 |
|
 |
||
|
||||
 |
ה"בידול" בין רצועת עזה לגדה המערבית, הוא לא דבר שיצרה ישראל. בעזה ובגדה המערבית אכן שולטות שתי יישויות פוליטיות שונות. הראיה הגיאוגרפית הפשוטה היא שהן לא מהוות יחידה טריטוריאלית אחת. אלה הן עובדות מציאות ואין להכחיש אותן. מכאן שלא ניתן לומר שההפרדה בין עזה לגדה היא מלאכותית או תולדה של מדיניות ישראלית, אך אפשר אולי לומר שניסיון ההאחדה בין עזה לגדה- הוא המלאכותי. מחשבות על רכבות מעברים ופרוזדורים שאמורים להעביר פלסטינים מפה לשם וחזרה דרך שטחה של ישראל- בעיניי זו פנטזיה מגלומנית שניתן היה לחשוב עליה כנראה רק מתוך חזון גרנדיוזי על מזרח תיכון חדש שיש בו רכבות במקום גבולות. האם הדרוזים בסוריה מחוברים ברכבת לדרוזים בירדן, בלבנון, בגליל? למשל. מי שהעלה את חמאס לשלטון הם תושבי עזה עצמם ולא ישראל. מילא שזו הייתה הפתעה שנפלה עבור כל מי שיש לו צד ועניין בסכסוך הזה, זו גם הייתה התרחשות שיש לה השלכות אסטרטגיות. מדיניות הסגר לא נולדה מתוך רצון להעניש או להתעלל באוכלוסייה הפלסטינית תחת חמאס, אלא למנוע מצב של הקמת מצודת אוייב בתוך ה"ספירה" שלנו. זה המשקל האסטרטגי של הפלסטינים בעיני עצמם ובעיני כל אחד אחר. היכולת להוות מצודה שמסוגלת לפעול ושאותה ניתן יהיה להפעיל מתוך האזור של היריב (אנחנו) כדי להחליש אותו. בלעדי זה, יכולים להיות להם אולי חיים מדיניים, אבל אין להם ערך אסטרטגי. בישראל שכחו, אך ההיגיון המנחה של תהליך השלום היה לאפשר צמיחה של יישות חברית פעם אחת בתוך ארץ ישראל עצמה, באזורים המרכזיים והאסטרטגיים של יהודה ושומרון, ופעם שנייה בתוך המרחב האזורי, אזור של שלום מן הגבול הדרומי והגבול המזרחי. והנה עכשיו, כשבבת אחת חטף החמאס את הריבונות החלקית שהשיגו הפלסטינים במסגרת המשא ומתן, ומבלי שום כוונה להיות חבר, לבוא ולדבר על "סתירה למול החלטות קודמות שהגדירו את הגדה ועזה כיישות אחת.." כאילו המציאות בכלל לא השתנתה, זה רק מראה כמה זול הוא היחס של מחנה השלום לתהליך השלום, ובאיזו קלות דעת והפקרות הוא מבקש לנהל אותו. ההחלטה על מדיניות הסגר נפלה בידי ממשלת המעבר של קדימה בזמן ששרון לקה בשבץ, ובעיניי זו הייתה תגובה מהירה ונבונה, באמת תושייה מדינית, שבסופו של יום הצליחה לתבוע מחדש חלק מהריבונות שאבד לטובת החמאס, שהוא סליחה על הביטוי- האויב, וגם להשיג לכך גושפנקא מדינית בינ"ל בדמות "תנאי הסף של הקוורטט". זה ההיגיון המדיני של הסגר. אף אחד לא ייכנס לחצר האחורית שלנו ויעשה בה כל מיני דברים מתחת לאף. ההתעקשות הטורקית לפרוץ את הסגר, או להסיר את הסגר כחלק מתביעה להתנצלות, יותר משהיא נוגעת לייסוריהם של תושבי עזה, היא נוגעת לרצון להחליש את המעצמה האזורית הישראלית ולתפוס את מקומה. בזמנו, כך נדמה לי, דובר על כך שתהליך השלום מול הפלסטינים יהא מעין דבדבן שבקצפת. פיסת האבן האחרונה שתשלים פסיפס מפואר של שלום ישראלי ערבי כולל, והנה בינתיים זו נשארה האבן היחידה ביד. מי יודע מה יהיה מחר בסוריה, בלבנון, במצרים, בסיני, בירדן, בעיראק, בלוב, בסודאן, בסעודיה, באמירויות. אמריקה נסוגה מאפגניסטן ומעיראק, פוטין מופיע כאן פתאום. העולם משתנה, והמזרח התיכון כל שכן. התהליך המדיני אשר חלש על השיח הציבורי בישראל מזה שני עשורים, קרס ואין לו תקומה. כל מה שיכול היה להצדיק אותו, מלבד הסכסוך עצמו, איננו. לכן לדעתי, את ההרהורים על השלום יש לנמק מחדש ולהגדיר מחדש לפני שבכלל אפשר יהיה לתרגם אותם לאג'נדה מדינית מתישהו בעתיד. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אם לחזור אל ההיסטוריה, מ-67 ועד 91' היה חופש תנועה כמעט מוחלט בין ישראל, עזה והגדה. הניתוק בין עזה לגדה הוא תהליך הדרגתי שמתרחש כבר שני עשורים, הרבה לפני שחמאס השתלטו עליה. אנחנולא מנסים לטעון שהוא תולדה של מדיניות ישראל בלבד. חיינו את ההיסטוריה הזאת ואנחנו זוכרים כל מה שקרה. ואם כבר היסטוריה, אז מי שהעלה את חמאס לשלטון הם כל הפלסטינים מהשטחים שהצביעו, לא רק תושבי עזה. יש נטייה לשכוח שהיה מדובר בבחירות כלליות, ולחשוב שה"עזתים" בחרו חמאס בעוד שה"גדתים" בחרו פתח. נכתבו מספיק פרשנויות על הסיבות שבגללן חמאס הפתיע אפילו את עצמו וניצח בבחירות ההן, וגם לסיבות שבגללן התמיכה הציבורית בארגון צנחה מהר מאוד אחרי אותן בחירות ונמצאת במגמת ירידה עקבית עד היום, גם בעזה. אני לא אכנס לזה כאן. לגבי הטלת הסגר על ידי ממשלת אולמרט, כדאי להבחין בין המהלכים המדיניים של ניתוק קשרים דיפלומטיים ומימוןעם חמאס לבין הגבלות התנועה שהוטלו בשטח על הרצועה. דווקא תנאי הקוורטט הם דוגמא טובה לכך שבעוד הבידוד המדיני של חמאס זכה להכרה בינלאומית, הגבלות התנועה שהוטלו על כלל תושבי הרצועה היו ונשארו מושא לביקורת קשה מצד אותם גורמים. כדאי לזכור שגם אחרי נצחון חמאס בבחירות הסכם המעברים עדיין הופעל. הגבלות התנועה הוחרפו כמה חודשים מאוחר יותר (אחרי שאולמרט ניצח בבחירות) בעקבות התקרית שבה נשבה גלעד שליט ונהרגו חבריו לטנק, אבל עדיין, בחצי הראשון של 2007 הוצאו מעזה כ-1000 משאיות עם סחורות כל חודש והוכנסו פי עשר מזה. הנקודה בזמן שבה הוטלו הגבלות התנועה החריפות היתה השתלטות החמאס על עזה ביוני 2007, שבעקבותיה הושבת הסכם המעברים, נאסר על ייצוא סחורות, והותרה הכנסה של סחורות חיוניות בלבד. המדיניות הזאת עוגנה בהחלטת ממשלה רק בספטמבר של אותה שנה. עמי איילון, שהיה אז חבר בקבינט המדיני ביטחוני, אמר לי בראיון שערכתי עמו לפני שהתחלתי לעבוד ב'גישה': "אני לא חושב שמישהו חשב בישראל שהסנקציות יפילו את משטר חמאס...בשום שלב לא חשבנו שהציבור שם יקום ויפיל את השלטון. אני גם לא מכיר אף גורם צבאי שהיה נותן תחזית כזאת. לא היתה מחשבה. אני אומר לך בצער, לא היתה מחשבה. כמו שהחליטו לא לנהל משא ומתן על גלעד שליט, גם כאן לא היה תהליך מוסדר של קביעת מדיניות. המערכת היא הרבה פחות רציונלית ממה שחושבים. פוליטיקאים מעוניינים להרוויח זמן ולהראות שהם עושים משהו". תיאורים דומים שמעתי מעוד אנשים שהיו קרובים לתהליך קבלת ההחלטות. לכן אני לא חושב שהסגר והבידול הן ביטוי לאכזריות או כוונות זדוניות אלא הן תוצאה של תהליך פגום של קבלת החלטות, בעיקר בדרג המדיני (בשבוע שעבר עוזי ארד חיזק את ההשערה הזאת). עזה ללא ספק מהווה אתגר ביטחוני ומדיני מאוד מסובך, אבל לדעתי הממשלות שלנו מתמודדות אתו בעיקר מהבטן ולא מהראש. אני לא חושב שזה קשור לתהליך השלום. דווקא הספקנים יותר כלפי תהליך השלום, שמדברים על "ניהול הסכסוך", חוזרים ומדגישים את האינטרס שיש בפיתוח כלכלי של הפלסטינים. רק לפני שבוע, ראיתי באינטרנט הרצאה של יואב גלאנט (לא בדיוק תומך נלהב של חמאס) שבה שאלו אותו מה לדעתו ישראל צריכה לעשות כלפי הפלסטינים והוא מייד דיבר על פיתוח כלכלי. אמירות כאלה ביחד עם הקביעות של כלכלנים שאין סיכוי לפיתוח כלכלי ארוך טווח בעזה בלי הכנסות משמעותיות מייצוא, מחייבות לדעתי לכל הפחות בחינה מחדש של המחיר והתועלת של האיסור הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה כי בבואך לבקר את מדיניות הסגר, אתה מבקש להפריד בין המישור הכלכלי לבין המישור הפוליטי כי אתה סבור ש"כדאי להבחין בין המהלכים המדיניים של ניתוק קשרים דיפלומטיים ומימון עם חמאס לבין הגבלות התנועה..." כביכול מה שקשור בפעילות כלכלית יש לדון במישור כלכלי, ומה שקשור בפוליטיקה יש לדון במישור פוליטי. אך כאשר אתה מבקש לנמק למה כן לשפר את היחסים הכלכליים עם עזה, אתה שב ומחבר את שני התחומים זה בזה ואתה טוען שזה אינטרס מדיני, ושאבטלה קשורה בפעילות קיצונית וכן הלאה. זה גורם לי לתהות האם עמדתך כלפי מדיניות הסגר באופן כללי אינה מוטה מעמדתך הפוליטית? כלומר האם אתה מבקר את מדיניות הסגר בבחינה הומאניטרית, או שאתה מבקר את המדיניות כי אינך מסכים איתה וכי אתה מבקש "לכל הפחות בחינה מחדש של המחיר והתועלת ". כמו כן יש לתהות באשר לקביעה האפריורית ולפיה "העמדה המשפטית של גישה היא שישראל אחראית לאפשר תנועה אזרחית בין עזה לגדה.." האמנם? מדוע? הסיטואציה מול עזה היא באמת מורכבת וסבוכה. חובה ראשונה שנטלה הרשות הפלסטינים על עצמה במסגרת תהליך אוסלו הוא לפרק את ארגוני הטרור לרבות חמאס, והנה בשנת 2006, ישראל המצויה במסגרת משפטית אמנתית מול ארגון בתר מדינתי הוא הרש"פ, כנגד ארגון פוליטי חברתי אבל גם חבלני פנים פלסטיני הוא החמאס, מוצאת את עצמה לפתע בזיקה משפטית כלפי אותו ארגון אשר נכנס לנעליה של הרשות ומבחינתה של ישראל הריהו מחוייב לפעול כנגד… עצמו? השאלה האם סנקציות כלכליות הן כלי לגיטימי בדיפלומטיה, הגבלת החופש של תנועה וסחורות וכיו"ב ואשר כתוצאה ממנה אנשים סובלים, היא שאלה בפני עצמה. אני תוהה מהי אותה ביקורת קשה שמשמיעים הגורמים הבינ"ל, שכן מדיניות הסגר נקבעה לא בתיאום אמריקאי אלא בתכתיב אמריקאי. ההחלטה שהובאה לממשלה תאמה בדיוק את כל מה שהאמריקאים הסכימו לו בבירור מוקדם שערך דב וייסגלס, ואושר מאוחר יותר בפורום הקווארטט. התמיכה של הגורמים הבינ"ל במדיניות הסגר והבידוד על חמאס נבעה כנראה משום זיהוי של פוטנציאל לעליית ארגוני אסלאם גם במדינות השכנות. העובדה היא שמצרים התיישרה בהתאם והטילה סגר גם מן הצד שלה. יחד עם זאת הקהילה הבינ"ל ובראשה ישראל בתור הסוכן המתווך, התחייבו לקיים מחוייבות ברמה ההומאניטרית. אם לקחת בחשבון את הסחרור המדיני והפוליטי של ראשית שנת 2006, ואם לקחת בחשבון את גורם ההפתעה וקוצר הזמן, אני סבור שתהליך קבלת ההחלטות וגם התוצאה שהושגה היו טובים בהחלט. במשך שלושה שבועות נידונה התגובה הישראלית תוך כדי תיאום ומסע דיפלומטי באירופה ובארה"ב. ההתייחסות הייתה עניינית והיא לא נטתה בגלל גורמים ארגוניים פנימיים. הממשלה העריכה את המציאות החדשה, שיקללה אפשרויות שונות, דנה באלטרנטיבות והוציאה דבר החלטה מסודר. ייתכן שהתיפקוד המוצלח נבע משום שבשלב זה כבר הייתה אסטרטגיה מדינית מובנית שיש לה תמיכה בינ"ל, היא אסטרטגיית ההתנתקות. ההפיכה בעזה לא רק שלא איתגרה את המדיניות, אלא אף אישרה אותה. השרים בממשלה, כמו גם ראש הממשלה התייחסו באופן מפורש ברצון לנתק בהדרגה את התלות הכלכלית של שני הצדדים זה בזה. כאשר נתבקש גיורא איילנד, ראש המל"ל דאז להציג עמדה אלטרנטיבית, הוא הציע לדחות את הסנקציות הכלכליות לשלב מאוחר יותר, אך לא כפר באסטרטגיה המדינית של הניתוק. מחשבה בדבר האפשרות שסנקציות כלכליות יפילו את החמאס אמנם הייתה קיימת, אך היא לא הצידוק העיקרי למדיניות הסגר, לא אז ולא כעת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהפער בינינו הוא לא בין הכלכלי למדיני אלא בין תגובת הממשלה לנצחון חמאס בבחירות בתחילת 2006 (שעליה אתה מדבר) ותגובת הממשלה להשתלטות חמאס על הרצועה שנה וחצי מאוחר יותר, שבעקבותיה הוטל הסגר - עליה אני מדבר. לגבי סנקציות כלכליות, בוודאי שמותר למדינות להחליט שהן לא סוחרות עם מדינות אחרות, ואם האו"ם מאשר אז אפשר גם להכריז על סנקציות בינלאומיות. אבל כשאתה מונע מתושבי אזור מסוים להכניס ולהוציא סחורות לכל שאר העולם, כמו שהיה המצב בין 2007 ל-2010, אלה לא סנקציות אלא סגר. אבל כאן שוב הדיון נכנס לדקדקנות של מונחים, שהיא פחות חשובה בעיניי. אפרופו מונחים, היה זה בנימין נתניהו שקבע את ההבחנה בין "הסגר הביטחוני" על עזה שאותו הוא הגדר כהכרחי, לבין "הסגר האזרחי" שלדבריו צריך להסיר כי הוא פוגע ב"סגר הביטחוני" (ראיון לערוץ 1 ביולי 2010). גם בעולם הבחינו בין סנקציות על שלטון חמאס ופעולות לעצירת אמל"ח שהוגדרו כלגיטימיות לבין פגיעה מכוונת וחסרת הבחנה ברמת החיים ובחופש התנועה של תושבי עזה שאותה הם גינו (מפליא אותי שאתה לא זוכר את מקהלת הגינויים להגבלות על הכנסת סחורות או יציאת סטודנטים ללימודים). לכן לדעתי עדיף לנו להבין את מרכיבי המדיניות השונים בנפרד, והשינויים שחלו בהם לאורך השנים, ולא להתייחס לכולם כמקשה אחת. ברור לי למה קל לך ולאחרים כאן לחשוב שהניתוח שאני מציע מבוסס על עמדה פוליטית מאוד מסויימת. קל יותר לבטל אותו כעמדה שולית של יפי נפש שמאלנים שמנותקים מהמציאות וחושבים מתוך תמימות (או זדון?) שפיתוח כלכלי פלסטיני הוא אינטרס ישראל. אבל במציאות העמדה הזאת קרובה הרבה יותר לעמדה הרשמית של הממשלה הנוכחית ומערכת הביטחון מאשר העמדה שאתה מציג. אתה מנסה להגן על מדיניות הסגר של הממשלה הקודמת שהממשלה הזאת מזמן התנערה ממנה והכריזה עליה כשגויה גם בפומבי ועוד קודם לכן בחדרי חדרים. כמובן שזה לא אומר שאי אפשר להתווכח עליה, אבל כדאי לך לזכור שהוויכוח שלך הוא לא עם עמותת 'גישה' אלא עם העמדה הדומיננטית בממסד המדיני והביטחוני הישראלי. הנה כמה דוגמאות מתוך רבות: "להרחיב את היקף הפעילות במעברים היבשתיים הפעילים כיום, על מנת להגדיל משמעותית את נפח הסחורות שיעברו בהם וכדי להרחיב את הפעילות הכלכלית" (הודעת ועדת השרים לענייני בטחון לאומי, 20.06.2010) "אנחנו מחויבים ליצור הבדלה בין האוכלוסייה לגורמי הטרור" (מתפ"ש, 10.04.2011). "לגבי היעד הראשון, יציבות, הדבר הזה חשוב תמיד, הוא חשוב יותר מאי פעם לאור המתרחש סביבנו ודרך אחת להגביר את היציבות זה להמשיך במדיניות שאנחנו נוקטים זה שנתיים – לקדם את הפיתוח הכלכלי והצמיחה הכלכלית אצל הפלסטינים." (בנימין נתניהו, 4.2.2011) "מרכיבי המדיניות האזרחית מול רצועת עזה נוגעים למסחר, ייצוא חקלאי, פרויקטי תשתיות, חינוך, בריאות, מים, חשמל ותנועות אנשים- מרכיבים שהם חלק בלתי נפרד וחשוב מאוד מקיום מרקם החיים בעזה, מרכיבים אלה מבטאים את המדיניות המבדילה בין האוכלוסייה האזרחית לבין ארגון הטרור חמאס. לא מדובר רק בפעילות הומניטארית ובהעברת חולים כפי שנהוג לחשוב" (אתר המתפ"ש, 1.12.2011) "'אין יותר הומניטארי', סיכמו כלל הקצינים והמתאמים האזרחיים במנהל התאום והקישור בעזה, 'מזמן עברנו ליציבות והתייצבות כלכלית [...]" (אתר המתפ"ש, 15.1.2012) "על צה"ל להימנע מפגיעה בתשתיות אזרחיות חיוניות שאין להן קשר ישיר עם יכולות הלחימה של האויב. ניסיון ללחוץ על אזרחים שיפעילו לחץ על ממשלותיהם כדי שהן יפעילו לחץ על ארגונים, לא רק שאינו מביא לקידום מטרות המלחמה, אלא שהוא יוצר עילה להאשמת ישראל בגרימת משבר הומניטארי." ראש מחלקת תורת לחימה במטה הכללי לשעבר, אל"מ יובל בזק בדו"ח רשמי שפורסם השנה צוטטו נציגי מערכת הביטחון בקביעתם ש"ככל שחלקים נרחבים יותר באוכלוסייה הפלסטינית שרויים בחוסר מעש ,כך גדלה ההשפעה של תנועות איסלמיות קיצוניות...על החברה הפלסטינית . פנייה לאיסלם הקיצוני הנובעת משיעורי אבטלה גבוהים ומעוני מגדילה את יכולתם של ארגוני הטרור השונים לפעול מתוך האוכלוסייה האזרחית ומגדילה ואת מספר הפרטים הזמינים ונכונים להשתתף בפעילות עוינת" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית אני לא מבטל את דעותיך או מזלזל בהן, אני גם מעריך את מה שאתה עושה ואת נקודת המוצא ההומניסטית שלך. ואולם אני תוהה האם אתה מתנגד לסגר בבחינה הומאניטרית, שהרי אז אין טעם לדון במדיניות, או שאתה מתנגד לו בבחינה פוליטית שכן אז נבקש לדון דווקא במדיניות ואת הנימוקים ההומניסטיים נשאיר בצד. כך או אחרת, אם דבריך נאמרים ביושר, יהיה עליך לתת התייחסות שווה הן להטלת הסגר והן להסרתו. אז בבקשה תסביר. כמו כן אני עדיין תוהה מניין גזרת את אותה עמדה משפטית המטילה על ישראל אחריות לאפשר חופש תנועה בין עזה לגדה. מהסכמי אוסלו? מהמיית הלב? מסדר יום פוליטי? שהרי זו הנקודה לדיון. האם חלה עלינו האחריות לכך וכך עניינים אזרחיים בעזה, או שלא חלה עלינו האחריות. אם כן, למה? היכן היא מתחילה? היכן היא נגמרת? והאם חלה אחריות גם של הצד השני כלפינו? כמו אמ, גם אני לא שותף לדעתך שעלייה ברמת החיים תייצר קירוב לבבות, הגם שישנם שסבורים אחרת. לדעתי זה יכול היה להיות נכון בסיטואציה מאד מסויימת, ולא זו הסיטואציה, לא מול עזה ולא במזרח התיכון. הדוגמא האולטימטיבית אולי היא פיגועי הטרור של בן לאדן שלא נולדו בעוני. בכל מקרה, שאלה זו, לפי כל הציטוטים שהצגת, עליה להיות נידונה במסגרת שאלת המדיניות, ולא בבחינה עקרונית. כך גם עליך להציג את הדברים כשאתה מביא ציטוטים על ההקלות שבאו מאוחר יותר ולדון אותה לא בתור עמדה עקרונית שגויה או נכונה, אלא בתור שינוי מדיניות. והמדיניות אכן השתנתה, וזה קרה על רקע של מגעים שנערכו אז מאחורי הקלעים שנועדו לפייס את הטורקים ולהוריד אותם מהעץ כשהתפוצצה פרשת המרמרה. זה הכל. אני רואה המשכיות בין המדיניות משנת 2006 לבין המדיניות בשנת 2007. מדיניות הסגר כבר נשלפה מן המוכן, דובר על שורה של צעדים שאמורים להתבצע בהדרגה כדי לשמור על פרופורציונאליות, וכוונתם אחת - ניתוק הקשרים מול עזה עד למינימום ההכרחי. נדמה לי כי באותה החלטה ממש הוגדרה עזה כשטח אויב. ישראל סגרה את גבולה כפי שזכותה לעשות. בשום שלב ישראל לא אסרה על הכנסת סחורות מחו"ל, וגם הוסיפה משלה על חשבון משלם המיסים הישראלי. על כן עליי לשוב ולשאול מיהי אותה מקהלה שעליה אתה מדבר. מי מרכיב אותה. מי מייצג אותה. לגבי האו"ם, הרי שהוא בעצמו אישר את הסגר בתוך פורום הקווארטט. בסופו של יום, לדעתי, המדיניות הישראלית נחלה הצלחה. עזה שוב איננה חלק שלא נפרד עדיין מישראל. ישראל אינה צריכה לתרץ, להסביר את עצמה בפורומים בינ"ל, למה כך ולמה אחרת, וגם לא נחשבת כובשת. כל תהליך השלום נולד בשעתו עם הקריאה- בשביל מה אנחנו צריכים את עזה. ואנחנו באמת לא צריכים אותה. לכן גם תמכתי בהתנתקות. אבל נראה שבעיניך אנחנו עדיין קצת צריכים אותה..? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |