 |
"עומד" במשמעות קבע להבדיל מצבא מגוייס (מילואים בעברית). (אני חושב שזה תרגום מגרמנית)
המודל העומד לנגד עיניי הוא מה שקרה לוורמאכט בין מלחמות העולם. הצבא הגרמני עלה בכמה דרגות על כל יריביו בשנים 39-45. אני רואה את יתרונו העיקרי באיכות ובמיומנות של עבודת המטה וקציני המטה. (במאמר מוסגר, אומר שיתכן שהשגיו הגדולים של הוורמאכט לא היו מתממשים אלמלא יצר ההימור של היטלר, אבל חשוב מכך אלמלא מהלכיו הקטסטרופאליים של היטלר שהלך והגדיל את ההימור כל הזמן, הצבא הגרמני לא היה מובס ע"י אוייביו). ההסבר המקובל ליתרון האיכותי הוא המצב בתקופת ויימאר שהיה מורכב מצבא עומד (כלומר קבוע בגודלו) של 100,000 מגוייסים בלבד, אשר בתקופה של אבטלה מתמדת ואינפלציה משתוללת בחלק מן התקופה, נחשב מקום עבודה נחשק לעילית החברתית-האינטלקטואלית של החברה הגרמנית. הוורמאכט יכל באותה תקופה לברור את קציניו מן החלק האיכותי ביותר של החברה. דבר זה התבטא אח"כ בביצועים בזמן המלחמה.
עוד עובדה רלאבנטית היא שעל אף הפסקה של 20 שנה באימון הרזרביסטים (גייסות מילואים), הוורמאכט המצומק לא התקשה ליצור תוך מספר שנים כוח לוחם מספיק טוב מן המגוייסים הרזרביסטים. (הסוד הוא כנראה, כפי שעמדת עליו בעצמך, איכות עבודת המטה).
דברים קרובים ניתן לומר על הצבא הבריטי והאמריקני ששנות ה-20 היפות כמעט חיסלו ע"י הרעבה ובכל זאת הצליחו תוך זמן קצר להתאושש ולהעמיד גייסות מאומנים למדי. דוקא הצבאות הגדולים ומרובי גייסות המילואים גילו אזלת יד משוועת בזמן שנדרשו להם (בריה"מ איטליה וצרפת).
עד כאן ניסיתי לענות על שאלתך הישירה. גם להדיוט כמוני בעניינים אלו, ברור שמהלך של הליכה לצבא קבע הוא הימור גדול העשוי להסתיים באסון. וטענתי היא כי ככל שחולף הזמן יחס הסיכונים בין נטילת ההימור לבין המשך המצב הקיים הולך ומשתפר לטובת ההימור. נכון לעכשיו נראה שהסיכון של המשך המגמה הקיימת גדול יותר.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש