 |
|
 |
||
|
||||
 |
קראתי שוב ונהנתי, אבל יש לי הערה על שתי השורות בנוגע לאחמטובה: "אצלה [אחמטובה] נראה שמדובר בשתי דמויות בדיוניות־מופשטות – אם המדברת לילדהּ – המציגות תמונה מרומזת וכמעט מופשטת של אימה, שקל להשליך ממנה לאימה קונקרטית מאוד של המשוררת עצמה." - אני חושב שהסאב-טקסט הרבה יותר פשוט ורחוק ממופשט. השיר נכתב ב-1915, לאחר שעשרות אלפי חיילים רוסים אבדו במזרח פרוסיה ובגליציה. השיר מבטא לדעתי את הפחד המאוד קונקרטי של האם ובנה מפני אובדן האב בשדות הקרב ואת התקווה לשובו. איגור הקדוש הנזכר בשיר הוא, אני חושב הנסיך איגור סוואטיסלאב, הנסיך הלוחם של נובגורוד שנפל בשבי אוייביו הקומאנים, אך הצליח להמלט ולשוב הביתה. אנה אחמטובה המשוררת. ממוצא אריסטוקראטי, היתה אמנם באותה עת בסבך של נישואים לא מאושרים ומאהבים מתחלפים, אבל זוהי עדיין אחמטובה נסיכת עידן הכסף של השירה הרוסית ולא אחמטובה הרדופה והמקוננת של מחזור ה"רקויאם" מעידן סטלין. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי גם שהשנה בה נכתב השיר (הנפלא בעיני מבחינה השפה והטכניקה השירית) של אורלנד, שנת 1942, צריכה לשמש נקודת כובד ממנה יצא הדיון היכן ומדוע כשל השיר הזה באמירתו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה רוצה לפרט? אולי אני מחמיץ משהו, אבל קשה לי לקרוא את השיר כמתייחס למלחמת העולם (על זה אתה מדבר, נכון?), ולו התייחסות ערטילאית-אווירתית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעיני השיר הנפלא של אורלנד הוא "שִׁיר שֶׁל בֶּכִי" - הגרסה הרוסית למה שקרוי שירי דיכאון במוסיקה המזרחית. כדי לנסוק מעל רמת הקלישאה והקיטש יש להתרחק מכל קונקרטיזציה. כאן אני חולק עליך וסבור כי ההפשטה וההכללה נדרשת בשיר ו"מעיפה" אותו לגבהים. אורלנד בשירו מגיש לנו את אחד הביטויים המרגשים של הרוח הרוסית, אותה רוח עגמומית ומלאנכולית של האיכרים המדוכאים בערבות האינסופיות של המולדת הראשונה ושל עניי מוסקבה הניצבים בדרך ולדימירסקאייה ומוזגים מים ליוצאים לגלות סיביר. זוהי שירת עמי רוסיה השרים על "עֶצֶב הָעוֹלָם", שירה שתחילתה בשורשים הצועניים-רוסיים של המוסיקה. זמר הבס המבצע את המקור הרוסי רק מדגיש את הפן הזה שאורלנד משך מן המוזיקה אל תוך המילים שלו. (אני מאד סקרן לדעת אם "מיהו המיילל ברוח" השלים את המעגל וחזר הביתה באמצעות תרגום לרוסית ומה היתה תגובתם של קוראי השירה הרוסית למילים החדשות.) אבל בעוד אחמאטובה הצליחה להתחבר לרגשותיהם ונפשם של מיליוני רוסים שבאותו רגע היסטורי היו מלאים בדאגה לגורל האבות בחזית הרוסית של מלה"ע ה-I, אורלנד כשל בקריאת רוח הזמן. את האוירה בשירו של אורלנד צריך לתאר באמצעות יללה ברוח, בכי בדממת בית הקברות. זו היתה כנראה האוירה ששררה בת"א של אמצע שנת 42. הידיעות על קיצה של יהדות פולין החלו להגיע. יהדות רוסיה בחלקה נטבחה ובחלקה גלו כפליטים לקצוות הנידחים של הארץ. מאות אלפים מתו בערבות הוולגה. אני משער כי היישוב העברי לא רצה ולא יכל להבין את המשמעות האמיתית של הדממה המוזרה שהשתררה באירופה. באופן טבעי הנטייה במצבים כאלו היא אל האוירה הנכאה של דממת בית הקברות שאותה תאר אורלנד בשיר. בדיעבד, אנו יודעים שאורלנד לא קרא נכון את רוח הזמן. לא היה מדובר ביללת הרוח או בשריקת "הָרַכֶּבֶת שָׁם בָּעֲרָבָה שֶׁגָּזְלָה מִן הָאוֹהֶבֶת אֶת מְאַהֲבָהּ" אלא בזעקת הטבוחים ביבשת שהפכה לבית מטבחיים. שנת 1942 לא היתה עוד שנה במארג הנצח של תוגת הזמן או עוד לילה גשום בו "תָּמִיד, תָּמִיד ... הַכְּלָבִים בּוֹכִים". שנת 42 היתה שנת "פוגת המוות" ושנת זעקת הטרוף (כמו בציור של מונק). באותו רגע היסטורי, אורלנד לא ידע באמת "מִיהוּ הַמְּיַלֵּל בָּרוּחַ וּבְקוֹלוֹ הַשְּׁכוֹל? מִי הַמִּתְפַּלֵּל לָנוּחַ וְאֵינוֹ יָכוֹל?". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(כלומר, זה השיר הנכון בזמן הלא נכון, במקום הלא נכון, ובשפה הלא נכונה? :-) ניתוח מעניין מאוד, תודה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה מתאים. השיר לא התאים לזמנו אבל נותר לאורך זמן כאחד משירי ה''דיכאון'' היפים של הזמר העברי (אולי היפה שבהם). נ.ב. התברר לי כי איגור הקדוש משירה של אחמאטובה היה בעצם דודו של הנסיך איגור הלוחם מן האופרה של בורודין ולא הוא עצמו. נותר לי רק לקוות שהמשוררת היה פחות בקיאה מן הויקיפדיה בסבך הקדושים, הנסיכים והנסיכויות של רוסיה-אוקראינה הקדומה והכנסיה שלה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |