 |
|
 |
||
|
||||
 |
א. אני מאמין שהמטרה הפלסטינית - קרי הקמת מדינה - היא לגיטימית. הדבר שאינו לגיטימי בעיני הוא הדרך שבה הם מנסים להשיג מטרה זו - קרי, הטרור! איני מאמין שהמטרה מקדשת כל אמצעי, אני כן מאמין שהכיבוש הישראלי חייב להסתיים! - והוא אכן יסתיים - החלק הבעייתי שעוד נותר לפתור הוא - באילו תנאים. את עניין "זכות השיבה" לפלסתינאים יש לדחות על הסף, משמעותה של זכות זו היא חיסול זוחל של מדינת ישראל, ולכך איני יכול להסכים, מן הסתם. לכן, כאשר הפלסתינאים יבואו לדבר יש לשבת ולדבר איתם על תנאי סוף הכיבוש/הסכסוך. כל זמן שהם מנהלים נגדנו מלחמת טרור יש להלום בהם בצורה כואבת לא פחות, אם לא יותר. אך השאיפה צריכה להיות לכיוון של הסדר מדיני ולא של מהלומות צבאיות, הכרחיות ככל שתהיינה. באשר לשאלה השנייה - היא נראית לי מיותרת לחלוטין - עצם שהייתי כאן הנה התשובה הבהחלט מובנת מאליה. אך הלגיטימיות של שהייתי כאן, אסור שתבוא על חשבון עם אחר. לא לי לבד ארץ זו... פתרון כלשהו, שאני תקווה כי נזכה לראותו עוד בדור זה, יחייב פשרה כואבת מאוד מצד שני הצדדים. וכדאי שנתחיל כבר עתה לצעוד לכיוונה של הכרה במימדיה של פשרה זו - שהיא היא השאלה האמיתית שיש לתת עליה את הדעת!... |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אמרת הכל ולא כלום. "כל זמן שהם מנהלים נגדנו מלחמת טרור יש להלום בהם בצורה כואבת לא פחות, אם לא יותר. אך השאיפה צריכה להיות לכיוון של הסדר מדיני ולא של מהלומות צבאיות, הכרחיות ככל שתהיינה." מה??? צריך להלום בהם , אבל כמה שהמהלומה הזו הכרחית, עדיף לא להלום בהם אלא לכוון להסדר מדיני???? אני היחיד שמרגיש מאותגר רטורית?? קודם כל, עלי לצער אותך מעט. הפתרון לא יבוא בדור הזה. בדור של ממשלות מהוהות ומחסור במנהיגים. כל מה שכתבת בתגובתך היה טוב ונכון לפני שלוש שנים. עכשיו אנחנו בפתחה של מלחמה, ולהתכחש אליה ולהמשיך לדבר על שיחות שלום זה אנאכרוניזם בהתגלמותו. על הסטיקרים הידועים של תנועת השמאל אני ממליץ בחום (בתור איש שמאל מובהק) להחליף ולרשום "שלום אחר כך". מה לעשות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראה נא תשובתי ליזהר, להלן. בידידות, אבירם |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צר לי לומר לך שלפי דעתי רוב תשובתך היא אוסף של קלישאות. אתה כותב שאסור שהלגיטימיות של שהייתך כאן תבוא על חשבון עם אחר. הרשה לי ליידע אותך, באיחור של 54 שנים, שמדינת ישראל אכן קמה על חשבון עם אחר. השאלה היא האם קיומה מוצדק למרות זאת. ועוד שאלה: אם מטרתם של הפלסטינים לגיטימית, באיזה אמצעים לדעתך הם אמורים להשתמש על מנת להשיגה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קיומה של מדינה זו הוא מאוד לגיטימי בעיניי, אך איני טוען לבלעדיות עליה - מה שמכונה בלשון הימין "כולה שלי". במלים אחרות, אני נכון לפשרה שתכלול חלוקת-שטח בינינו לבין הפלסתינאים והסדרים נוספים, כפי שאכן ציינתי או כיוונתי בתגובתי לשאלותיך שלך. אפשר גם שתשובותי שלי הן אכן קלישאיות, אך האם יש בכך כדי לגרוע מנכונות גישתן הבסיסית? באשר לשאלתך השניה (אני מבין שיש לך חיבה מיוחדת לשאלות זוגיות) - תשובתי היא: האמצעים שעליהם הם הסכימו בהסכמי אוסלו - אמצעים מדיניים בדרך של משא-ומתן בלבד. זו הסיבה לטענתי כי הפרה של הבנה יסודית זו מחייבת מהלומה - על מנת להבהיר להם חד-משמעית שכל ניסיון מצדם להגיע להשגים כלשהם בדרך של אלימות וטרור, לא תקדם אותם למטרתם ואף תסיג אותם אחור, בתוספת תשלום מחיר כבד וכואב (זה החלק שבו אני מוצא את עצמי, באופן מאוד לא שגרתי, מסכים עם שרון). אך מהלומות נגד אלה, אינן מטרה בפני עצמה (וזהו גם המענה לידידי "המאותגר רטורית") - כי אם אמצעי להנחות את הפלסטינאים חזרה לאפיק המדיני, שאותו הם נטשו. בסיכום פשוט - המסר הוא זה: "אם תכה בי לא תשיג דבר ואהלום בך בעוצמה רבה יותר, לכן עדיף לך שנשב ונדבר". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם היינו מנהלים את הדיון הזה ב1992, למשל, הוא היה נראה מאד מעניין ואקטואלי; אך מה לעשות שבימים אלה הוא נראה קצת תלוש מהמציאות. בשנת 1993 החל תהליך אוסלו, במסגרתו הסכימה ממשלת ישראל לחלוקת ארץ ישראל בין שני העמים. במשך שבע השנים שבאו אחר כך אכן נמסרו שטחים מסוימים לשליטת הפלסטינים, אם כי כמובן לא מספיקים לדעתם. בשנת 2000 הציעה ממשלת ישראל לפלסטינים הסדר קבע במסגרתו יימסרו לפלסטינים בין 92 ל98 אחוז מהשטחים. הפלסטינים סירבו להצעה בגלל מחלוקות אחרות: זכות השיבה, הר הבית, סוף הסכסוך וכו'. חודשיים אחר כך הם פתחו במלחמה. מתי יבין כבר השמאל הישראלי שלא חלוקת הארץ עומדת בלב העימות בינינו לבין הפלסטינים? מה עוד נדרש על מנת להוכיח את זה? עד מתי נמשיך לנהל ויכוחים מטופשים בהם צד אחד טוען ש"צריך להגיע לפשרה"? האם עד כה לא הסכימה ישראל להתפשר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ישראל הסכימה להתפשר, אבל לא עד הסוף. פשרה אמיתית תכלול חזרה לגבולות 67 (עם שיפורים מינימלים) ופירוק התנחלויות, כשם שהסכם השלום עם מצריים היה על בסיס החזרת כל סיני ופירוק ימית. בגלל הסתירה הפנימית בין מתן הגדרה עצמית לפלסטינים (אוטונומיה או מדינה) לבין השארת התנחלויות על כנן קרס תהליך אוסלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להתפשר זה ''עד האמצע''. ''עד הסוף'' זה משהו אחר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהסדר שהציע אהוד ברק - ואציין כאן שהתנגדתי להסדר כזה - דובר על כך שבשטח שיועבר לפלסטינים לא יהיו התנחלויות. כלומר, ב92 עד 98 האחוז של הפלסטינים לא יהיו התנחלויות. אף אחד לא דרש מהפלסטינים לקיים מדינה ובתוכה אזרחי מדינה אחרת. ברור שהפלסטינים רצו יותר. לדעתי הם רוצים את כל ארץ ישראל ולא יפסיקו להילחם עד להשגת מטרה זו. ב1947 הסכימו היהודים לקבל מדינה על שטח מחולק לשלושה חלקים ובתוכו אוכלוסייה ערבית. ב1949 הקמנו מדינה על שטח ובו מאות אלפי ערבים, והפכנו אותם לאזרחים. מדוע? משום שהסכמנו להתפשר. המונח "פשרה" לא מצוי בלכסיקון הערבי. ובכל מקרה, אני שב וטוען, מה שהפיל את קמפ-דיויד היו עניינים אחרים: זכות השיבה, ירושלים וכו'. השטח הוא לא בעיה. אין לי ספק שמרבית הישראלים מוכנים לפינוי התנחלויות תמורת שלום אמת, אם היה דבר כזה בנמצא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"ב1949 הקמנו מדינה על שטח ובו מאות אלפי ערבים"? נדמה לי שעם קום מדינת ישראל היו בה לא יותר מ- 100-150 אלף ערבים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |