בתשובה ליונתן, 03/03/02 15:56
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הפיסקה השנייה בתגובתך לא ממש ברורה לי. הסכם אוסלו הוצג כמסלול שיוביל לסוף הסכסוך. במסגרת זו נדרשה ממשלת ישראל להסביר לציבור הישראלי מה הם הקווים האדומים שלה במו"ם עם הפלסטינים. עד לועידת קמפ דיויד השנייה בשנת 2000 הוצגו הקווים האדומים כדלקמן: לא לחזרה מלאה לגבולות 67, לא לפינוי כל ההתנחלויות, לא לחלוקת ירושלים, לא לויתור על הר הבית ולא לזכות השיבה. קווים אלה הוצגו לציבור ע"י שלושה ראשי ממשלה ממפלגת העבודה: רבין, פרס וברק, וע"י כל השרים וחברי הכנסת של מפלגה זו. עוד ביוני 2000, חודש בלבד לפני קמפ דיויד, הופיע ברק בטקס לציון מלחמת ששת הימים בגבעת התחמושת והבטיח שאיש לא יעז לוותר על שעל אדמה בירושלים. אתה משווה זאת לשקרים של הפוליטיקאים מהימין. ההבדל הוא שכאשר מועמד מהשמאל מבטיח להביא שלום כולם לוקחים אותו ברצינות. כשמועמד מהימין מבטיח להביא שלום ברור שזה לא רציני, והדבר נתפס כקריצה מובנת בין המועמד לבין האלקטורט שלו. לכל היותר יכול מועמד מהימין להבטיח שיביא ביטחון (ולהיכשל גם בזה...) |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
איכשהו, המשואה הזו בין שקרי הימין (מבטיחים לבצע משהו, ולא מנסים לבצעו) לשמאל (מבטיחים לא לבצע משהו, ולא מבצעים אותו1), הוא לא לטובת הימין. 1 והרי הטענה שהם ניסו לבצע אותו, ולא הצליחו, טעונה הוכחה, ובו זמנית, בלתי ניתנת להוכחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאן קורץ ,ומה עובר בראשו של הפוליטקאי הימני שהוא מגלגל בלשונו את המילה שלום? ושאלת רשע- ולמה שהוא מדבר על בטחון האלקטורט שלו מפנה את המבט, ולא רואה את הקריצה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנקודה המשמעותית בתגובתי (ואליה לא התייחסת) היא שמפלגות השמאל הציוני, לעולם לא יאמצו את עמדתם העקרונית של אישים פוסט/לא ציוניים. מענין אותי לדעת האם לאחר שהבהרתי את הנקודה (כפי שאני מבין אותה), אתה מסכים איתי? אני שמח לשמוע שלדעתך (כאיש ימין?) כשהשמאל מבטיח משהו אז מתייחסים אליו ברצינות, וכשהימין מבטיח משהו, אז ממילא ברור כבר לכולם שזהו שקר. אפילו אני לא התכוונתי ללכת רחוק כל-כך עם הטענה הזאת. אני לא יודע על סמך מה בדיוק אתה קובע שבמסגרת הצגת הסכמי אוסלו בפני הציבור הישראלי, הייתה צריכה ממשלת ישראל, להציג בפני הציבור גם את קוויה האדומים במו"מ על הסדר הקבע. אחד הפרמטרים החשובים באותו הסכם היה שהוא עקף או דחה את הדיון הזה, בחמש שנים (אפשר להתווכח בוויכוח נפרד אם זה היה חכם או לא). כאמור, כבר בתגובתי הראשונית ציינתי שברור מעל לכל ספק שבעבר היו קיימים אי דיוקים רבים באמירותיהם של חלק ממנהיגי השמאל לגבי הפשרות שידרשו בהסכם הקבע. גם אני יכול להקל על עצמי ולטעון ש"הדבר נתפס כקריצה מובנת בין המועמד לבין האלקטורט שלו". עמדתי בכל מקרה היא, שחלק מאי הדיוקים של הפוליטקאים הם לגיטמיים, וחלקם לא לגיטמיים. אני מניח שניתן להתפתל ולהסביר את הסתירות עליהן הצבעת (למשל לא לחלוקת ירושלים), אבל אני אינני פוליטקאי מן השמאל, ואין לי ענין לעשות זאת 1. 1 לגבי יתר הלאווים, ממשלת ברק, גם לאחר שקיבלה את "הצעת קלינטון" עמדה בהם בכל מקרה (מכיוון שההצעה אושרה בתוספת הסתיגויות אז כנראה שגם לגבי הר הבית). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, אני לא מסכים אתך. לדעתי השמאל הציוני מתיישר לאורך זמן עם עמדות השמאל הלא-ציוני, וזהו תהליך מתמשך ותמידי. אך זוהי כמובן דעתי, ולך מן הסתם יש דעה משלך. בעניין ההבחנה בין פוליטיקאים מן השמאל ומן הימין: כאשר נתניהו הבטיח "שלום בטוח" במסע הבחירות שלו הוא בעצם אמר לבוחרים שלו: אצלי יהיו פחות פיגועים מאשר היו אצל רבין ופרס. זה היה ה"סאב-טקסט" של הסיסמה. את בוחרי הימין לא מעניין השלום, הם רוצים שקט. בניגוד לבוחרי השמאל הם יודעים שלא ניתן להגיע לשלום. מדוע בכל זאת משתמשים במילה "שלום" (גם שרון השתמש בה)? משום שזהו אחד השקרים המוסכמים של החברה הישראלית, "שכולנו רוצים שלום". אני, למשל, לא רוצה שלום, אני רוצה ביטחון ושקט. השלום הוא אחד האמצעים להשיג זאת, אם הוא היה ניתן להשגה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |