|
כאשר יותר כסף רודף אחרי אותה כמות מוצרים ושרותים ערך הכסף יורד וזוהי האינפלציה הקלאסית. בבסיס המנגנון האינפלציוני בארץ בשנות השבעים: הממשלה הוציאה יותר כסף ממה שהכניסה (גרעון ממשלתי), לוותה את ההפרש מבנק ישראל (הדפסה) ומהדורות הבאים (ביטוח ההצמדה) והגדילה את כמות הכסף במשק.
מנגנוני ההצמדה המשוכללים שימנו את התהליך האינפלציוני וסייעו לעליית המדרגה מאינפלציה דו ספרתית לתלת ספרתית בלי שהציבור הרגיש נפגע מכך (להיפך, מי שהיתה לו משכנתא לא צמודה נהנה מאוד). מנגנוני ההצמדה לא יצרו בעצמם אינפלציה אבל איפשרו מעין תמסורת שמסחררת את האינפלציה לרמות גבוהות יותר על ידי אותה דחיפה. סובסידיות שנתנה הממשלה באמצעות מנגנון ביטוח ההצמדה הגדילו מאוד את הגרעון הממשלתי בהחבא.
הגרעון הממשלתי התחיל לגדול מיד אחרי ששת הימים בניגוד למדיניות המיתון של 66-67. המדיניות המרחיבה והוצאות הבטחון הגדולות של מלחמת ההתשה הוסיפו והגדילו את הגרעון בתחילת שנות השבעים לרמה ממש גבוהה של 12.5% בשנת 72' אבל הצמיחה והעליה בשנים 68-72' איפשרו להתיחס אליו בסלחנות. בתחילת שנות ה 70' האינפלציה כבר עלתה לרמה דו ספרתית (10%, 13% 14% בשנים 70-72) אחרי 73' הוצאות הבטחון רק הוסיפו לגדול, תשלומי ההעברה והסובסידיות המשיכו לצמוח, מחירי האנרגיה זינקו, ואת הכל הממשלה הוסיפה לממן בצורה גרעונית כאשר מהצד שני של המאזניים כבר לא עמדו צמיחה חריגה או הגירה חיובית (להפך- הנפולת של הנמושות ירדו ללוס אנג'לס).
|
|