|
||||
|
||||
אבל יכול להיות טבעי. כשהוא גורם למישהו לא לתפקד למשך זמן ממושך מדי, הוא הופך להיות "הפרעה" (אני לא יודע מהו המושג המקצועי המדוייק): אם מישהו לא מתפקד במשך ימי השבעה על אמו או אחיו, זה די מובן. אם גם לאחר שנה הוא עדיין שבר כלי, כדאי לעשות משהו בנידון. |
|
||||
|
||||
אם כי לא ברור בדיוק מתי. הרי צפוי שאדם לא יתפקד בזמן אבל ומי יכול לקבוע כמה זמן זה "טבעי"? בכל מקרה, נראה שההגדרות רחבות מדי. |
|
||||
|
||||
אתה בטוח שההגדרה מוגזמת? איפה אפשר למצוא את ההגדרה המדוייקת מתוך ה־DSM-5? |
|
||||
|
||||
אבל לפי מה שרבים כותבים עליה (למשל כאן: http://www.nejm.org/doi/full/10.1056/NEJMp1201794) מדובר באיבחון דיכאון אחרי שבועיים של אבל וזה נראה לרבים מוגזם. אבל השאלה היא כללית יותר, מה נחשב לאבל נורמלי ומה לא ולמה? האם אדם לא יכול להתאבל במשך שנה על מות של אהוב בלי להחשב לסובל מהפרעה כלשהיא? |
|
||||
|
||||
למה לא? לפי מה שראיתי רוב האבלים לא אמורים להחב מדוכאים. זה גם תלוי במידת האבל והפגיעה שלו בחייך. למה אבל נחשב בעיניך לנורמלי? פצע נחשב בעיניך לנורמלי? |
|
||||
|
||||
אבל כמספר המתאבלים כך מספר הדרכים להתמודד עם האבדן. בזה שקובעים כל מיני רשימות שרירותיות מחליטים בעצם שאבל מסוג אחד הוא לגיטימי ואחר לא. למה בעצם ועל סמך מה? |
|
||||
|
||||
ב- 2005 התפרסם מחקר שטען שמצב של אבלות או שכול מתמשך הוא מחלה הדורשת כלים טיפוליים חדשים. |
|
||||
|
||||
זו אותה טענה שמיוצגת בDSM והבעיתייות בה זהה. למה אבל יכול להחשב בגלל למחלה ועל מה מתבססת ההגדרה בדיוק? |
|
||||
|
||||
אני מניחה שהיא מתבססת בין היתר על ''תפקוד''. אלא שאופיו של התפקוד המצופה מהאדם הממוצע בחברה משתנה על פני זמן (מבחינת שעות העבודה, למשל). |
|
||||
|
||||
יש המון הבדלים אינדיבידואליים בתגובות של אנשים למות אהוב ומי יכול לקבוע מה לגיטימי יותר ופחות? בנוסף, נראה יותר שהאבל הוא טריגר למשהו אחר ולא הבעייה המרכזית. |
|
||||
|
||||
למיטב הבנתי, אף אחד לא ניסה לקבוע מה לגטימי ומה לא במקרה הזה, וזה עובד כך: אדם מגיע לפסיכיאטר (פסיכולוג \ רופא משפחה) ומתלונן *בעצמו* שהוא סובל מדיכאון שמפריע לו בחייו. הפסכיאטר מברר מה הסיפור, ומגלה שלפני שבוע אמו של המתלונן נפטרה. הפסיכיאטר מסביר למתלונן שהכל בסדר, נותן לו טישו ושולח אותו בחזרה הבייתה. אחרי שלושה חודשים חוזר אותו אדם, ומספר לפסיכאטר שכלום לא השתנה, ובגלל הדיכאון חברה שלו נפרדה ממנו ופיטרו אותו מהעבודה. הפסיכאטר בודק ב-DSM שלו, מגלה שזה כבר לא כ"כ נורמלי, ורושם לו כדור לקחת עם האוכל. מה המתולוגיה לפיה קובעים מתי לשלוח את המתלונן עם טישו, ומתי עם כדורים? לא יודע, אבל קל לי לדמיין כמה וכמה מתולוגיות סבירות לכך, אז אני לא מאד מוטרד. כנראה שמשתמשים באחת מהן. |
|
||||
|
||||
אתה הפכת את הסיבה והמסובב. רק בגלל שהחליטו שמשהו הוא הפרעה אז מטפלים בה כהפרעה. הייתי רוצה לראות קריטריונים קצת יותר מסודרים ועקביים שלוקחים בחשבון את האישיות של האדם ולא רק סט של כללי אצבע שנראים די שרירותיים. |
|
||||
|
||||
אני לא חושב שמטפלים בהפרעה כי רק מישהו החליט, באופן אבסטרקטי, שמדובר בהפרעה. צריכה להיות מעורבת איפשהו גם תלונה קונקרטית בתהליך. |
|
||||
|
||||
הפרעה פסיכיאטרית. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |