 |
|
 |
||
|
||||
 |
"מצרים הסכימה לשחרר את "המרגל הישראלי" אילן גרפל תמורת 25 אסירים מצרים הכלואים בישראל." כשראיתי את הידיעה תהיתי האם יש תקדים לעסקה כזאת - שחרור אסירים מורשעים תמורת עציר שנעצר בטיעונים מפוקפקים - עם מדינה שאיתה יש לנו לכאורה יחסים דיפלומטיים תקינים. זה צעד נדיר, או שלפעמים גם מדינות ריבוניות משחקות קצת בחילופי "שבויים"? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שעזאם עזאם שוחרר תמורת כמה מצרים שחדרו לארץ כדי לבצע פיגוע. לא זוכר אם הם היו אחרי משפט והרשעה, או לא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה, משום מה שכחתי לגמרי מהמקרה של עזאם עזאם. היום בבוקר שמעתי ראיון עם ישראל חסון שבו הוא מאוד הקפיד שלא לקרוא לחילופי האסירים/עצירים עסקה אלא "מחוות הדדיות". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ע"פ הנאראטיב הישראלי, מה ההבדל בין מקרה זה למקרה עזאם עזאם? נדמה לי שבמשפט אחד ("שחרור אסירים מורשעים תמורת עציר שנעצר בטיעונים מפוקפקים") הצלחת לחבר את שתי הבעיות האמיתיות של ישראל שנחשפו בפרשת שליט. א. חוסר היכולת של הישראלים להכיל שום נאראטיב מלבד הנאראטיב שלהם עצמם. ההסבר הישראלי למעשיו של גרפל במצריים נראה לך פחות מפוקפק מן הטיעונים למעצרו? ב. התבשיל הסמיך שיצר הממסד המשפטי בישראל מן המושגים של אוייב, טרוריסטים, פושעים מורשעים, אסירים, עצורים "דם על הידיים" ו"לוחמים בלתי חוקיים". אם יש דבר בלתי נסבל בעסקת החילופין של שליט הרי זהו ההליך החוקי המפוקפק בלשון המעטה של חנינות לעצירים המשוחררים. נדמה לי שאילו השכילו הישראלים להבין שאין דינם של סמיר קונטאר ואחמד סעאדאת כדינם של צבי גור ויגאל עמיר (אלו אוייב ואלו פושעים), ואילו המערכת המשפטית שלנו היתה פחות שבוייה בצביעות המשפטית שלה, לא היה עולה על הדעת, שאפשר להפוך עצירי אוייב אזרחי ישראל, ששוחררו בנסיבות של חטיפת בני ערובה, למקבלי חנינה שמעמדם כמעמד אסירים משוחררים לכל דבר ועניין. מותר היה לצפות שמדינת ישראל תסכים לשחרר אותם לכל מקום שיסכים לקבל אותם מתוך ההבנה שברגע שיתפסו שוב בתחום המשפטי של מדינת ישראל יוחזרו מיד להמשך ריצוי עונשם. הייתי רואה כאן גם נסיבות חריגות המצדיקות ביטול אזרחותם הישראלית. מה בדיוק מתכוונת מדינת ישראל לעשות אם אחד מקרובי הנפגעים של אותם אסירים משוחררים יחליט לחסל אותם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב. לא הבנתי. חנינה אינה בדיוק הליך חוקי. חנינה היא הליך שבו השלטון מקל עונש לפנים משורת הדין. אם לא היה מוסד כזה, הכנסת היתה נאלצת לחוקק חוק מתאים. או ליתר דיוק: כבר קודם לכן. ע"ע השימוש של פרס במוסד החנינה בזמן היותו ראש הממשלה כדי לסגור פרשה מביכה קודמת (פרשת השב"כ). אם אחד מקרובי הנפגעים של אותם האסירים יחליט לרצוח את אחד המשוחררים, אני מצפה ממדינת ישראל להעניש אותו כמו כל רוצח. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |