 |
בעיני השיר הנפלא של אורלנד הוא "שִׁיר שֶׁל בֶּכִי" - הגרסה הרוסית למה שקרוי שירי דיכאון במוסיקה המזרחית. כדי לנסוק מעל רמת הקלישאה והקיטש יש להתרחק מכל קונקרטיזציה. כאן אני חולק עליך וסבור כי ההפשטה וההכללה נדרשת בשיר ו"מעיפה" אותו לגבהים. אורלנד בשירו מגיש לנו את אחד הביטויים המרגשים של הרוח הרוסית, אותה רוח עגמומית ומלאנכולית של האיכרים המדוכאים בערבות האינסופיות של המולדת הראשונה ושל עניי מוסקבה הניצבים בדרך ולדימירסקאייה ומוזגים מים ליוצאים לגלות סיביר. זוהי שירת עמי רוסיה השרים על "עֶצֶב הָעוֹלָם", שירה שתחילתה בשורשים הצועניים-רוסיים של המוסיקה. זמר הבס המבצע את המקור הרוסי רק מדגיש את הפן הזה שאורלנד משך מן המוזיקה אל תוך המילים שלו. (אני מאד סקרן לדעת אם "מיהו המיילל ברוח" השלים את המעגל וחזר הביתה באמצעות תרגום לרוסית ומה היתה תגובתם של קוראי השירה הרוסית למילים החדשות.)
אבל בעוד אחמאטובה הצליחה להתחבר לרגשותיהם ונפשם של מיליוני רוסים שבאותו רגע היסטורי היו מלאים בדאגה לגורל האבות בחזית הרוסית של מלה"ע ה-I, אורלנד כשל בקריאת רוח הזמן. את האוירה בשירו של אורלנד צריך לתאר באמצעות יללה ברוח, בכי בדממת בית הקברות. זו היתה כנראה האוירה ששררה בת"א של אמצע שנת 42. הידיעות על קיצה של יהדות פולין החלו להגיע. יהדות רוסיה בחלקה נטבחה ובחלקה גלו כפליטים לקצוות הנידחים של הארץ. מאות אלפים מתו בערבות הוולגה. אני משער כי היישוב העברי לא רצה ולא יכל להבין את המשמעות האמיתית של הדממה המוזרה שהשתררה באירופה. באופן טבעי הנטייה במצבים כאלו היא אל האוירה הנכאה של דממת בית הקברות שאותה תאר אורלנד בשיר.
בדיעבד, אנו יודעים שאורלנד לא קרא נכון את רוח הזמן. לא היה מדובר ביללת הרוח או בשריקת "הָרַכֶּבֶת שָׁם בָּעֲרָבָה שֶׁגָּזְלָה מִן הָאוֹהֶבֶת אֶת מְאַהֲבָהּ" אלא בזעקת הטבוחים ביבשת שהפכה לבית מטבחיים. שנת 1942 לא היתה עוד שנה במארג הנצח של תוגת הזמן או עוד לילה גשום בו "תָּמִיד, תָּמִיד ... הַכְּלָבִים בּוֹכִים". שנת 42 היתה שנת "פוגת המוות" ושנת זעקת הטרוף (כמו בציור של מונק). באותו רגע היסטורי, אורלנד לא ידע באמת "מִיהוּ הַמְּיַלֵּל בָּרוּחַ וּבְקוֹלוֹ הַשְּׁכוֹל? מִי הַמִּתְפַּלֵּל לָנוּחַ וְאֵינוֹ יָכוֹל?".
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש