בתשובה לדינה בארץ האיילים, 08/03/02 0:06
 |
|
 |
||
|
||||
 |
החלפת "התנגדות" ב"סירוב", וחוששני שלא ירדתי לסוף דעתך בפסקה הראשונה. אני מעוניין בדוגמאות ההיסטוריות של התנגדות לא-אלימה פלסטינאית, עליהן דיברת. יתכן שדוגמאות אלה יאוששו או יפריכו את האפקטיביות של השיטה הזו. לא היית אומרת שיש סכנה נפשית (ופיזית ומשפטית) גדולה יותר בהשתתפות בפעילות צבאית במחסומי צה"ל בשטחים מאשר בסירוב להשתתף בה? על פניו, נראה שהמסרבים, בניגוד למשתתפים, אינם חשופים לרגשי-האשמה הנלווים למעשיהם, לסכנת-חיים (יש היסטוריה טרייה של נטייה להרוג חיילים במחסומים) ולחבות משפטית לא-ידועה בפני בתי-דין בינ"ל. ככל הידוע לי, המסרבים, לפי שעה, לכל היותר מבלים מספר דומה של ימי מילואים במאסר במקום במחסום, והפסדם מתמצה באבדן-הכנסה בעבור ימים אלה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מתי ואיפה אמרתי שיש לי דוגמאות היסטוריות של התנגדות לא אלימה פלשתינאית? הדוגמאות שיש לי היא של אצבע קלה על ההדק הישראלי (יריות באוויר שפוגעות ברגלי מפגינים, ע"ע אינטיפדה א'). לגבי הסכנה שבהשתתפות בפעילות צבאית: הסכנה פיזית. המסרבים, לעומת זאת, מגיעים לסירוב רק אחרי שהובהר להם כי יוקעו מתוך החברה בישראל. כמה נוח לשמוע את עצמך מכונה "אנטישמי"? כמה נוח לחשוף את עצמך לכלא צבאי – ולא, המחיר אינו "רק אבדן-הכנסה בעבור ימים אלה". המחיר הוא להיות אדם שומר חוק, העובר את הגבול והופך להיות עבריין, בניגוד לנטייתו הטבעית – וזאת, משום שהחוק נראה לו לא מוסרי. זהו מהפך אישי ברמה שאין לזלזל בה. ולגבי השימוש בסירוב – זהו, כרגע, המקרה היחיד של התנגדות לא אלימה שקל לי לשלוף ולא יתחילו איילים מאיילים שונים לשלוח אותי להביא תיעוד היסטורי לקיומם. בפעילות מחאה לא-אלימה שכללה פעילים מישראל, פלשתין, ואירופה פעל הצבא ביוהרה ובאלימות ושבר את ידה של אחת הפעילות (אבל איפה, איפה שמתי את הקישור? זו היתה פעילות של גוש שלום, את זה אני זוכרת... אולי מישהו אחר מכיר/יודע?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טעיתי לחשוב שהיות שאנו עוסקים בהתנגדות לא-אלימה, המשפט "במקרה של התנגדות פלסטינאית יש היסטוריה ארוכה" וגו' מתייחס לנושא הדיון. הוא לא. יריות באוויר אינן פוגעות ברגליים. יריות ברגליים פוגעות ברגליים. הממ... מה יותר נח? להיות מכונה "אנטישמי" או להיות מכונה "יודונאצי"? ומה המשמעות של "להיות מוקע מתוך החברה" (מעבר להזדמנות לזכות בדקות-מסך ואינצ'ים בעתון) אם ממילא ה"חברה" ואתה לא אוחזים בערכים דומים. הסירוב בנסיבות אלה, כמדומני, הוא עבירת-משמעת ותו-לא. לא מתקרב לעבירות על הדין הבינ"ל שהמסרב נמנע מלבצע, ע"י סירובו. הוא לא יישפט בהאג. מהפך אישי? בהחלט. אומץ? לא שוכנעתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועכשיו לאט-לאט-לאט, במלים קצרות: עקב ההיסטוריה המשותפת, חיילים ישראלים רואים בכל פלשתינאי – סכנה. כולל ילדים, יולדות, קשישים, אמבולנסים, וכד'. פעמים רבות ניסו פלשתינאים לעבור מחסומים באופן לא אלים – ונורו. (לאחרונה היה איזה יום שבו נעשה שימוש בנשק כדי לעצור כלי רכב ובהם יולדות.) לגבי תנועת מחאה בהיקף משמעותי: אני לא יודעת. קריאת ראיונות עם סרבני שירות בשטחים הובילו אותי להבנה שאלה אינם "אנשים שאינם אוחזים בערכים דומים" לערכים בסביבתם אלא, להיפך, אנשים שאוחזים אותם בשתי ידיים – למעט עניין מהותי אחד. אך מכיוון שהעניין הוא מהותי, הם מתעקשים עליו. ואני חושבת שצריך אומץ כדי להתייצב קבל עם ועדה ולחתום בשמך על מכתב המתריס בפני חברה ושלטון על דברים מהותיים. אתה רשאי מבחינתי לחשוב שלא נדרש אומץ לשם כך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בוחן כליות, לב ומח של חיילים ישראלים. נדמה לי ששנינו מסכימים כי אפשר שההוראות מחייבות אותם להתייחס לסיכון פוטנציאלי לחייהם כאל סיכון. אני מנסה לקשור את מושג האומץ למושג הסיכון. נשארנו חלוקים בשאלת הסיכון הכרוך בסירוב, לא כל שכן בחתימה על הודעה שבכוונתך לסרב. לדידי, יש כאן מחיר (ותמורה), אך כמעט שאין אי-ודאות, וממילא אין סיכון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ושוב, נשאלת השאלה של הולדן קולפילד: מה דורש אומץ רב יותר – למות למען רעיון או לחיות עמו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את השאלה הזו שאל קולפילד בגיל 16 או משהו. כשמתבגרים קצת מבינים שחיים רק פעם אחת ואילו הרעיונות יכולים להתחלף כמה פעמים במהלך החיים הללו. והכי חשוב: כדאי להתבגר כי מהפרספקטיבה של הגיל והזמן רוב הרעיונות נכנסים לפרופורציה ומתחילים לקבל את הגודל הטבעי שלהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יופי. עכשיו לכי ותסבירי את זה לפלסטינים, בפרט לדתיים שבהם שמבטיחים הבטחות על בתולות בגן עדן לשהידים בני 16. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה אתה עשית היום כדי לעצור את שפיכת הדם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו היתה פניה לגופו של עניין או לגופו של אדם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה ביקשת ממני לעשות משהו שאני כבר עושה, מדי יום וככל יכולתי. ראיתי בקשה זו כבקשה אישית לפעולה. אני מבקשת שגם אתה תפעל, כמיטב הבנתך וכמיטב יכולתך, כדי לעצור את הקטל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ביקשתי ממך מאום, השתמשתי במטבע לשון עממית כצורת פניה אירונית משהו. אני מבין שאינך חיה בארץ, ולכן אולי לא הבנת את כוונתי. את הקטל יכולים לעצור רק הפלסטינים, הם התחילו בו והם צריכים להפסיק אותו. צה''ל לא יכה בהם אם הם לא יפעילו טרוריסטים מדי יום ביומו. אם צה''ל יפגע בפלסטינים אף שהם שקטים ושלווים ורודפי שלום, אז אקום ואעשה מעשה. את אולי תמימה ואף טובת לב מכדי להבין איזו תרומה יש לאהדה הכמעט אוטומטית שיש ל''יפי נפש'' אירופים ואמריקאים ל''אנדרדוג'' בסכסוך הזה, להסלמה ולקטל. התמיכה הזו היא חלק נכבד בלגיטימציה של יאסר ערפאת וזרועות החבלה הגלויים והסמויים שלו לפגוע במישרין באזרחים ישראלים, ובעקיפין באזרחים פלסטיניים רודפי שלום. התמיכה הזו מעודדת את הטרור והקטל ההדדי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מאמינה שעל *כל* אדם לפעול ככל יכולתו כדי לשפר את העולם. והמצב במזה"ת כרגע הופך את החובה הזו לעניין דחוף. איני תמימה כל כך שאיני מבינה כיצד משמשת האהדה האוטומטית של הלובי יהודי בארה"ב למימון מכונת המלחמה הישראלית. התמיכה הזו מעודדת את ההתקפות על הפלשתינאים ואת הקטל ההדדי. לפני 35 שנים נכבשו שטחים של הפלשתינאים. לפני 54 שנים נכבשו שטחים אחרים של הפלשתינאים. המודל הישראלי מצפה שהפלשתינאים פשוט יוותרו, יום אחד. המודל הפלשתינאי מצפה שהישראלים יותשו, יום אחד. שני המודלים שגויים ואת המחיר משלמים הילדים. ומשום כך אני חוזרת ושואלת: מה *אתה* עשית היום כדי לקדם את הפיתרון שנראה לך, יהא אשר יהא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יכול להיות שהחמצתי, אך אשמח לקרוא את ביקורתך המפורטת גם על הצד הפלשתינאי. אם עיתותייך בידייך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שצה"ל יכה חזק במרצחים הפלסטינים, כי מה שלא נכנס דרך הראש נכנס לפעמים דרך הרגליים. ועשיתי מה שעושה כל יהודי זקן: התפללתי שלחיילי צה"ל לא יאונה כל רע. ברוך השם, לפחות היום, זה עזר קצת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפיתרון שאתה מציע הוא בדיוק הפיתרון שהוצע בשנת 1936. זה לא עבד אז. זה לא יעבוד היום. וזה לא יעבוד כל עוד תנסו לעשות זאת. אני מתפללת שיקרב היום אחד יבינו זאת הצדדים. (ובהערת אגב, מרק טוויין כתב תפילה נפלאה – The War Prayer. אני מציעה שתקרא את הספר כולו. אולי גם זקנים יכולים ללמוד משהו.) over and out
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המכות שהכתה ישראל את מצרים וירדן הוציאה אותם לבסוף ממעגל המלחמה והם עשו איתנו שלום. בלי המכות היה נכנס להם השכל בראש? אלמלא מובארק הבין שלא כדאי לו להתעסק עם היהודים והוא עלול לחטוף כהוגן, האם היה יושב בשקט מהצד ומודיע השכם והערב לערפאת שהוא לא יצליח לגרור אותו למלחמה הזאת? גם מהסורים לא שומעים הרבה כי הם מבינים היטב את משמעות השליטה של צה"ל ברמת הגולן, והקרבה לדמשק. ובקיצור, מה שיחסוך פה חיי אדם זה כוח ההרתעה של צה"ל. כשמדינת ישראל תשיב לעצמה את כוח ההרתעה גם נגד ערפאת ואירגוני הטרור שלו, אז יתחילו להיחסך עוד חיי אדם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואיני מסכימה לפרשנות זו, אך מכיוון שכל זה נמצא בגדר הפרשנות, מסתיים הויכוח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהפרשנות המקובלת לגבי השלום עם מצרים היא שישראל היא זו שקיבלה שכל אחרי המכה הנוראה של 73. גם לגבי 82 ו-87 הפרשנות מעמידה את ישראל בצד המוכה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
101 קילומטר מקהיר. הארמיה השלישית מכותרת, וכו'. מלחמת יום כיפור זיעזעה את המערכת הפוליטית הישראלית וניערה תפיסות מאובנות אך לא שחקה את כוח ההרתעה של צה"ל. סאדאת ידע שמצרים יצאה בשן ועין מהמלחמה אבל גם החזירה לעצמה גם איזשהו כבוד ערבי אבוד שאיפשר לו לעשות מהלך שלום. באמת עניין של פרשנות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סאדאת השיג במלחמה את כל המטרות _המדיניות_ שהציב לעצמו (מבלי לגרוע מההישג הצבאי העצום של צה"ל). מטרת המלחמה איננה להוכיח הצבא של מי טוב יותר. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |