמה הנוכחית הביאה לטשטוש בין המרכז שנע ימינה ובין "הציבור המסוים", והוא צודק. הראיון עם אפי איתם ב"הארץ" אכן מבורך מכיוון שעולה מתוכו ההבדל התהומי בין הציונית החילונית לציונות המשיחית. אך טועה מר ויסמן ש"הציבור המסוים" מושתק על ידי תקשורת שמאלנית. האמת היא שציבור זה על פי רוב משתיק את עצמו על ידי דיבור בלשון עמומה, ממש כלשונו של מר ויסמן במאמר זה. ציבור זה אמר פעם על עצמו שהוא מצר על כך שלא הצליח "להתנחל בלבבות" של רוב העם - הלשון העמומה שבדרך כלל הוא נוקט (לא בשיח הפנימי שלו, כי אם בתקשורת הכללית), מטרתה "להתגנב ללבבות". טכניקת ההתגנבות אינה זרה לציבור זה, כך החלה תנועת ההתנחלות בראשית שנות ה-70. הדבר האחד המייחד את אפי איתם בראיון בהארץ הוא ההסתלקות מהלשון התחבולנית שנוקטים בה לרוב מנהיגי ה"הציבור המסוים". הוא מדבר גלויות. אולם עצם המשנה שהוא פורש מוכרת לנו היטב, יש בה רהב אך אין בה חידוש. המשנה הזו נגלתה ונפרשה במלוא כיעורה בעת הדיון הציבורי על פעולותיהם של ה"עשבים השוטים" ברוך גולדשטיין ויגאל אמיר שבאו מקרב אותו "ציבור מסוים". אולם דרכם של שני אלו, אינה דרכו של אפי איתם. הוא אינו חושב במונחים של "קיצורי דרך" או של פעולות בודדות של יחידים. הוא חושב ברמה של הנהגה לאומית. הוא מבין שהגשמה מלאה של אידיאולוגיית "הציבור המסוים" תוכל להעשות רק מתוך שליטה בכל המערכת. אך אפי איתם אינו ממהר להשתלב בפוליטיקה אף שהוא זוכה לאהדה רבה בציבורו המסוים. ברור לאיתם שהיומיום הפשרני של המערכת הפוליטית יגרוס אט אט את משנתו המשיחית והבלתי מתפשרת ואת דימויו. איתם לא שש לקחת חלק בקרנבל הפוליטי הרייטינגי של הדמוקרטיה: "אני לא אעמוד כמו תרנגול על ערימת הזבל הפוליטי ואומר שהכרבולת שלי יותר אדומה", אומר איתם בראיון ב"הארץ". אז איך הוא ישפיע? "אני מחכה לגילוי של רצון. אני מחכה לאות," אומר איתם. אך, איש זה המדבר מתוך האתוס הגברי והייצריות של דויד המלך, אינו ז'אן ד'ארק ששמעה קולות. אפי איתם מחכה לשעת כושר ממשית. ושעת הכושר עלולה להגיע כאשר המלחמה המתמדת שאנו שרויים בה זמן כה רב תביא לכך שאבדותינו בפיגועי הטרוריסטים הנתעבים ישבשו את דעתנו, לכך שמצבינו הכלכלי ידרדר עד כדי שינוי באורח חיינו הבסיסי, לכך שהמערכת הפוליטית שלנו תאבד את שיווי משקלה - זו תהיה שעת הכושר של אפי איתם. לרגע הזה הוא מייחל ומצפה; או אז יבוא משיח השקר הזה, דויד המלך מטעם עצמו ו"ציבורו המסוים", או אז הוא יצלצל. לאוייבים הסימטריים, הקנאות היהודית המשיחית והאיסלם הקנאי, מכנים משותפים רבים וזהויות אינטרסים. ולפיכך צריך המרכז הציוני החילוני לפלס את דרכו בין שני הצוררים הללו, ולמרות קרבת הדם השבטית שלו לקנאים היהודים על הציבור הציוני החילוני לזכור שעליו להתרחק ממשנתו האידיאולוגית של "הציבור המסוים" ולהיזהר ממנה כמו מאש. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אבל על זה בדיוק כתבתי! הניחוח שמשמיע מנהיג כלשהו בדבר זכות יהודית, על אות, ניואנסים יהודיים-דתיים, הם זרים לך כאילו מדובר בכת מיסטית מזרחית רחוקה ולא במורשת של אלפי שנים. האות - אינו קשת בענן, אלא, סימן כלשהו אשר רק האדם המסוים(אפי איתם) יוכל לזהות כסימן. ישנם מינוחים ופרשנויות רבות לכלל סגנון הדיבור של הציבור הדתי, אשר היריעה קצרה מלהכיל, אולם, אין מדובר בחלומות באספמיה, כי אם בכלים שלובים של מציאות ומסורת עתיקת יומין. הדוגמאות של ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר, הן דוגמאות דמגוגיות להכפשת ציבור הדתיים, היות ושניהם מוקעים על-ידי רוב רובה המוחלט ל כל האוכלוסיה הדתית. אולם, תמיד יראו כי ישנה הבנה ויתפסו לשוטים גמורים אשר לראשם, מה לעשות, כיפות. אם כבר בחשבון היסטורי עסקינן, כשהשמאל הישראלי הורג הרי שזה נעשה, להצלת המולדת, ראה "התותח הקדוש" של בן-גוריון, עבור לסזון, חזור אל הסרבנות. כל העוולות הנוראות הן פירות ביאושים של שמאל טהור. גם אימוץ מפלגת השינאה, שינוי, הן פרי ביאושים שמאלני. אולם, השמאל "הנאור" יודע לאמץ במהרה, נימוקים אשר חודרים ללבבות ההמונים. כך הרוגי פיגועים הופכים "לקורבנות שלום". מעבר לזה, נדמה לי היום כאשר האידיאולוגיות הגדולות קרסו, יש רצון של הציבור לשמוע סוג אחר של דו-שיח. לשמוע את נשיא ארה"ב למשל, קורא לעמו ללכת להתפלל לאחר אסון התאומים, זה סוג של קריאה אשר לנו היהודים בישראל חסרה... |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |