בתשובה ליוני אשפר, 23/06/12 13:23
 |
|
 |
||
|
||||
 |
נדמה כי בבואך לבקר את מדיניות הסגר, אתה מבקש להפריד בין המישור הכלכלי לבין המישור הפוליטי כי אתה סבור ש"כדאי להבחין בין המהלכים המדיניים של ניתוק קשרים דיפלומטיים ומימון עם חמאס לבין הגבלות התנועה..." כביכול מה שקשור בפעילות כלכלית יש לדון במישור כלכלי, ומה שקשור בפוליטיקה יש לדון במישור פוליטי. אך כאשר אתה מבקש לנמק למה כן לשפר את היחסים הכלכליים עם עזה, אתה שב ומחבר את שני התחומים זה בזה ואתה טוען שזה אינטרס מדיני, ושאבטלה קשורה בפעילות קיצונית וכן הלאה. זה גורם לי לתהות האם עמדתך כלפי מדיניות הסגר באופן כללי אינה מוטה מעמדתך הפוליטית? כלומר האם אתה מבקר את מדיניות הסגר בבחינה הומאניטרית, או שאתה מבקר את המדיניות כי אינך מסכים איתה וכי אתה מבקש "לכל הפחות בחינה מחדש של המחיר והתועלת ". כמו כן יש לתהות באשר לקביעה האפריורית ולפיה "העמדה המשפטית של גישה היא שישראל אחראית לאפשר תנועה אזרחית בין עזה לגדה.." האמנם? מדוע? הסיטואציה מול עזה היא באמת מורכבת וסבוכה. חובה ראשונה שנטלה הרשות הפלסטינים על עצמה במסגרת תהליך אוסלו הוא לפרק את ארגוני הטרור לרבות חמאס, והנה בשנת 2006, ישראל המצויה במסגרת משפטית אמנתית מול ארגון בתר מדינתי הוא הרש"פ, כנגד ארגון פוליטי חברתי אבל גם חבלני פנים פלסטיני הוא החמאס, מוצאת את עצמה לפתע בזיקה משפטית כלפי אותו ארגון אשר נכנס לנעליה של הרשות ומבחינתה של ישראל הריהו מחוייב לפעול כנגד… עצמו? השאלה האם סנקציות כלכליות הן כלי לגיטימי בדיפלומטיה, הגבלת החופש של תנועה וסחורות וכיו"ב ואשר כתוצאה ממנה אנשים סובלים, היא שאלה בפני עצמה. אני תוהה מהי אותה ביקורת קשה שמשמיעים הגורמים הבינ"ל, שכן מדיניות הסגר נקבעה לא בתיאום אמריקאי אלא בתכתיב אמריקאי. ההחלטה שהובאה לממשלה תאמה בדיוק את כל מה שהאמריקאים הסכימו לו בבירור מוקדם שערך דב וייסגלס, ואושר מאוחר יותר בפורום הקווארטט. התמיכה של הגורמים הבינ"ל במדיניות הסגר והבידוד על חמאס נבעה כנראה משום זיהוי של פוטנציאל לעליית ארגוני אסלאם גם במדינות השכנות. העובדה היא שמצרים התיישרה בהתאם והטילה סגר גם מן הצד שלה. יחד עם זאת הקהילה הבינ"ל ובראשה ישראל בתור הסוכן המתווך, התחייבו לקיים מחוייבות ברמה ההומאניטרית. אם לקחת בחשבון את הסחרור המדיני והפוליטי של ראשית שנת 2006, ואם לקחת בחשבון את גורם ההפתעה וקוצר הזמן, אני סבור שתהליך קבלת ההחלטות וגם התוצאה שהושגה היו טובים בהחלט. במשך שלושה שבועות נידונה התגובה הישראלית תוך כדי תיאום ומסע דיפלומטי באירופה ובארה"ב. ההתייחסות הייתה עניינית והיא לא נטתה בגלל גורמים ארגוניים פנימיים. הממשלה העריכה את המציאות החדשה, שיקללה אפשרויות שונות, דנה באלטרנטיבות והוציאה דבר החלטה מסודר. ייתכן שהתיפקוד המוצלח נבע משום שבשלב זה כבר הייתה אסטרטגיה מדינית מובנית שיש לה תמיכה בינ"ל, היא אסטרטגיית ההתנתקות. ההפיכה בעזה לא רק שלא איתגרה את המדיניות, אלא אף אישרה אותה. השרים בממשלה, כמו גם ראש הממשלה התייחסו באופן מפורש ברצון לנתק בהדרגה את התלות הכלכלית של שני הצדדים זה בזה. כאשר נתבקש גיורא איילנד, ראש המל"ל דאז להציג עמדה אלטרנטיבית, הוא הציע לדחות את הסנקציות הכלכליות לשלב מאוחר יותר, אך לא כפר באסטרטגיה המדינית של הניתוק. מחשבה בדבר האפשרות שסנקציות כלכליות יפילו את החמאס אמנם הייתה קיימת, אך היא לא הצידוק העיקרי למדיניות הסגר, לא אז ולא כעת. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהפער בינינו הוא לא בין הכלכלי למדיני אלא בין תגובת הממשלה לנצחון חמאס בבחירות בתחילת 2006 (שעליה אתה מדבר) ותגובת הממשלה להשתלטות חמאס על הרצועה שנה וחצי מאוחר יותר, שבעקבותיה הוטל הסגר - עליה אני מדבר. לגבי סנקציות כלכליות, בוודאי שמותר למדינות להחליט שהן לא סוחרות עם מדינות אחרות, ואם האו"ם מאשר אז אפשר גם להכריז על סנקציות בינלאומיות. אבל כשאתה מונע מתושבי אזור מסוים להכניס ולהוציא סחורות לכל שאר העולם, כמו שהיה המצב בין 2007 ל-2010, אלה לא סנקציות אלא סגר. אבל כאן שוב הדיון נכנס לדקדקנות של מונחים, שהיא פחות חשובה בעיניי. אפרופו מונחים, היה זה בנימין נתניהו שקבע את ההבחנה בין "הסגר הביטחוני" על עזה שאותו הוא הגדר כהכרחי, לבין "הסגר האזרחי" שלדבריו צריך להסיר כי הוא פוגע ב"סגר הביטחוני" (ראיון לערוץ 1 ביולי 2010). גם בעולם הבחינו בין סנקציות על שלטון חמאס ופעולות לעצירת אמל"ח שהוגדרו כלגיטימיות לבין פגיעה מכוונת וחסרת הבחנה ברמת החיים ובחופש התנועה של תושבי עזה שאותה הם גינו (מפליא אותי שאתה לא זוכר את מקהלת הגינויים להגבלות על הכנסת סחורות או יציאת סטודנטים ללימודים). לכן לדעתי עדיף לנו להבין את מרכיבי המדיניות השונים בנפרד, והשינויים שחלו בהם לאורך השנים, ולא להתייחס לכולם כמקשה אחת. ברור לי למה קל לך ולאחרים כאן לחשוב שהניתוח שאני מציע מבוסס על עמדה פוליטית מאוד מסויימת. קל יותר לבטל אותו כעמדה שולית של יפי נפש שמאלנים שמנותקים מהמציאות וחושבים מתוך תמימות (או זדון?) שפיתוח כלכלי פלסטיני הוא אינטרס ישראל. אבל במציאות העמדה הזאת קרובה הרבה יותר לעמדה הרשמית של הממשלה הנוכחית ומערכת הביטחון מאשר העמדה שאתה מציג. אתה מנסה להגן על מדיניות הסגר של הממשלה הקודמת שהממשלה הזאת מזמן התנערה ממנה והכריזה עליה כשגויה גם בפומבי ועוד קודם לכן בחדרי חדרים. כמובן שזה לא אומר שאי אפשר להתווכח עליה, אבל כדאי לך לזכור שהוויכוח שלך הוא לא עם עמותת 'גישה' אלא עם העמדה הדומיננטית בממסד המדיני והביטחוני הישראלי. הנה כמה דוגמאות מתוך רבות: "להרחיב את היקף הפעילות במעברים היבשתיים הפעילים כיום, על מנת להגדיל משמעותית את נפח הסחורות שיעברו בהם וכדי להרחיב את הפעילות הכלכלית" (הודעת ועדת השרים לענייני בטחון לאומי, 20.06.2010) "אנחנו מחויבים ליצור הבדלה בין האוכלוסייה לגורמי הטרור" (מתפ"ש, 10.04.2011). "לגבי היעד הראשון, יציבות, הדבר הזה חשוב תמיד, הוא חשוב יותר מאי פעם לאור המתרחש סביבנו ודרך אחת להגביר את היציבות זה להמשיך במדיניות שאנחנו נוקטים זה שנתיים – לקדם את הפיתוח הכלכלי והצמיחה הכלכלית אצל הפלסטינים." (בנימין נתניהו, 4.2.2011) "מרכיבי המדיניות האזרחית מול רצועת עזה נוגעים למסחר, ייצוא חקלאי, פרויקטי תשתיות, חינוך, בריאות, מים, חשמל ותנועות אנשים- מרכיבים שהם חלק בלתי נפרד וחשוב מאוד מקיום מרקם החיים בעזה, מרכיבים אלה מבטאים את המדיניות המבדילה בין האוכלוסייה האזרחית לבין ארגון הטרור חמאס. לא מדובר רק בפעילות הומניטארית ובהעברת חולים כפי שנהוג לחשוב" (אתר המתפ"ש, 1.12.2011) "'אין יותר הומניטארי', סיכמו כלל הקצינים והמתאמים האזרחיים במנהל התאום והקישור בעזה, 'מזמן עברנו ליציבות והתייצבות כלכלית [...]" (אתר המתפ"ש, 15.1.2012) "על צה"ל להימנע מפגיעה בתשתיות אזרחיות חיוניות שאין להן קשר ישיר עם יכולות הלחימה של האויב. ניסיון ללחוץ על אזרחים שיפעילו לחץ על ממשלותיהם כדי שהן יפעילו לחץ על ארגונים, לא רק שאינו מביא לקידום מטרות המלחמה, אלא שהוא יוצר עילה להאשמת ישראל בגרימת משבר הומניטארי." ראש מחלקת תורת לחימה במטה הכללי לשעבר, אל"מ יובל בזק בדו"ח רשמי שפורסם השנה צוטטו נציגי מערכת הביטחון בקביעתם ש"ככל שחלקים נרחבים יותר באוכלוסייה הפלסטינית שרויים בחוסר מעש ,כך גדלה ההשפעה של תנועות איסלמיות קיצוניות...על החברה הפלסטינית . פנייה לאיסלם הקיצוני הנובעת משיעורי אבטלה גבוהים ומעוני מגדילה את יכולתם של ארגוני הטרור השונים לפעול מתוך האוכלוסייה האזרחית ומגדילה ואת מספר הפרטים הזמינים ונכונים להשתתף בפעילות עוינת" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית אני לא מבטל את דעותיך או מזלזל בהן, אני גם מעריך את מה שאתה עושה ואת נקודת המוצא ההומניסטית שלך. ואולם אני תוהה האם אתה מתנגד לסגר בבחינה הומאניטרית, שהרי אז אין טעם לדון במדיניות, או שאתה מתנגד לו בבחינה פוליטית שכן אז נבקש לדון דווקא במדיניות ואת הנימוקים ההומניסטיים נשאיר בצד. כך או אחרת, אם דבריך נאמרים ביושר, יהיה עליך לתת התייחסות שווה הן להטלת הסגר והן להסרתו. אז בבקשה תסביר. כמו כן אני עדיין תוהה מניין גזרת את אותה עמדה משפטית המטילה על ישראל אחריות לאפשר חופש תנועה בין עזה לגדה. מהסכמי אוסלו? מהמיית הלב? מסדר יום פוליטי? שהרי זו הנקודה לדיון. האם חלה עלינו האחריות לכך וכך עניינים אזרחיים בעזה, או שלא חלה עלינו האחריות. אם כן, למה? היכן היא מתחילה? היכן היא נגמרת? והאם חלה אחריות גם של הצד השני כלפינו? כמו אמ, גם אני לא שותף לדעתך שעלייה ברמת החיים תייצר קירוב לבבות, הגם שישנם שסבורים אחרת. לדעתי זה יכול היה להיות נכון בסיטואציה מאד מסויימת, ולא זו הסיטואציה, לא מול עזה ולא במזרח התיכון. הדוגמא האולטימטיבית אולי היא פיגועי הטרור של בן לאדן שלא נולדו בעוני. בכל מקרה, שאלה זו, לפי כל הציטוטים שהצגת, עליה להיות נידונה במסגרת שאלת המדיניות, ולא בבחינה עקרונית. כך גם עליך להציג את הדברים כשאתה מביא ציטוטים על ההקלות שבאו מאוחר יותר ולדון אותה לא בתור עמדה עקרונית שגויה או נכונה, אלא בתור שינוי מדיניות. והמדיניות אכן השתנתה, וזה קרה על רקע של מגעים שנערכו אז מאחורי הקלעים שנועדו לפייס את הטורקים ולהוריד אותם מהעץ כשהתפוצצה פרשת המרמרה. זה הכל. אני רואה המשכיות בין המדיניות משנת 2006 לבין המדיניות בשנת 2007. מדיניות הסגר כבר נשלפה מן המוכן, דובר על שורה של צעדים שאמורים להתבצע בהדרגה כדי לשמור על פרופורציונאליות, וכוונתם אחת - ניתוק הקשרים מול עזה עד למינימום ההכרחי. נדמה לי כי באותה החלטה ממש הוגדרה עזה כשטח אויב. ישראל סגרה את גבולה כפי שזכותה לעשות. בשום שלב ישראל לא אסרה על הכנסת סחורות מחו"ל, וגם הוסיפה משלה על חשבון משלם המיסים הישראלי. על כן עליי לשוב ולשאול מיהי אותה מקהלה שעליה אתה מדבר. מי מרכיב אותה. מי מייצג אותה. לגבי האו"ם, הרי שהוא בעצמו אישר את הסגר בתוך פורום הקווארטט. בסופו של יום, לדעתי, המדיניות הישראלית נחלה הצלחה. עזה שוב איננה חלק שלא נפרד עדיין מישראל. ישראל אינה צריכה לתרץ, להסביר את עצמה בפורומים בינ"ל, למה כך ולמה אחרת, וגם לא נחשבת כובשת. כל תהליך השלום נולד בשעתו עם הקריאה- בשביל מה אנחנו צריכים את עזה. ואנחנו באמת לא צריכים אותה. לכן גם תמכתי בהתנתקות. אבל נראה שבעיניך אנחנו עדיין קצת צריכים אותה..? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |