 |
|
 |
||
|
||||
 |
רשימה יפה. שאלה על קביעה אחת שלך ברקע: "התבוננות בעירום הנשי במגוון נרחב של יצירות קלאסיות יכול ללמד על האופן בו יחסי הכוח המגדריים בין גברים לנשים שועתקו לעולם האמנות. דבר המתבטא בשורה ארוכה מאוד של ציורים המחפצנים את הגוף הנשי, ומעמידים אותו כאובייקט צפיה הפרוס למבט העין הגברית המביטה בו." אבל באמנות מהרנסנס ואילך יש גם הרבה עירום גברי. נכון שלא רואים הכל לגברים, ולנשים לפעמים כן (אם כי לרוב גם זה מוצנע באיזו התנפנפות של שולי השמלה1) - אני מנחש שההבדל הקטן הזה במידת החשיפה הוא מסיבות של מה נחשב ליפה. מכל מקום הוא (ההבדל) לא נראה לי מספיק כדי להצדיק טענה להחפצה2 מגדרית חד-צדדית שאת טוענת. 1 האמור הוא התרשמות מביקורים אקראיים במוזיאונים. אין לי ידע מסודר בהיסטוריה של האמנות, ואני מניח שהיו בעניין הזה התפתחויות לאורך הזמן והמקום, והסוגייה בוודאי נידונה במפורש ובזמן אמת - לא רק על-ידי היסטוריונים של האמנות, אלא בין האמנים לבין עצמם ובינם לבין לקוחותיהם. 2 רגע של קטנוניות: למה "חפצון"? "לפרשן" הוא פועל שנולד בסלנג הישראלי משם העצם "פרשן", והוא לפחות התחיל כחצי-בדיחה; אבל אין שם עצם כזה "חפצן" שאפשר לגזור ממנו "לחפצן". |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
2 אאל"ט המונח המדויק הוא "להחפיץ". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ירדן, הטענה לגבי החפצה (מלשון חפץ) איננה שלי אלא נטועה עמוק בביקורת תרבות ובעיקר ביקורות סרטים, אמנות, ופרסומות. אם את מעוניינת להעמיק בנושא מומלץ לקרוא את מאמריה המעולים של לורה מאלווי, את כתביו של ג'ון ברגר ואת הגירלה גירלס - אמניות ומנהלות מוזיאונים שיצאו כנגד התופעה. הטענה של ברגר היא שהתפיסה הסקסיסטית חלחלה מהאמנות לתחומי חיים עכשווים כמו פרסומות. אם תתבוני בעירום נשי במוזיאונים אפשר לראות נשים מוצגות שוב ושוב כאוביקט כצפיה ועינוג לעיין הגברית, כאשר הגבר הוא הגיבור האמיתי של התמונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בהחלט מכיר, אמנם רק ממאמרים בעיתון ולא מהאקדמיה, את הטענה שגוף האישה מוחפץ בתרבות הפופולרית (פרסומות, טלוויזיה, סרטים), ומועמד כאובייקט צפייה לגברים. אני נוטה אפילו להסכים לטענה הזו. הפתיע אותי שהחלת את זה גם על האמנות הקלאסית. האם המאמרים שאת מפנה אליהם מדברים על כך? חוששני שעיתותי לא בידי לקרוא מאמרים שלמים על זה; אם תרצי לתמצת את הטענה, אשמח. בפרט, אני חושב שקיומו של עירום גברי באמנות הקלאסית מאתגר את הטענה הזו. זאת לעומת התרבות הפופולרית העדכנית, שבה עירום גברי נפוץ הרבה פחות, ומוצג בהקשר שונה מזה הנשי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אתה מכיר איזושהי תמונה קלאסית של גבר עירום המוצג לעין המתבונן באופן דומה ל- ? לי לא זכורה דמות גבר פתיינית כזו, עם משמעות אירוטית-פורנוגרפית מובהקת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש תיאורטיקנים/יות שעוסקים במעבר של הייצוג הנשי המחפצן מהאמנות הקלאסית לעולם הפרסום ולייצוג של כוכבניות. יצירות כמו Sleeping Venus של Giorgione או Venus of Urbino של Titian או ציורו של Agnolo Bronzino Allegory of Time מדגימות כיצד כמעט כל הדימויים המיניים האירופיים שאחרי הראנסנס הם דימויים פרונטאליים של נשים מפני שהגיבור המיני הוא הצופה בעל התמונה המתבונן בה. מסיבה זאת פעמים רבות הדמויות הנשיות מוצגות בחדר המיטות. יש מאפיינים חוזרים נוספים בציור הקלאסי כמו היעדר התשוקה הנשית שמשמר את ההיררכיה בין נשים כאובייקטים שנועדו להזין את התיאבון הגברי ומכאן אין להן מיניות משל עצמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבנתי, תודה. אפילו הסכמתי לכמה דקות, אבל אז הגעתי לתגובה 582357 ואני עובר כרגע להסכים איתה... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש פסל של רודין המוצג בבית שלו בפאריז. בפעם הראשונה שרואים את הפסל, אחרי שמסתובבים כמה זמן בבית, אכן נגרם איזה הלם מהבוטות. הדבר הראשון והמיידי שקופץ לראש זה הקשר המיני. אבל הזעזוע העמוק יותר בא בגל השני או השלישי, כשחוזרים לפסל לאחר פסק זמן. אז מתחוור שהבוטות, כביכול, המינית מכוסה תחת משמעויות מטאפוריות שעולות ממעמקי הפסל. מתברר שהמיניות איננה אלא מעטה חיצוני שמטעה את הצופה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ציירים מציירים נשים עירומות כי הם סטרייטים ובא להם לצייר נשים עירומות. לציירים הומואים לא בא לצייר נשים עירומות אלא גברים עירומים. זה מה שבא להם לצייר. (צייר: רפי דייגי) לא קשה לרדת לשורש העניין ולא נראה לי שנחוץ להטות פעלים מיוחדים כדי לתאר אותו, אלה החיים בשיא פשטותם. אי אפשר לחפצן בן חורין, אפשר לחפצן עבד, אפשר לחפצן חייל, אבל אי אפשר לחפצן אדם חופשי, אפשר לחפוץ בו, אבל אי אפשר לחפצן אותו כל עוד הוא לא מתחפצן. זו דעתי, הידועה מכבר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חופש הוא מושג יחסי. אם נביט במעמד האישה עד לדורות האחרונים ובאזורים מוגבלים של העולם, לא ברור היכן יש לציין אותו על פני הקשת שבין עבד לבן-חורין. וכמובן שגם בן-חורין נתון תמיד בסכנה שיופשט ממעמדו ומנכסיו החברתיים, ויהפוך לכלי, למשאב, לחפץ, בידי זרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הי ג'וד, אני מסכימה (כמעט לגמרי)! הבחורים של ז'אק לואי דויד מוצגים בצורה "מזמינה" למדי. גם סבא לאוקון מותח את שריריו, ולא רק על מנת להאבק עם הנחש. דויד של דונטלו... טוב זה עניין של טעם. הרגשתי בזמנו איזה דיסוננס כששמעתי לראשונה את המרצה טוענת שפסלי גברים מיוון העתיקה אינם מיניים, משום שאני יודעת מה הם עוררו בי עוד בנעורי. מבטי ביצירות אמנות אלו שעליו אני נוטלת אי מירב האחריות הוא מבט מחפיץ, והוא נותר כזה גם כשהוא נשלח בגנבה או בגלוי לגופו המעורטל של איזה בחור על החוף. החפצה היא חלק מתחושת המשיכה. התחושה הזאת לא שייכת בלעדית למגדר זה או אחר. החפצה בפני עצמה היא לא דבר שלילי בהכרח. פיתחתי חוסר סבלנות כלפי אלו העוסקות ועוסקים בהרחבה בכמה נוראי כל גילוי של מיניות (ולפעמים ממש מתאמצים להוכיח שתמונה מסויימת היא מינית). יש אסכולות יותר מעניינות מזו באקדמיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הבדל בין החפצה לבין הצגה של גילוי מיניות (יכול להיות סובייקט עתיר מיניות שאינו מוחפץ). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הבדל בין החפצה לבין הצגה של גילוי מיניות. החפצה היא בעיני המתבונן (ויכולה להסתייע באלמנטים מתוך מה שמוצג), ועוד שהצגה היא בידי המציג. קראתי לא מעט טיעונים של בני ובנות אסכולה מסויימת שמתאמצת לחפש את האספקטים המיניים בתמונה (פיה פתוח, עיניה מצומצמות, ראשה מוטה לצד והיא מניחה את רגל שמאל לפני רגל ימין וכו'), ובזאת מחפיצים את הדמות המצולמת. לא בדיוק הבנתי מהו "סובייקט עתיר מיניות שאינו מוחפץ". אפשר דוגמאות גרפיות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קזנובה, נניח? כל דמות שעל פי היצירה יש לה קיום אנושי מעבר ליכולתה להסב הנאה מינית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבקשת דוגמא מתחום הגרפיקה, ואת מביאה לי דוגמא מתחום המלל. אפשר להפוך את הדוגמא ליותר גראפית, ולשאול, למרות רב תכונותיה של הדמות המגולמת, אם אני לא מתייחסת כצופה כל הזמן לתכונותיו החומריות של הית' לג'ר? אני מבקשת לציין גם שבסרטים פורנוגרפיים לדמויות יש קיום אנושי מעבר ליכולתן להסב הנאה מינית (תמצאי שם הרבה סוג'טים על חברות, משפחתיות ורוח השיתופיות). כפי שכתבתי לג'וד, כתינוקות אנחנו מחפיצים את האם, היא לא חדלה בגלל זה להיות סובייקט רב עוצמה. אפקט "מחיקת הסובייקט" קיים, אבל לא בצורה בלתי הפיכה... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדוגמא המיידית שעולה לראש היא זו של רודן, האדם החושב. אבל יש עוד רבות | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה כמעט, מסכימות לגמרי. חוץ מהשימוש שלך במילה החפצה. לא החפצת את הבחור שהסתכלת עליו, הוא משך את תשומת לבך, גרם לך זיע, אם כבר הוא החפיץ אותך כי רצית למצוא חן בעיניו, הוא עשה עליך מניפולציה ביופי שלו. וגם זאת לא החפצה, מה פתאום. בואי נשמור את הפועל הזה למוחפצים מסכנים אמיתיים, גלעד שליט למשל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמעט, בגלל שידעתי שלא תסכימי איתי בעניין ההחפצה :-) ההגיון כמעט מקובל עלי אם זה אומר שכשאני לוטשת את עיני החצופות באיזה בחור, הוא עוד יוצא אשם בסוף... אבל למעשה אני חושבת שהסדר הוא הפוך, מי שמאבד את חירותו אינו "מוחפץ", כמו אם (שהיא סובייקט רב עוצמה) שמקבלת בעיני תינוקה תכונות חומריות מלבבות. יצירת האמנות, או הבחור שבו אני מתבוננת הוא שדומה יותר לאם התינוק מבחינה זו. זוהי מהות ההחפצה שמדברים עליה בתחום הפסיכולוגיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לצערי אנחנו בכל זאת פועלות על טורים (במלעיל) אחרים לגמרי. מאוס עלי תחביב ההתחפצנות, למילה החפצה יש משמעות המילונית: ההיפך מהאנשה, התייחסות אל אדם כאילו הוא משולל תכונות וזכויות אנוש. אני עוזבת את זה, רק הבהרה: כשדיברתי על גלעד שליט התכוונתי לפונקציה שהוא ממלא בשבילנו, מידרנו אותו מזכויות אנוש לחזקת חפץ, בעצם לא חפץ אלא 'חפיץ' - גדג'ט, גדג'ט פלאים דמיוני למניעת פיגועים ולשמירת הזקיפות, כמו גדג'ט הפלאים של אנטול רפפורט למניעת מלחמה אטומית תגובה 506363. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |