בתשובה לירון, 16/07/13 21:28
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא הבנתי - אתה חושב שחשוב שבמצבי חירום רפואיים בהם אתה לא מתקשר, יזהו אותך במהירות, או שבמצבי חירום רפואיים בהם אני לא מתקשר, יזהו אותי במהירות? אם זה הראשון, אז למה אתה בכלל מערב אותי? תפרסם את הפרטים הביומטרים שלך באינטרנט. אם זה השני, אז מה זה בדיוק עניינך? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בעולם חופשי יותר אתה צודק. אולי אתה צודק אפילו באמת, ויש כבר שרותים פרטיים כאלה וכל חדרי המיון ונותני השירות הרפואי מחוברים אליהם. בעולם הריכוזי שאנו חיים בו, למרות המצוקה האידאולוגית הכרוכה בכך מבחינתי, זרימת מידע ופרוטוקטלי התקשורת בתוך העולם הרפואי צריכים להיות בפיקוח משרד הבריאות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם זה לא היה ברור, אז הרשה לי לנסח את השאלה מחדש: בעולם הריכוזי שאנו חיים בו, למרות המצוקה האידאולוגית הכרוכה בכך מבחינתך1, אתה חושב שחשוב שבמצבי חירום רפואיים בהם אתה לא מתקשר, יזהו אותך במהירות, או שבמצבי חירום רפואיים בהם אני לא מתקשר, יזהו אותי במהירות? 1 אגב, תמיד מרתק אותי איך כל כך הרבה ליברטנים מסבירים לנו תמיד שיקוב הדין את ההר, אסור לתת למדינה להתערב בשוק הנשק, הרפואה העבודה או הסביבה, אבל "למרות המצוקה האידאולוגית הכרוכה בכך מבחינתם" הם תמיד מוכנים לתת (מה לתת, לדרוש) למדינה להתערב בפרטיות, בתנועה בחופש דיבור או ברחם האישה. לא שאני אומר שאתה כזה... סתם, שתדע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעולם הריכוזי שבו אנו חיים, אם לא יהיה מנגנון ריכוזי שידאג לזיהוי מהיר, או לפחות יפקח עליו - לא יהיה זיהוי מהיר לאף אחד. יש לי, כמו כנראה לכל אדם, מעגלי אמפטיה, אני ומשפחתי קצת יותר חשובים לי ממך, אבל אני שמח לבשר לך שמשקלך עדיין גדול מאפס אצלי, ולכן כדאי מבחינתי שגם לך יהיה זיהוי מהיר. אני באמת לא ליברטריאן, מפני שאני לא מאמין בחופש אישי כערך עליון, אבל בדרך כלל אני ראוי לתואר הגנאי ''ניאו-ליברל''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה - בעולם הריכוזי שבו אנו חיים - אם לא יהיה מנגנון ריכוזי שידאג לזיהוי מהיר, או לפחות יפקח עליו - לא יהיה זיהוי מהיר לאף אחד? מה או מי מפריע לך להקים מנגנון כזה? אני שמח לשמוע שיש לך אמפטיה כלפי, אבל נשאלת השאלה האם - בעולם הריכוזי שבו אנו חיים - האמפטיה הזאת לא כוללת את ההכרה שלגיטימי שסדרי העדיפויות שלי שונים משלך? שאני מוכן לקחת על עצמי באופן מודע את הסיכון1 שבמקרה חירום בו לא אוכל לתקשר ויקח למי שמטפל בי כמה ימים (שעות, חודשים, לעולם לא) לזהות אותי2? הייתי מבין אם היית מדבר על מאגר וולונטרי3, אבל מה פתאום מאגר מנדטורי?! 1 וזה סיכון בגלל ש...? את סוג הדם אפשר לגלות תוך כמה שניות, וגם אם אני אתקשר אין לי שמץ של מושג מהו, אנשים אם אלרגיות חמורות בדרך כלל לובשים (באופן וולונטרי) צמיד שמבהיר את זה, בדרך כלל יש עלי רשיון נהיגה/דרכון/תעודת זהות4 שאמורה להקל על הצוות הרפואי למצוא את קרובי ולדעת שאני תורם איברים. איזה חלק בזהות שלי חשוב שיהיה להם מהר ואין להם עכשיו? 2 והעובדה על תגובה זאת חתום "האייל האלמוני" אמורה לרמוז לך על סדרי העדיפויות שלי. 3 אם כי, אז הייתי שואל למה - בעולם הריכוזי שבו אנו חיים - אני צריך לממן את המאגר הוולונטרי שלך? 4 לא כשאני בבית, אבל אם צוות החירום ימצא אותי בבית, לא צריך להיות להם קשה במיוחד לנחש מי אני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מכיר את דעותיך, ולכן בניתי לעצמי איש קש - הליברטריאן - ואיתו אני מתווכח. ראשית בקשר להצעת היזמות שלך: לקופות החולים יש כבר תיקים רפואיים ממוחשבים, ואם אני לא טועה כל רפואת החרום בידי בתי החולים הממשלתיים. כלומר הממשלה שולטת ביד רמה במערכת כולה. אז אתה מציע שחברה פרטית תציע לציבור לשלם תמורת אחזקת ואבטחת עותק של התיק הרפואי בתוספת חתימות ביומטריות; את קופות החולים לעדכן את התיק החיצוני באופן שוטף מתוך התיק שלהן; ואת בתי החולים הממשלתיים להתקין מערכות זיהוי ביומטרי שתאפשרנה גישה לתיק בשעת חירום? אה, וכל זה בלי רגולציה ממשלתית?1 בסה"כ אתה טוען שלי אין זכות לחייב אותך לעשות מעשה שאתה לא רוצה לעשות מפני שאני חושב שהמעשה יועיל לך. לכך יש לי שתי הערות: 1. הבסיס לחילוקי הדיעות ביננו הוא שאני לא מקבל את עקרון החירות האישית כערך עליון. החירות חשובה בעיני, אבל רק כאחת התכונות של "חיים טובים". אין לי כמובן נוסחה מדוייקת לא למדידת אושר, לא להיוון של האושר העתידי, ולא לאינטגרציה של מצבי האושר של הפרטיים לכדי "טובת הכלל". אני חושב שצריך לחשוב על טובת הכלל, לנסות להעריך אותה, לנחש אותה, להתווכח עליה. בכל שאלה, מרחב הדיון צריך להיות מהותה והדרכים לאומדנה של טובת הכלל בהקשר של העניין הנדון. 2. אני מתנגד לחלוטין לגישה דיונית שמבוססת על זכויות, ערכים, צדק וכיוצה בזה, מפני שהיא לא רציונלית, לא מחכימה ולא ניתנת להכרעה. אתה מתנגד כנראה לזכויות סוציאליות מפני שהן סותרות את הזכות לחופש, ואחרים שתומכים בזכויות סוציאליות יתנגדו לחופש אישי כערך עליון. כיצד אפשר להכריע בדיון כזה בין מערכות אקסיומטיות סותרות? לעניין "סדרי העדיפויות" שלך - אני חושב שהם לא בדיוק סדרי עדיפויות במובן התועלתני הרציונלי, אלא קנאות אידאולוגית. כשאדם עוסק בתחום כלשהו הוא מפתח לעצמו כללי אצבע, היוריסטיקות: מה התכונות של פתרונות טובים ורעים בתחום שלו; מה התכונות של אלמנטים ותהליכים שונים וכדומה. כשאנחנו חושבים על העולם ומה שקורה בו, אנחנו כנראה עושים דבר דומה, ולתוצאה קוראים השקפת עולם. אנשים שמהרהרים יותר מדי, שיש להם נטיה ל"פלספנות", נתונים בסכנה שיתחילו לסגוד להשקפת העולם שלהם, שהשקפת העולם תהפוך אצלם לעיקר. הטענה הכפולה שלך, שאתה מוכן במודע לקחת על עצמך סיכון חייך ובלבד שלא תתן טביעת אצבע, ובמקביל הכחשה שיש סיכון כלשהו2, מעידה עד כמה אתה נתון במצב הלא טוב שתארתי, וחייב להגן על השקפת עולמך בכל מחיר, בין אם יש סיכון או אין סיכון. אתה גם מוכן להקריב את עצמך למען האמונה, וגם לעקם את המציאות כדי שתוכל לטעון שאינה סותרת את אמונתך. שכחת שהשקפת העולם היא בסך הכל אינטואיציה מסייעת, ושבסופו של דבר צריך לשקול כל מקרה לגופו. 1 חיפוש מהיר העלה שיש בכל זאת כאלו שמציעים שירות כזה, כנראה באיכות נמוכה, ללא שיתוף פעולה של הגורמים הממשלתיים. הם סומכים על הלקוחות שיעדכנו את התיקים שלהם. 2 יתכן שאני דן אותך לחומרה, וזו באמת רק נאיביות. אמחיש למה אני מתכוון: אדם מגיע למיון לאחר תאונה, מכניסים אותו לניתוח, ואז הרופא מופתע מפני שהאנטומיה שלו קצת שונה מפני שבעבר כבר ניתחו אותו באותו מקום, או שתגובתו לתרופות אינה כצפוי מפני שהוא מקבל טיפולים או תרופות שהרופא אינו יודע עליהם. בקיצור יכולות להיות הפתעות שגורמות למה שקוראים "רשלנות רפואית". לכן במצב אופטימלי, רצוי שלרופא בחירום תהיה גישה מיידית ומלאה לכלל המידע הרפואי הקיים על המטופל, ורצוי גם לרופאים המומחים שמטפלים בו כדי שיוכל להתיעץ איתם. קרובי משפחה, בכל הדרת הכבוד, הם הדיוטות שיכולים לסייע כשהמצב לא אופטימלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההצעה שלי היא די פשוטה, החברה פרטית תציע לציבור לשלם תמורת אחזקת ואבטחת עותק של התיק הרפואי בתוספת חתימות ביומטריות, העתקת התיק הרפואי מקופת החולים, והתקנת מסוף בכל בתי החולים לקבל התיק הרפואי. בסופו של דבר, אף בית חלולים לא יגיד לא להצעה כזאת (כל זמן שהחברה גם תשלם לו, ושאין יותר מידי כאלה), אף קופת חולים לא תגיד לא להצעה כזאת (תמורת תשלום, ובתנאי שהחולה יסכים לוותר על הסודיות שלו) וכשאנחנו מדברים על מדינה קטנה וסגורה (למעשה) עם 4 קופות חולים ופחות מ-40 בתי חולים, זה ממש לא קשה טכנית, ולא מצריך שום רגולציה, זאת רק שאלה של כסף. אני טוען שמאד יפתיע אותי אם אדם סביר יסכים לחתום על חוזה עם חברה כזאת, ושממש לא מפתיע אותי שזה שוק לא קיים (למעשה). אין שום סיבה טכנית או חוקית שחברות כאלה לא קיימות. יותר מזה, אני חושב שקל מאד לגלגל את העלות והסיכון על הממשלה, ולחשוב שהם לא קיימים, אבל זאת העמדת פנים, מישהו משלם ומישהו לוקח סיכון, והמישהו הזה, גם בחברה פרטית וגם בחברה ממשלתית הוא תמיד אתה. גם אני לא מקבל את עקרון החירות האישית כערך עליון. אבל העמדת הפנים שאפשר לנסות ולהעריך את "טובת הכלל" היא, נו, העמדת פנים. לא רק שאי אפשר לחשב את "טובת הכלל", אי אפשר להגדיר אותה, אי אפשר להעריך אותה, וכל דיון עליה הוא בהגדרה לא רציונלי, לא מחכים ולא ניתן להכרעה. אז למה "טובת הכלל" כן ראויה לדיון למרות שהיא עונה (אחת לאחת) לסיבות שהפכו את "צדק" ו"זכויות" ללא ראיות לדיון? מן הסתם בגלל נוחות (יש עוולות שצריך להתאמץ להסביר איך הם צודקים, כל מעשה אפשר להסביר בעזרת טובת הכלל). כיצד אפשר להכריע בדיון כזה בין מערכות אקסיומטיות סותרות? דיון לא חייב לשאוף להכרעה, הוא יכול לשאוף להסכמה, הבנה הדדית או שכנוע. בסופו של יכריע מי שיכריע לא בגלל חוזקת הטיעונים, אלא בגלל חוזקת הכיס, החרב או הציבור שמאחוריו, ו"טובת הכלל", ה"צדק" או ה"זכויות" יכולים רק לקוות שהם יהיו בצד המנצח, ולא צריך ללמוד הרבה היסטוריה לדעת שזה לא תמיד קורה. אז למה בכל זאת, "צדק" או "זכויות" הם טיעונים חזקים יותר, בעיני, מ"טובת הכלל". בגלל שמאחורי טובת הכלל תמיד מתחבא לו מקובל עם כדור בדולח. לא רק שאני (ואתה) לא יכול להגדיר או לחשב מהיא "טובת הכלל", אין לך שום דרך לחשב איך ההשפעה של המעשים שלך ישפיעו על אותה "טובת כלל". לעומת זאת "צדק" או "זכויות" לא מחייבים קריאה של העתיד, אם מעשה הוא לא צודק, הוא לא צודק בהווה. אני לא מכחיש שיש "סיכון כלשהו". "סיכון כלשהו" יש גם בחצייה של הכביש או בשחיה בים, למעשה, סיכון גבוה בהרבה. יש סיכון, יש גם סיכון הפוך (=שהמאגר יפרץ) וגם עלות לפתרון שלך (=החברה הפרטית), אפשר לשכלל את כל הנתונים, ואפשר לקבל החלטה רציונלית (בהתאם לתפיסת עולמך, כמובן) אם אתה מוכן לקחת סיכון אחד ולוותר על העלות שבהגנה ממנו. בסופו של דבר צריך לשקול כל מקרה לגופו, אבל תן לי לשקול את המקרה שלי, אני מבטיח לך לא להתערב בשיקולים שלך ולא לבוא אליך בטענות אם אתברר שטעיתי. השקפת עולם היא לא "אינטואיציה מסייעת" השקםת עולם היא הכלי שמאפשר לך, בין השאר, לשכלל אפשרויות שונות ולהחליט מה טוב ומה רע. בלעדיה תאלץ לחזור להגדיר את "טובת הכלל" ולהשתמש בכדור הבדולח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעיקרון אתה טוען שאם מוצר מועיל אז ערכו יהיה גדול מערך המשאבים הדרושים ליצורו, ואז יהיה אפשר למכור אותו במחיר גבוה מעלות יצורו - כלומר יצורו יהיה ריווחי - ואז ימצא יזם שייצר אותו. ואם לאחר כן, יתברר שאין מספיק לקוחות שמוכנים לשלם מחיר שיכסה את עלויות היצור - כפי שדורשים הספקים ושאר השותפים ביצור - אז יצורו יפסק מפני שהיזם טעה בחישוביו, והמוצר שלנו לא באמת מועיל מספיק כדי להצדיק את עלותו. ההנחה שלך היא שתחשיב העלויות של היזם הוא העלות המינימלית האפשרית בכלל. אם לא נוצר שירות מסויים כתוצאה מיוזמה חופשית, אפשר להסיק מכך שהשירות לא כדאי. לכן אם אותו שירות מסופק כסחורה ציבורית, סימן שיש עלויות סמויות שמשלם המיסים נושא בהן. ההיסק שלך לא תקף מפני שההנחה לא נכונה. מנגנון השוק עצמו מחייב את השחקנים שבו למצוא זה את זה, להשתכנע לשתף פעולה ולתת אמון זה בזה, ליצור שפה משותפת, ובסוף להתדיין בבתי משפט. ברור שתחרות משמעה כפילות מנגנונים וגם סיכוני תחרות שגם הם בסופו של דבר חלק מתחשיב העלויות. בקיצור, להתנהלות השוק יש עלויות שאין למערכת מתוכננת. בהקשר שלנו, ניהול התיקים הרפואיים, יש חשיבות גדולה למידת הצמידות והאמון בתוך מה שנקרא "שרשרת הייצור". ראה לדוגמה: Vertical integration [Wikipedia] ו-Supply chain management [Wikipedia]. בתנאי שוק חופשי בארצנו הקטנה הייתי מצפה שמוסדות רפואה יקימו חברה לניהול ואבטחת תיקים רפואיים, והם יהיו גם הבעלים וגם הלקוחות שלה. כל זה כמובן בהנחה שיגיעו לידי הסכמה. יתכן שקופת חולים אחת גדולה שיש לה גם בתי חולים הייתה מחליטה להפוך את ניהול המידע הרפואי ליתרון תחרותי, ואז לא היה נוצר שיתוף פעולה כזה. כמובן, כפי שכתבתי קודם, מערכת הרפואה כמו כל תשתיות המדינה נמצאת בשליטת המדינה, ולכן אין לצפות לשום סוג של שיתוף פעולה מסוג זה ללא החלטה ובקרה ממשלתית (מה שקוראים אצלנו “רפורמה”). וגם אז הייתה נפתחת מתקפת זומבים כללית נגד "ההפרטה" ונגד העברת המידע הרפואי לידי הטייקונים וכולי וכולי. יתרונו של השוק הוא בתכונת הלמידה שלו, בכך שהוא מנגנון של ניסוי וטעיה בכך שהוא מסתגל לשינויים מכל הסוגים, ויש בו מוטיביציות מובנות לחדשנות ושיפור. יתרונו אינו ביעילותו בכל רגע ורגע. המערכת הציבורית לעומת זאת, היא מערכת שמבוססת על כוחנות ולא על מדידת ערך הוגנת, עם נטיה מובנית לסטגנציה ולהשחתה לטובת בעלי עניין ובעלי חזקה. אני רק רוצה לחדד: השוק לא יעיל בכל נקודה בזמן, במובן שאם נצלם תמונת מצב, פעמים רבות יהיה אפשר לתכנן מנגנון שיספק שירותים שקולים בעלות נמוכה יותר, ללא הכפילויות ופערי המידע והאמון שבין שחקני השוק. אבל משק שמתנהל במשטר של שוק חופשי לאורך זמן, יהיה יעיל יותר מזה שמתנהל ריכוזית בגלל תכונת הלמידה של השוק. בעניין טובת הכלל. החברה האנושית היא אכן מערכת מסובכת ואינה מובנת מספיק. אבל תובנות יש לנו. ומחקרים יש. בודאי שאפשר לדון. חוקרים יכולים לשפר גם את השיטות הסטטיסטיות שלהם, גם להגיע לתובנות חדשות בהבנת המוח והתנהגות בני אדם כפרטים, גם לפתח סימולציות טובות יותר. במובן זה הדיון בטובת הכלל יכול להחכים. נכון שפערי הידע בתחום מדעי החברה במצבם הנוכחי מאפשרים דרגות חופש לבעלי "השקפות העולם", ומי שרוצה יכול להמשיך עדיין להאחז בצד שלו של קרנות המזבח, אבל אני לפחות מאמין (הרי לך השקפת עולם) שלא לעולם חוסן ובסוף המדע (המדוייק) ינצח. אני מקווה מאוד שאתה לא אחד שמאמין ב"רוחניות", או בכל מיני תופעות שמחוץ לתחומי המדע שבעיקרון אי אפשר להבין אותן. יתכן שאתה חושש שדיון בטובת הכלל מוביל לפתרונות ריכוזיים, אבל בשבילי אותה טובת הכלל היא הסיבה היחידה שאני תומך בשוק חופשי. אפילו הציבור חש אינטואיטיבת ש"תחרות זה דבר טוב"; גם זה סוג של דיון בטובת הכלל. באופן מעשי כשאתה רואה שמישהו מנסה להכניס לתוך פונקצית התועלת של טובת הכלל את השקפת העולם שלו, אז תן לו בעיטה בתחת. איך אתה מבחין בכך? לפעמים טובת הכלל במובן החומרי הבסיסי ביותר ברורה לחלוטין גם אם אין מדידה מדוייקת. כשאתה שוקל את הסבל האנושי וקיצור החיים שעלולים להגרם מאי זמינות מידע רפואי, לעומת הסבל והמוות הצפויים כתוצאה מחשיפת טביעת אצבע, טובת הכלל ברורה לחלוטין. ולכן אתה מוזמן בכל הכבוד לתת לעצמך בעיטה בתחת. אני בטוח שאתה אדם רציונלי וברור לך שאין שום אפשרות מעשית שכתוצאה מחשיפת מאגר טביעות האצבע נהפוך כולנו לזומבים בעולם פוסט אפוקליפטי. סליחה, אבל אני פשוט לא מצליח לזהות שום סכנה אחרת סבירה יותר. נניח שהמשטרה תוכל להגיע באמצעות תביעות אצבע שנמצאות בזירת הפשע אל העבריינים. מה בדיוק התהליך שיהפוך את מציאות חיינו לדיסטופית? מישהו הציג תסריט כזה? מה המשקל של הסיכון הדימיוני מול התועלת של חיים בחברה בטוחה יותר? בעיטה בתחת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אתייחס לפסקה "מה המשקל של הסיכון הדימיוני מול התועלת של חיים בחברה בטוחה יותר". על פי אותה פסקה רוממות הרציונליות בפיך, אז בשם הרציונליות ננסה להעריך סיכונים וסיכויים, במקום לקרוא להם דימיוניים. ראשית, באשר לתועלת של חיים בחברה בטוחה יותר: כרגע אתה חי בארץ בחברה בטוחה למדי. הסיכוי שלך כאזרח מן השורה לסבול מפשע אלים הוא זעום. כנ"ל לגבי שוד. הפשע שסביר ביותר שתיחשף אליו הוא פריצה לבית שלך. לא ברור לי איך מאגר טביעות האצבע שלך ישפר את המצב בענין הזה, וגם אם כן זה יהיה שיפור שולי. (ויש לי סוד לגלות לך - פושעים מתוחכמים במיוחד גילו שאם לובשים כפפות זה ממש עוזר בענין). אני אפילו ניסיתי לחשבו בדקות האחרונות אילו מהפשעים האלימים שנחשפנו אליהם בתקשורת בשנים האחרונות היה מרוויח מקיום מאגר טביעות אצבע. לא הצלחתי למצוא כזה. ברוב הפשעים שאזרחים היו מעורבים בהם, הפושע היה ידוע ומוכר, במקרים הקשים היה מסובך לקשור אותו לפשע, אבל המאגר שלך כנראה לא היה עוזר. עכשיו באשר לסיכון: מאגר פרימיטיבי כמו זה המוצע שלא משתמש בשיטות הצפנה שהוזכרו כאן בדיון, עלול דווקא להקל על הפושעים לקחת את הזהות שלי ושלך, מאחר שעל פי נסיון העבר בארץ זה ייקח בערך שנתיים-שלוש עד שהוא ייפרץ. יתירה מזאת - עבור רוב כמעט מוחלט של הפושעים, למשטרה יש כבר מאגר של טביעות אצבע. ולא בכדי, אף אחד לא טוען שי שנתפס אונס או רוצח, או גונב, כדאי שהמשטרה תקבל את המידע הזה עליו. להרחיב את זה לכלל האוכלוסיה, זה כמו להכריז שכולם פושעים בפוטנציה. עכשיו ברמה לא של הפושעים אלא של הממשל - לא צריך להשליך אנשי קש כמו דיסטופיה, אלא פשוט להכיר בזה שזכות הפרטיות של האזרחים יש לה ערך. וכמו שהראינו, הסיכוי שמישהו ינצל לרעה את אי הפרטיות שלך גדול לא פחות (הייתי אומר הרבה יותר) מהסיכוי שהמאגר הזה יעזור לך. ולסיום, הציעו פה עצות לשיפור המאגר, מה שמראה שזאת לא התנגדות אידיאולוגית גרידא, אלא התנגדות לאופן ספציפי של המאגר, שניתן להתגבר עליו לו הדיון היה ענייני ולא ברמה של בעיטות בתחת. וכך גם הדיון בממשלה, לצערנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בו נחלק את הדיון ל-3: משטרה, בריאות וטובת הכלל. לגבי המשטרה: כבר היום יש למשטרה מאגר אם טביעות האצבע של כל מי שנעצר על ידה. טביעות האצבע שחסרות לה הן טביעות האצבע של מי שלא קרוב לחיי הפשע: שלי ושלך. כשמציגים את זה ככה, די פשוט לבדוק את הסיכוי מול הסיכון בהוספה שלי ושלך למאגר. יש לנו שני שחקנים, אני ואתה, וארבע סיטואציות אפשריות: 1. כלום לא קורה. לא הפסדנו לא הרווחנו. 2. אני מתדרדר לפשע, המשטרה תופסת אותי בזכות המאגר, אני הפסדתי, אתה הרווחת. 3. אתה מתדרדר לפשע, המשטרה תופסת אותך בזכות המאגר, אתה הפסדת, אני הרווחתי. 4. המשטרה מנצלת את האגר למטרות לא ראויות, אני ואתה הפסדנו. אני טֿוען שהסיכוי של 2 ו3 זהים לחלוטין, ולכן מקזזים זה את זה וכל מה שנשאר לנו הוא להתחשב באפשרות 4, ככל שאתה יכול לחשוב שהיא לא סבירה1, המשחק שיצרת הוא משחק של הפסד בלבד, ולכן לא כדאי לך ולי והיחידים שירוויחו ממנו הם הפושעים והשוטרים המושחתים. 1 כי, כידוע, שוטרים ומשטרות בכלל, ושוטרי משטרת ישראל בפרט, מעולם לא ניצלו את כוחם לרעה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן, לאחר שכבר התדרדרתם לפשע, תפיסתכם היא רווח לחברה כולה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי. אם אתה תדרדר לפשע, התפיסה שלך היא רווח בשבילך או אתה לא חלק מחברה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי מערכת הבריאות, אני מתקן את ההצעה שלי. היזם לא צריך להחזיק בתיק הרפואי שלך או בכל פרט מזהה לגביך. כבר היום יש (אני מניח) פרוטוקול מאובטח בין בתי החולים לקופות החולים שנותן את התיק הרפואי בהנתן מספר תעודת זהות. אם יש בפרוטוקול הזה בעיות (כמו, למשל, אי קיימות), הן לא שייכות להצעה שלי, התפקיד היחיד של היזם הוא להוסיף דלתא של פרוטוקול מפרטים ביומטרים לתעודת זהות, אבל, גם לתת את תעודת הזהות ליזם עם מאגר פתוח עלול להיות בעייתי, אז במקום תעודת זהות, היזם יחזיק מפתח שרק קופות החולים יוכלו לתרגם לתעודת זהות (ולשלוח את התיק הרפואי לבית החולים לא ליזם, במוכן). עכשיו, ביטלנו את הצורך באמון, ביטלנו את הצורך בניהול תיק רפואי, ביטלנו את הצורך בביקורת ממשלתית. העלות של מערכת כזאת היא כמעט אפסית, כמות הדיונים המשפטיים והכפילות לא צפויה להיות גדולה יותר מאגרים פרטיים אחרים (למעשה, אני מנחש שקטנה בהרבה מזה של מאסטרכארט או איביי). ובכל זאת, נראה לי סביר להניח שמערכת כזאת לא תקום (ואם תקום, אז לא תתפוס יותר מאחוז מהציבור), לא בישראל ולא במדינות אחרות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי טובת הכלל. איזה מחקרים יש לך לגביו? מה זה בכלל טובת הכלל? אפשר, בכלל לא פשוט, אבל אפשר, למדוד הרבה נתונים: תוחלת חיים, בריאות, תוצר גולמי במונחי כח קניה, זמן חופשי, כמות אנדורפינים במח, סיפוק מיני, מספר מקרי התאבדות, אחוז יודעי קרוא וכתוב, אחוז בוגרי תואר ראשון, אחוז מועסקים, כמות מקרי רצח, ביטחון תעסוקתי... היכולת שלנו למדוד כל נתון כזה בנפרד באמת משתפרת כל הזמן1, אבל מה מהם הוא "טובת הכלל"? האם טובת הכלל היא להגדיל את התוצר הלאומי על חשבון אחוז המועסקים או להפך? או שאולי יש לך איזה פונקציה שמשכללת כמה אחוז יודעי קרוא וכתוב שווים לכמה מקרי רצח? ואם, נגיד, ניקח מספר אחד, נגיד תוחלת חיים, האם באמת "טובת הכלל" היא תוחלת חיים של 70 שנה כש-80% מהציבור לא עובר את גיל ה-60, או שאולי עדיף תוחלת חיים של 68 שנה כש90% מהציבור עובר את גיל 65. ונגיד שיש לך את התשובות לכל השאלות האלה, כמה באמת אתה יכול להיות בטוח בתוצאה של מעשה מסויים? בכמה אחוז יגדל מספר בוגרי התואר הראשון אם תבנה רמזור בצומת חולון ובכמה אם תבנה שם כיכר? האם בשם "מניעת סבל" אפשר לגרום סבל לאנשים אחרים? כמה, מתי? שום מחקר, שום תובנה, שום סטטיסטיקה, לא תיתן לך את התשובות לשאלות האלה. הם לא שייכות למישור המחקרי. אני לא חושש שדיון בטובת הכלל מוביל לפתרונות ריכוזיים, אני חושש שבדיון בטובת הכלל הסטטיסטיקאי או הכלכלן ילבש את הכובע של הכומר או הרבי. בדיוק כמו שלא ממצא תשובות לשאלות כאלה בתנ"ך, ככה גם לא תמצא תשובות במחקר. לכן, "באופן מעשי" כל מי שמנסח נוסחה לטובת הכלל מכניס אליה, בהגדרה, את השקפת עולמו. מטעמים טכניים, אני לא יכול לתת בעיטה בישבן של כותב תגובה 617720 אבל אתה מוזמן לעשות את זה בשמי. לא כל מה שלא הופך אותנו ל"לזומבים בעולם פוסט אפוקליפטי" הוא טוב. 1 צריך לזכור, אגב, שזה שבסוף כל נתון יש מספר, לא אומר שהוא באמת מדוייק ונכון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לכן, כמובן, לא ניתן לנקוט למעשה בשום עמדה כאשר השיקול הוא טובת הכלל. טוב, בוא נסגור את האייל הקורא (או אולי לא? קשה להחליט מה טובת הכלל) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא ש"קשה" להחליט מהיא טובת הכלל, זה שבלתי אפשרי להחליט מהי טובת הכלל. זה לא אומר שצריך לסגור את האייל הקורא, אפשר לקיים דיונים עם פתיל ארוך בלי להעמיד פנים. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |