בתשובה לסמילי, 06/03/02 13:15
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אדוארד סעיד הציע את הפיתרון ההודי ראשון. אני עושה כמיטב יכולתי להפיץ את המאמר שלו. יותר מזה, אני עושה כמיטב יכולתי להפוך את רעיון "מצעד מיליון השאהידים על ירושלים" ל"מצעד מיליון השאהידים הלא-חמושים לעבר ירושלים" – התנגדות לא אלימה לכיבוש. בדיוק ההצעה שלך. לדעתי, הדבר לא יקרה. וחבל. אני מציעה, אגב, גם את הצעד החד-צדדי שישראל יכולה לעשות: משהו בנוסח של committees for truth and reconciliation, נוסח דרא"פ. אבל בכנות ובענווה – ותוך מתן ערבויות ובטוחות שיוודאו כי פעולה כזו אכן תבוצע מעומק הלב ולא מהשפה אל החוץ. ולדעתי, גם הדבר הזה לא יקרה. וחבל. ובאשר לאי ההסכמה בינינו לגבי מהות המנדט הבריטי: שמירה על זכויות דרי הארץ מחייבת במפורש מדינת כל תושביה – אחרת נרמסות זכויותיהם ע"י היהודים (כך הסתבר במהלך המנדט – הם לא ידעו זאת מראש.) משום כך נכתבו מסמכים נוספים ועם הזמן גם מסמך החלוקה. לא ישראל ולא פלשתין הסכימו למסמך החלוקה – פלשתין אמרה "לא!" וישראל לא אמרה כן ולא אמרה לא אלא יצאה ויצרה עובדות בשטח - פשוט גירשה חצי מהתושבים מתוך כפריהם (מחצית מ-1.2 מיליון בין נובמבר 47 ומאי 48). האם אנחנו מסכימים, סמיילי, על עובדות אלה? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים כמעט לגמרי על הפתיחה, רק מפריע לי השם "מיליון השאהידים", גם דתי (מה עם החילוניים הקומניסטים והנוצרים), גם שוביניסטי (מה עם הנשים), גם לאומני ובעיקר בעל הקשר אלים (שהיד = אדם שמת על קידוש השם?). למה לא מליון האזרחים? במהלך קיומו של המנדט השתנו דברים רבים, לשני הכיוונים. אי אפשר להתעלם נסיון השמדת עם שבוצע באירופה, ושחייב למעשה את הקמת הבית הלאומי ליהודים בהקדם האפשרי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממש גנדי, סעיד. הוא הדגים זאת בגבול לבנון לאחר נסיגת ישראל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על איזה מאמר מדובר, ומאיזו שנה הוא? אשמח מאוד אם תוכלי לספק קישור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. לכך חשבתי שהתכוונת. זכור לי שקראתי את המאמר בעת פרסומו, אך מאז לא ראיתי התייחסויות של סעיד, או של אחרים, לתנועת ההתנגדות החילונית הלא-אלימה שהוא מציג שם. האם ידוע לך מה עלה בגורלם של האנשים המוזכרים במאמר? האם הם יוזמים פעילויות כלשהן? כמו שציינתי בעבר, אני בהחלט חושב כי תנועת התנגדות לא-אלימה, בהנהגת אדם אמיץ ומכובד, יכולה למוטט את משטר הכיבוש הישראלי תוך שבועות מספר, ובמחיר דמים נמוך (לשני הצדדים) מאשר התמשכות המצב הנוכחי, ואולי אף להביא לרפורמה שלטונית בקרב העם הפלסטיני עצמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, איני יודעת לאן התפתח הרעיון. (אבדוק ואחזור לנושא אם יהיו לי ממצאים.) אני חושבת שגם תנועת התנגדות לא-אלימה בישראל, בהנהגת אדם אמיץ (כבודו נובע מפעילותו) יכולה למוטט את משטר הכיבוש הישראלי תוך שבועות מספר, ובמחיר דמים נמוך (לשני הצדדים). אבל זוהי אפשרות מפחידה (ראה כמה ארס ספגו סרבני השירות בשטחים, ועיין בכתבה שפורסמה בהארץ הבוקר,בנושא הבגידה). כל עוד המועמדים הטבעיים להשתייכות לתנועה כזו תופסים בעמדתו של דובי (פעולה מתוך ראייה חד-צדדית את טובתם של יהודי ישראל, מבלי להתחשב בהשלכות על הצד שכנגד) קשה לי להאמין שתנועה כזו תקום. אבל אני מקווה שאני טועה! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדוע דרוש *אומץ* כדי להנהיג תנועת התנגדות לא-אלימה. מה הסיכון שבכך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משום שכל פעולת סירוב לא-אלימה מסכנת כל כך את האובייקט המסורב. ומכיוון שהאובייקט המסורב אינו מחוייב לאי-אלימות, הוא נוקט בה, ככל יכולתו, עד שהוא משתכנע להפסיק. במקרה של התנגדות פלשתינאית יש היסטוריה ארוכה של נטייה לירות קודם ולשאול שאלות אחר-כך. במקרה של התנגדות לכיבוש מתוך יהודי ישראל, ראה את ההאשמות שהאשימו את המסרבים לשרת בשטחים המוחזקים: בגידה, אנטישמיות, חיזוק האויב (כולן מאפשרות התיחסות מצד משטרת ישראל ומהוות איומים חזקים). הוקעה מבין שורות המחנה שלך הוא דבר מפחיד ויש להצטייד באומץ רב לפני שנוקטים בפעולה כזו. אני חושבת שיש סכנה פיזית קטנה יותר, אבל סכנה נפשית גדולה מאוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החלפת "התנגדות" ב"סירוב", וחוששני שלא ירדתי לסוף דעתך בפסקה הראשונה. אני מעוניין בדוגמאות ההיסטוריות של התנגדות לא-אלימה פלסטינאית, עליהן דיברת. יתכן שדוגמאות אלה יאוששו או יפריכו את האפקטיביות של השיטה הזו. לא היית אומרת שיש סכנה נפשית (ופיזית ומשפטית) גדולה יותר בהשתתפות בפעילות צבאית במחסומי צה"ל בשטחים מאשר בסירוב להשתתף בה? על פניו, נראה שהמסרבים, בניגוד למשתתפים, אינם חשופים לרגשי-האשמה הנלווים למעשיהם, לסכנת-חיים (יש היסטוריה טרייה של נטייה להרוג חיילים במחסומים) ולחבות משפטית לא-ידועה בפני בתי-דין בינ"ל. ככל הידוע לי, המסרבים, לפי שעה, לכל היותר מבלים מספר דומה של ימי מילואים במאסר במקום במחסום, והפסדם מתמצה באבדן-הכנסה בעבור ימים אלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתי ואיפה אמרתי שיש לי דוגמאות היסטוריות של התנגדות לא אלימה פלשתינאית? הדוגמאות שיש לי היא של אצבע קלה על ההדק הישראלי (יריות באוויר שפוגעות ברגלי מפגינים, ע"ע אינטיפדה א'). לגבי הסכנה שבהשתתפות בפעילות צבאית: הסכנה פיזית. המסרבים, לעומת זאת, מגיעים לסירוב רק אחרי שהובהר להם כי יוקעו מתוך החברה בישראל. כמה נוח לשמוע את עצמך מכונה "אנטישמי"? כמה נוח לחשוף את עצמך לכלא צבאי – ולא, המחיר אינו "רק אבדן-הכנסה בעבור ימים אלה". המחיר הוא להיות אדם שומר חוק, העובר את הגבול והופך להיות עבריין, בניגוד לנטייתו הטבעית – וזאת, משום שהחוק נראה לו לא מוסרי. זהו מהפך אישי ברמה שאין לזלזל בה. ולגבי השימוש בסירוב – זהו, כרגע, המקרה היחיד של התנגדות לא אלימה שקל לי לשלוף ולא יתחילו איילים מאיילים שונים לשלוח אותי להביא תיעוד היסטורי לקיומם. בפעילות מחאה לא-אלימה שכללה פעילים מישראל, פלשתין, ואירופה פעל הצבא ביוהרה ובאלימות ושבר את ידה של אחת הפעילות (אבל איפה, איפה שמתי את הקישור? זו היתה פעילות של גוש שלום, את זה אני זוכרת... אולי מישהו אחר מכיר/יודע?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טעיתי לחשוב שהיות שאנו עוסקים בהתנגדות לא-אלימה, המשפט "במקרה של התנגדות פלסטינאית יש היסטוריה ארוכה" וגו' מתייחס לנושא הדיון. הוא לא. יריות באוויר אינן פוגעות ברגליים. יריות ברגליים פוגעות ברגליים. הממ... מה יותר נח? להיות מכונה "אנטישמי" או להיות מכונה "יודונאצי"? ומה המשמעות של "להיות מוקע מתוך החברה" (מעבר להזדמנות לזכות בדקות-מסך ואינצ'ים בעתון) אם ממילא ה"חברה" ואתה לא אוחזים בערכים דומים. הסירוב בנסיבות אלה, כמדומני, הוא עבירת-משמעת ותו-לא. לא מתקרב לעבירות על הדין הבינ"ל שהמסרב נמנע מלבצע, ע"י סירובו. הוא לא יישפט בהאג. מהפך אישי? בהחלט. אומץ? לא שוכנעתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועכשיו לאט-לאט-לאט, במלים קצרות: עקב ההיסטוריה המשותפת, חיילים ישראלים רואים בכל פלשתינאי – סכנה. כולל ילדים, יולדות, קשישים, אמבולנסים, וכד'. פעמים רבות ניסו פלשתינאים לעבור מחסומים באופן לא אלים – ונורו. (לאחרונה היה איזה יום שבו נעשה שימוש בנשק כדי לעצור כלי רכב ובהם יולדות.) לגבי תנועת מחאה בהיקף משמעותי: אני לא יודעת. קריאת ראיונות עם סרבני שירות בשטחים הובילו אותי להבנה שאלה אינם "אנשים שאינם אוחזים בערכים דומים" לערכים בסביבתם אלא, להיפך, אנשים שאוחזים אותם בשתי ידיים – למעט עניין מהותי אחד. אך מכיוון שהעניין הוא מהותי, הם מתעקשים עליו. ואני חושבת שצריך אומץ כדי להתייצב קבל עם ועדה ולחתום בשמך על מכתב המתריס בפני חברה ושלטון על דברים מהותיים. אתה רשאי מבחינתי לחשוב שלא נדרש אומץ לשם כך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בוחן כליות, לב ומח של חיילים ישראלים. נדמה לי ששנינו מסכימים כי אפשר שההוראות מחייבות אותם להתייחס לסיכון פוטנציאלי לחייהם כאל סיכון. אני מנסה לקשור את מושג האומץ למושג הסיכון. נשארנו חלוקים בשאלת הסיכון הכרוך בסירוב, לא כל שכן בחתימה על הודעה שבכוונתך לסרב. לדידי, יש כאן מחיר (ותמורה), אך כמעט שאין אי-ודאות, וממילא אין סיכון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ושוב, נשאלת השאלה של הולדן קולפילד: מה דורש אומץ רב יותר – למות למען רעיון או לחיות עמו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את השאלה הזו שאל קולפילד בגיל 16 או משהו. כשמתבגרים קצת מבינים שחיים רק פעם אחת ואילו הרעיונות יכולים להתחלף כמה פעמים במהלך החיים הללו. והכי חשוב: כדאי להתבגר כי מהפרספקטיבה של הגיל והזמן רוב הרעיונות נכנסים לפרופורציה ומתחילים לקבל את הגודל הטבעי שלהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יופי. עכשיו לכי ותסבירי את זה לפלסטינים, בפרט לדתיים שבהם שמבטיחים הבטחות על בתולות בגן עדן לשהידים בני 16. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה אתה עשית היום כדי לעצור את שפיכת הדם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו היתה פניה לגופו של עניין או לגופו של אדם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה ביקשת ממני לעשות משהו שאני כבר עושה, מדי יום וככל יכולתי. ראיתי בקשה זו כבקשה אישית לפעולה. אני מבקשת שגם אתה תפעל, כמיטב הבנתך וכמיטב יכולתך, כדי לעצור את הקטל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ביקשתי ממך מאום, השתמשתי במטבע לשון עממית כצורת פניה אירונית משהו. אני מבין שאינך חיה בארץ, ולכן אולי לא הבנת את כוונתי. את הקטל יכולים לעצור רק הפלסטינים, הם התחילו בו והם צריכים להפסיק אותו. צה''ל לא יכה בהם אם הם לא יפעילו טרוריסטים מדי יום ביומו. אם צה''ל יפגע בפלסטינים אף שהם שקטים ושלווים ורודפי שלום, אז אקום ואעשה מעשה. את אולי תמימה ואף טובת לב מכדי להבין איזו תרומה יש לאהדה הכמעט אוטומטית שיש ל''יפי נפש'' אירופים ואמריקאים ל''אנדרדוג'' בסכסוך הזה, להסלמה ולקטל. התמיכה הזו היא חלק נכבד בלגיטימציה של יאסר ערפאת וזרועות החבלה הגלויים והסמויים שלו לפגוע במישרין באזרחים ישראלים, ובעקיפין באזרחים פלסטיניים רודפי שלום. התמיכה הזו מעודדת את הטרור והקטל ההדדי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מאמינה שעל *כל* אדם לפעול ככל יכולתו כדי לשפר את העולם. והמצב במזה"ת כרגע הופך את החובה הזו לעניין דחוף. איני תמימה כל כך שאיני מבינה כיצד משמשת האהדה האוטומטית של הלובי יהודי בארה"ב למימון מכונת המלחמה הישראלית. התמיכה הזו מעודדת את ההתקפות על הפלשתינאים ואת הקטל ההדדי. לפני 35 שנים נכבשו שטחים של הפלשתינאים. לפני 54 שנים נכבשו שטחים אחרים של הפלשתינאים. המודל הישראלי מצפה שהפלשתינאים פשוט יוותרו, יום אחד. המודל הפלשתינאי מצפה שהישראלים יותשו, יום אחד. שני המודלים שגויים ואת המחיר משלמים הילדים. ומשום כך אני חוזרת ושואלת: מה *אתה* עשית היום כדי לקדם את הפיתרון שנראה לך, יהא אשר יהא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יכול להיות שהחמצתי, אך אשמח לקרוא את ביקורתך המפורטת גם על הצד הפלשתינאי. אם עיתותייך בידייך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שצה"ל יכה חזק במרצחים הפלסטינים, כי מה שלא נכנס דרך הראש נכנס לפעמים דרך הרגליים. ועשיתי מה שעושה כל יהודי זקן: התפללתי שלחיילי צה"ל לא יאונה כל רע. ברוך השם, לפחות היום, זה עזר קצת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפיתרון שאתה מציע הוא בדיוק הפיתרון שהוצע בשנת 1936. זה לא עבד אז. זה לא יעבוד היום. וזה לא יעבוד כל עוד תנסו לעשות זאת. אני מתפללת שיקרב היום אחד יבינו זאת הצדדים. (ובהערת אגב, מרק טוויין כתב תפילה נפלאה – The War Prayer. אני מציעה שתקרא את הספר כולו. אולי גם זקנים יכולים ללמוד משהו.) over and out
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המכות שהכתה ישראל את מצרים וירדן הוציאה אותם לבסוף ממעגל המלחמה והם עשו איתנו שלום. בלי המכות היה נכנס להם השכל בראש? אלמלא מובארק הבין שלא כדאי לו להתעסק עם היהודים והוא עלול לחטוף כהוגן, האם היה יושב בשקט מהצד ומודיע השכם והערב לערפאת שהוא לא יצליח לגרור אותו למלחמה הזאת? גם מהסורים לא שומעים הרבה כי הם מבינים היטב את משמעות השליטה של צה"ל ברמת הגולן, והקרבה לדמשק. ובקיצור, מה שיחסוך פה חיי אדם זה כוח ההרתעה של צה"ל. כשמדינת ישראל תשיב לעצמה את כוח ההרתעה גם נגד ערפאת ואירגוני הטרור שלו, אז יתחילו להיחסך עוד חיי אדם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואיני מסכימה לפרשנות זו, אך מכיוון שכל זה נמצא בגדר הפרשנות, מסתיים הויכוח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהפרשנות המקובלת לגבי השלום עם מצרים היא שישראל היא זו שקיבלה שכל אחרי המכה הנוראה של 73. גם לגבי 82 ו-87 הפרשנות מעמידה את ישראל בצד המוכה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
101 קילומטר מקהיר. הארמיה השלישית מכותרת, וכו'. מלחמת יום כיפור זיעזעה את המערכת הפוליטית הישראלית וניערה תפיסות מאובנות אך לא שחקה את כוח ההרתעה של צה"ל. סאדאת ידע שמצרים יצאה בשן ועין מהמלחמה אבל גם החזירה לעצמה גם איזשהו כבוד ערבי אבוד שאיפשר לו לעשות מהלך שלום. באמת עניין של פרשנות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סאדאת השיג במלחמה את כל המטרות _המדיניות_ שהציב לעצמו (מבלי לגרוע מההישג הצבאי העצום של צה"ל). מטרת המלחמה איננה להוכיח הצבא של מי טוב יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדוע דרוש *אומץ* כדי להנהיג תנועת התנגדות לא-אלימה? מה הסיכון שבכך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסיכון הוא שהצד השני לא ינקוט באותה שיטה. לא בהתחלה, לפחות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר, הצד השני (ישראל) יפגע במנהיג ההתנגדות הלא-אלימה, למרות שהוא נמנע בעקביות מפגיעה במנהיג ההתנגדות האלימה? אני מתקשה להשתכנע שהסיכון שבהנהגת התנגדות לא-אלימה (ולכן, האומץ הדרוש לכך) גדול מזה שכרוך בהנהגת התנגדות אלימה. קל וחומר השתתפות בהתנגדות כזו. אולי כוונתך לאומץ הדרוש כדי לעמוד מול מנהיגי ההתנגדות האלימה בצד הראשון, שלא נוקטים 1אותה שיטה? 1 "לנקוט" באה עם מושא ישיר: "לנקוט שיטה", לא "לנקוט בשיטה". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חמישים גברים פלשתינאים (לא חמושים) צועדים לעבר מחסום צה"ל, מתוך כוונה לעבור אותו ולהגיע לצד השני. נניח גם שכוונה זו תועדה היטב בעיתונות לפני הצעדה. ...כמה יישארו בחיים לאחר שיסרבו לעצור, לפקודת החיילים? כמה זמן ייקח עד שיאפשרו לאמבולנסים לפנות את הפצועים? (היום, בטול כרם, לא איפשרו תנועת אמבולנסים לפינוי פצועים מדממים בשטח. מקור: דיווח ב"הארץ". בסקאלת המוסר וההגינות – בלתי מספיק.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את לא ממש מתייחסת לעניין שעליו שאלתי - האומץ הנדרש מהמנהיג. אני לא יכול להתייחס כאן לפקודות של חיילים במחסומים. אפשר לשער שהחיילים נדרשים להתייחס לכל מי שמסרב לפקודה לעצור ולא עוצר לאחר ירי-אזהרה באוויר כאל איום (לאור היסטוריה טרייה של מקרים שבהם אנשים הרגו חיילים לאחר שהתקרבו למרחק המאפשר זאת). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת שאלת מדוע צריך אומץ כדי להנהיג תנועה כזו. אבל השאלה הזו נראתה לי שטותית כל כך עד שלא האמנתי שאתה באמת שואל אותה. ובכן, נדרש אומץ כדי להנהיג כל תנועה, לקחת אחריות על כל עמדה ולבקש מאחרים להתייצב מאחוריה, לפעמים בגופם. כאשר אדם הגון מנהיג תנועה מסוג כלשהו, הוא נוטל אחריות מנהיגותית לפעילות, לרעיונות, לתפישות... ...וזה דבר שמחייב אומץ, משום שבכל תנועה מתעוררים דברים מפחידים. כדי להמשיך ולפעול על אף פחד, חשש, חרדה וכדומה – נדרש אומץ. האם התשובה שלי מספקת אותך? או שרצית שאומר משהו אחר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צריך אומץ כדי לשאול אותך שאלות. אפשר להפגע עמוקות מכך שתתייגי אותן כ"שטותיות". נראה לי שאנו מסכימים, אם כך, שהאומץ הנדרש אינו עולה על זה שנדרש ממנהיג מיליציה. כאלה, כידוע לרבים מקוראי אתר זה, לא חסרים ברש"פ. הסיבה שלא קם מנהיג ההתנגדות הבלתי-אלימה הפלסטינאי, לפיכך, אינה מחסור באנשים אמיצים דיים. התשובה בהחלט מספקת. או שרצית שאומר משהו אחר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני שמחה שהיה לך האומץ לברר את הדברים עד הסוף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האומץ לתקוף ולהיחשף למוות שונה מהאומץ הנדרש כדי לעמוד על שלך ולשאת בתוצאות. היכנס לשיעור חברה בתיכון כלשהו והצע את הנושא לדיון -- בוודאי תקבל את הטווח המלא של הדעות בנושא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איני מתכוון להתייחס לכל הסילופים ואי הדיוקים ההיסטוריים שאת מפזרת במהלך דיון זה (כדי לעשות זאת אצטרך להתפנות מכל עיסוקי ואין בדעתי לעשות כן), אתייחס רק לאחד מהם ולא יותר: "ישראל לא אמרה כן, ולא אמרה לא [למסמך החלוקה] אלא יצאה ויצרה עובדות בשטח." מדינת ישראל, כידוע, עוד לא היתה קיימת בכ"ט בנובמבר, אולם הנהגת היישוב וההנהגה הציונית קיבלו את החלוקה. הם אמרו "כן!" שנשמע בכל רחבי העולם. אחד מסמלי הזמן המפורסמים (למרבה הצער בימינו הזכרון ההיסטורי הולך ומתדלדל) הוא איך כל היישוב בארץ היה צמוד למקלטי הרדיו בזמן ההצבעה על החלוקה, וכשהיא התקבלה יצאו המונים לרחובות והתחילו לרקוד באורח ספונטני (לכי לספריית סרטים תיעודיים ותוכלי למצוא שם קטעים המראים את הריקודים האלה ברחובות.) ההתנגדות היחידה לחלוקה באה מקרב התנועה הרוויזיוניסטית שטענה כי "ההחלטה אינה מוצדקת כי היא מקצצת בזכויות היהודים משטח של 44,000 מילין מרובעים ל-5,500". אולם הרוויזיוניסטים היו מיעוט לא גדול ביישוב ובהנהגה הציונית. חגיגות "החלטת החלוקה" נערכו לא רק ביישוב בארץ אלא גם בקרב יהדות ארה"ב שבה היו קבוצות שונות, אולם כולם התאחדו מאחריה. מנהיגי הקהילות היהודיות האמריקניות הרעיפו שבחים על האו"ם, והביטוי "רגע גדול בהיסטוריה היהודית" חזר ונשנה בדבריהם. עשרות אלפי יהודים ניו יורקיים יצאו לרחובות, ונערכו עצרות ענק צוהלות בנוכחות ראש עיריית ניו יורק ומנהיגים ציוניים כמו אבא הלל סילבר וד"ר עימנואל ניומן. הניו יורק טיימס דיווח שבאחת מעצרות השמחה היהודית על הצעת החלוקה, שהשתתף בה ד"ר ויצמן, נחסמו רחובות שלמים בניו יורק לתנועה מגודש ההמונים שחגגו את הצעת החלוקה. ניכר כי אינך מבינה את רוח הזמן ההוא. אינך מבינה עד כמה היו היהודים נואשים אחרי מלחמת העולם השניה והשואה, ועד כמה הציונות היתה מוכנה להסתפק במעט. זו היתה "שמחת עניים" אמיתית ואותנטית. היות שכבר קלטתי שאת המידע שלך את שואבת מאיזשהו נארטיב שמסרב להכיר באחריותם של הפלסטינים למלחמת תש"ח, טרחתי להדגיש בפניך שאפילו ההיסטוריון הפוסט-ציוני בני מוריס טוען שהפלסטינים היו התוקפן הבלתי מתפשר ב-1948. ותשובתך היתה שאינך מקבלת את פרשנותו לעובדות (אגב, האם את מחזיקה באיזשהו תואר אקדמי בנושא, המצדיק את יומרתך לבטל בהבל פה את דעותיהם של היסטוריונים מוסמכים?). ולפיכך אני מניח שתמשיכי לפחות לעת עתה לאחוז בדעתך, ואיני מתכוון, כאמור, לנסות לשנות אותה. תגובתי זו באה בעיקר למען קוראים אחרים (אף שאני מניח שלגבי רובם אין בדברי אלה משום חידוש מסעיר). נ.ב. בעניין אחר: בתגובה אחרת שלה ציטטה דינה נתון מאתר ה-CIA שרק %20 מתושבי מדינת ישראל היהודיים הם ילידי הארץ. אך גם אם מביאים בחשבון ש-20% מתושבי הארץ הם ערבים (ואז אחוז ילידי הארץ בקרב התושבים היהודים גבוה יותר) עדיין הנתון הזה נראה לי מפתיע למדי. בחיפוש קצר שערכתי ברשת מצאתי מספר אינדיקציות לכך שאחוז ילידי הארץ גבוה יותר (כמחצית האוכלוסיה היהודית), אך לא מצאתי מקור טוב ומפורש לנתון דמוגרפי זה. אשמח אם אחד מקוראי האייל יצליח להמציא נתונים בדוקים בעניין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנתונים שלי הם מאתר והם אומרים כך: Ethnic groups: Jewish 80.1% (Europe/America-born 32.1%, Israel-born 20.8%, Africa-born 14.6%, Asia-born 12.6%), non-Jewish 19.9% (mostly Arab) (1996 est.) כלומר, 20.8% מבין אותם 80.1% האוכלוסיה היהודית הם יהודים ילידי ישראל.ואני חייבת לומר שזה נתון שהפתיע גם אותי. (וכששאלתי אנשים מה הרושם שלהם, הם אמרו בערך את מה שאתה אמרת – בערך חצים מהיהודים בישראל נולדו בה.) בהתחשב בעובדה שמספרים אלה נכונים ללפני שבע שנים, בערך, ושמאז הגיעו לישראל מהגרים רבים מאוד, יש להניח שהמספר נמוך עוד יותר. בעניין "רוח הדברים בארץ אחרי החלטת החלוקה" - אני מכירה את הסיפורים המרגשים מאותה התקופה. אך, עובדות בשטח – מייד לאחר החלוקה החלו הכנופיות הציוניות להטיל מורא ופחד בקרב תושבי האיזור הלא-יהודים, מתוך כוונה (שהתגשמה!) להבריח אותם ולאחוז בטריטוריה שהתפנתה כך. זה לא נראה לי כמו הסכמה לתוכנית החלוקה אלא כמו כיבוש בכוח הזרוע. אם היישוב היהודי היה *מסכים* לתוכנית החלוקה, הוא היה מקיים אותה, במקום לכבוש אדמות מחוץ לשטח שלו. אין לי שום טענות נגד הלחץ והייאוש של היישוב היהודי באותה התקופה. אני משוכנעת שרגשותיהם היו אמיתיים וכנים – אבל הצורה שבה הם פתרו את הבעיה יצרה בעיות שהונחלו לבניהם, לבני-בניהם, ולכל מי שנכנס לתוך הטריטוריה הכבושה, עד עצם היום הזה. במבחן התוצאה, דרכם נכשלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דינה שלום, הוויכוח רציני מדיי כדי להמשיך ולפזר תיאורים כלליים בכוון אחד בלבד; טיעונייך אלו לגבי תקופת הקמת מדינת ישראל, תוכנית החלוקה ופריצת מלחמת 48 מחייבים מצידך הבאת ראיות מנומקת ואקדמאית באופן מסודר. מר גלבץ פנה אלייך והביא לחיזוק טיעוניו את בני מוריס, ואני חושב שזהו צעד חשוב בכוון הנכון של הבאת אסמכתות היסטוריות לטיעונים כלליים. אני מציע בזאת שתספקי לנו מראי מקום של היסטוריונים אמריקאים, צרפתים, גרמנים, סקנדינבים או כל קבוצה אחרת נייטראלית 1 אשר תומכים בגירסתך. חוששני שתגלי מהר מאוד שעניין זה כלל לא פשוט, וגם היסטוריונים שונים אשר מזעיפים פניהם כלפי מדינת ישראל ומעשיה, מכירים באחריות היישוב הערבי בא"י לפרוץ הקרבות שהובילו לנכבת הפלסטינאים מחד, ולשיחרור האיום הצרוף על מדינת ישראל הצעירה שזה עתה נולדה מאידך, ואשר היתה מסיימת את דרכה כסרברניצה בבלקן, לולא היתה מנצחת. עלייך להבדיל בין תחושות קשות - ואולי אף מוצדקות - כנגד מדינת ישראל, לבין עובדות כלליות בשטח, אשר אף בגירסתן הכללית של ה"ה ד"ר פפה וד"ר שליים אינה מוטת לכוון אחד ויחידי בלבד. מדינת ישראל אינה גרמניה הנאצית אשר זו האחרונה נושאת באחריות הישירה לפרוץ מלחמת העולם השנייה מעצם הגדרת מטרותיה הברורות בכוון זה שנים לפני. שלך בברכה אלכס 1 מבחינה זו אני מוכן ללכת רחוק ולטעון כי היסטוריונים ממוצא יהודי וממוצא מוסלמי אינם יכולים תמיד להיות אובייקטיביים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"לכי, איספי מקורות היסטוריים – אבל לא מקורות יהודים ולא מקורות מוסלמים – המתארים את מצב העניין בקרבות בין היהודים למוסלמים בשנת 1947"... ...אנסה. אבל אני לא משוכנעת שלא הגדרת קבוצה ריקה. (ואני לא מטילה על ישראל את *כל* האחריות לפרוץ המלחמה. אבל אני כן מטילה עליה אחריות משמעותית לכך.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים לחלוטין: לישראל יש יד ורגל בפרוץ המלחמה, ממש כבצד הערבי פלסטינאי, אך בהבדל אחד ברור, אשר עליו לא חלוקים ההיסטוריונים - ישראל קיבלה את תוכנית החלוקה של האו"ם 1, בעוד שהצד הנגדי סירב, פשוטו כמשמעו, להכיר בתוכנית חלוקה זו. השאר היסטוריה ומציאות עכשווית עקובה מדם. אולי ננסה לארגן תרגיל אקדמאי כללי, אשר במסגרתו נפנטז וניגלוש אל מחוזות הקוניוקטיב השני [תנאי לא ריאלי] כיצד היו שני הצדדים יכולים להימנע ממלחמה. במילים אחרות: מה היו היהודים צריכים לעשות ובאילו מהלכים לנקוט מתוך היבט לידת מדינתם, ובה במידה לאילו צעדים מונעים ומה היו המשימות שבהן הפלסטינאים היו צריכים לבצע, על מנת לצמצם את העימות למינימום האפשרי עד העברתו מן העולם - כל זאת בין השנים 47-48. זוהי שאלה חשובה מאוד, אשר בה מוזמנים לקחת גם אנשים אחרים מקצוותיה השונות של המפה הפוליטית. שלך אלכס 1 נשאלת השאלה עד כמה מחוייבים היו הערבים להכיר בהחלטות האו"ם. שאלה מצויינת לעבר ולהווה, החיות ולשיטתי יש לכבד ולהכיר בהחלטות או"ם שונות, גם אם הללו אינן נעימות במיוחד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובתגובה לדבריך הלוך-הלכתי אל הספריה המקומית ושאלתי כמעט חצי-מטר ספרים בנושא, כדי להעמיק את הידע שלי ולהשיב מלחמה שערה. התחלתי עם ספרם של בני מוריס ואיאן בלאק על מערכת המודיעין הישראלית. מסתבר ששי כהן ודומיו היו מגיבורי התקופה. קשה לקרוא דברים כמו: "נשטח כפר שלם ואז הם ידעו עם מי יש להם עסק" (וקשה עוד יותר לקרוא פרטים על הביצוע) – עוד בשנים הללו. נדמה לי שהביצוע ותוצאותיו די הפריכו את התיאוריה. אמשיך לקרוא ואוסיף הוכחות ומראי מקום בהמשך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היש סיכוי שתאזכרי גם מראי מקום הנוגדים את טענתך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהם. 32.1 + 20.8 + 14.6 + 12.6 = 80.1 כלומר, 20.8 אחוז מתוך כלל האוכלוסיה בארץ הם יהודים ילידי הארץ. כלומר, כ-26 אחוזים מהאוכלוסיה היהודית. גם המספר הזה נראה לי נמוך למדי, אבל בכל זאת ראוי לדייק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עטת כמוצאת שלל רב על המידע השגוי שמצאת באתר ה-CIA. ובכן, פרסום עדכני של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה קובע ששני שליש מהיהודים במדינה הם ילידי הארץ: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלמ"ס אפשר לראות בבירור שמדובר בחמישים אחוז. למרות שהפניתי את דינה לאתר הלמ"ס ולהיווכח בעצמה, היא עדיין ממשיכה עם הטענה השיקרית של עשרים אחוז. מדוע היא עושה כן? לדינה הפתרונים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אסף, תגובתי לעיל, היא מיום חמישי שעבר, והיא זו שעוררה שוב את הענין של אחוזי ילידי הארץ. אני חושב שמאז שציינת שמספרי הלמ"ס הם %50 אחוז, הרפתה דינה מטענה זו, אם כי היא מוסיפה לפזר טענות אחרות שנוגעות לנארטיב של הסכסוך עם הפלסטינים, המעידות על ראייה סלקטיבית וחד צדדית של הסכסוך ומשולבת ב"עובדות" מופרכות מיסודן. נ.ב. התוכל, בבקשה, לספק קישורית לאותו נתון של הלמ"ס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או בפורמט של אקסל 3,165,000 מתוך 5,122,900 נכפיל בשמונים אחוז ונקבל חמישים אחוז. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |