בתשובה לאפופידס, 11/08/11 11:59
 |
|
 |
||
|
||||
 |
"מצלמות האבטחה הראו בבירור גברים ונשים בטווח גילים רחב. פרצופם לא היה מוכר למשטרה. המראה וסגנון הלבוש שלהם לא תאם שום פרופיל מוכר. למעשה, הם נראו כמו האנשים הרגילים שמסתובבים ברחוב בדרך כלל. וזה, למרבה ההפתעה, בדיוק מה שהם היו...אחד מהם, ומי שהפך לאחד הסמלים הבולטים של גל המהומות כולו, הוא אלכס ביילי. ביילי (32) שימש בשנים האחרונות כעוזר הוראה בבית ספר מקומי והתמחה בסיוע לילדים עם קשיי למידה...הצעירה לורה ג'ונסון, למשל, נתפסה כשרכבה מלא בציוד גנוב בערך כולל שמתקרב ל־9,000 ליש"ט. החוקרים המופתעים גילו שהיא גרה עם הוריה באחוזה עצומה ומטופחת בת שלוש קומות, הכוללת בין היתר שני מגרשי טניס וקילומטרים של מדשאות...ציבור גדול ומגוון, המורכב בחלקו הגדול מבני המעמד הבינוני, העובד והנורמטיבי, הפך לגנבים מהזן הנחות ביותר. משהו מבהיל למדי נגלה על טבע האדם בבוקר של 7 באוקטובר 1969. בקנדה...החליטה משטרת העיר מונטריאול לשבות למשך 17 שעות סמליות...שיעור הפריצות עלה פי 13 כמעט מהרגע הראשון, וכ־50 ניסיונות שוד נערכו בכל הבנקים בעיר. שישה מהם צלחו. מרצפות מונטריאול התמלאו בזכוכיות כתוצאה מפריצה המונית ליותר ממאה חנויות. 12 מבנים ציבוריים הוצתו. אוטובוסים נהפכו. חלק מבעלי החנויות יצאו חמושים לרחובות, להגן על רכושם. רבים נפצעו. מסעדות ובתי מלון רוקנו מתכולתם, בעוד עובדיהם מתחבאים מההמון תחת השולחנות. ההפתעה הגדולה היתה זהותם של המתפרעים: חלקם הגדול היו סטודנטים ובעלי מקצועות חופשיים, חלקם נשואים עם ילדים, שפרצו לבנק שבו יש להם חשבון וגנבו מהסופר שבו הם עושים קניות." - גיא שפר, כלכליסט |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אכן מבהיל, כשמה שכתוב כבר באבות מקבל אימות אמפירי כל כך פשוט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן מבהיל ואפשר להציץ גם ב- השאלה היא אם אין כאן מקרה כמו בספר "יריד ההבלים" של תום וולף (היה גם סרט) שבו כל מערכת המשפט מחכה ל"נאשם הלבן הגדול". שאלת הגזעים והחברה הרב תרבותית היא זו שמסוגלת להפוך את בעיית הפשיעה בחברה העירונית למלחמת אזרחים של ממש. מבחינה זו הסיבות כלל אינן משנות, מה שחשוב הוא רק הצבע השליט של שורת העומדים לדין. שאלה נוספת היא, האם מדינת ישראל המתנודדת על סף כמה וכמה תהומות משלה אינה נוהגת בחוסר אחריות כאשר היא בעצם מאפשרת בניית קהילת מהגרי-עבודה בישראל בכך שהיא מתיחסת לכך כבעיה מוסרית והומאנית ולא כאל יצירת תהום נוספת ומיותרת לדורות העתיד. נכון לעכשיו מדינת ישראל היא לא ממש משאת נפשם של מהגרי תבל. הם באים דוקא לכאן רק משום שקל להגיע לכאן ולא משום סיבה אחרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קל להגיע גם לירדן ולצ'אד. מהגרי העבודה באים לכאן כיוון שכאן יש פרנסה, וטיפול רפואי טוב, וביטוח לאומי, וחינוך חינם, וגם כי זו ארץ הקודש 1. מן הסתם קנדה היא משאת נפש עזה יותר, אבל אל תזלזל בתנאי עולם ראשון שאפשר להשיג בארץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעצם התכוונתי לאותו דבר כמוך, הגם שלא הייתי בונה על ''טיפול רפואי טוב, וביטוח לאומי, וחינוך חינם''. הבעיה שאני מצביע עליה היא שבקונפליקט בין האינטרסים של המעסיקים הרוצים למקסם את הרווחים ולמזער את ההוצאות לבין מעמד הפרוליטארים השואף לעבוד על מנת לחיות ולא להיפך, נראה שישראל של ''בילבי'' מעדיפה את האינטרסים של הראשונים. אני יודע שזה עשוי להשמע כסתירה לדברי נגד כלכלה ריכוזית ''סוציאליסטית'', אבל אם יש לרגולציה שלטונית מקום כלשהו בשו''ח הרי זה במקום שבו אינטרסים של קבוצה מסויימת רומסים את האינטרס של כל היתר. שאלה נוספת היא איך צריך להתיחס לעמדתם של חוגים נוספים התומכים באינטרסים של המעסיקים מטעמים הומאניים ויהודיים בזמן שאת המחיר של העקרונות האלו משלם מישהו אחר (מעמד העובדים הנמוך או הדורות הבאים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנחנו באמת יודעים שאין מהגרי עבודה בירדן ובצ'אד? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדורת ההבלים. יריד ההבלים זה משהו אחר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון לגמרי. אחרי שטרחתי אפילו לבדוק את שם הספר באנגלית כדי לודא שהמדובר במדורה, אני לא מבין איך ה''יריד'' הזה הסתנן לי שוב בין השורות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי יריד ההבלים הוא ספר מפורסם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. זו קלאסיקה. לא קראתי אבל ראיתי את הסדרה של ה-BBC עם סוזן המפשייר. גם מדורת ההבלים מפורסם למדי. אני מניח שאי אפשר לקרוא לו קלאסי מפני שהוא אחד מפניני הכתר של הניו-ג'ורנליזם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדורת ההבלים מומלץ לקריאה? _ אגב, תנוח דעתך עם הבלבול הזה. היום לאבא שלי, איש משכיל ורחב אופקים, נפלט "השאור שבעריסה". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה להגיד. אני חושב שזה עניין של טעם. מי שאוהב כתיבה ניו-ג'ורנליסטית (בישראל נניח רון מייברג, אדם ברוך ואפילו רחמנא לצלן יאיר לפיד) יאהב את זה יותר ומי שהטעם שלו קלאסי, פחות. בכל אופן לזכותו של הספר יאמר שהוא הרבה יותר טוב מהסרט ושהוא מצייר פורטרט מעניין של מנהיג שחור דמוי אל שרימפטון שהוא אישייות מקומית חשובה בניו-יורק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, שכחתי משהו. אני חושב שהספר יעניין אותך, משום שיש בו תיאור, אמנם סנסציוני למדי אך ככל הנראה מבוסס מציאות של מערכת המשפט במדינת ניו-יורק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צ"ל אל שרפטון. שרימפטון זה מ-SNL אני חושב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתב אותו אבי הניאו-ג'ורנליזם. אבל הוא ספר פרוזה לכל דבר, אם אני זוכרת נכון. אין בו שום אלמנט של ניאו-ג'ורנליזם, שמן הסתם היינו מחפשים בכתבות עיתונאיות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכוונה היתה לסגנון הכתיבה ולא לסוגה הספרותית. מי שקורא את הספר לא יכול לפספס את הסגנון הניו-ג'ורנליסטי על מגרעותיו הספרותיות (דמויות שטוחות, נטייה לסנסציות, ניתוחים סוציולוגיים פשטניים ומכלילים). אם רוצים לפזר שמות בסוגת ספרות הניו-גו'רנליזם (creative nonfiction), השמות הם טרומן קפוטה, נורמן מיילר ותום וולף. וולף אולי פחות מוכשר משני הראשונים אבל ספרו מדורת ההבלים היה רב מכר גדול וזכה לשבחי הביקורת כאחד. מצד שני הבעיות של הסוגה הזו ניכרים גם אצל שני הראשונים לא פחות מאשר אצלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנחנו מדברים על סגנון עיתונאי, כן? לא על סוגה ספרותית. אפילו המונח שהזכרת creative non-fiction מרמז שמדובר בטקסטים שאינם פרוזה מוצהרת (למרות שהם גולשים לשם לא אחת). החידוש הגדול ביותר בניאו-ג'ורנליזם (=עיתונות חדשה) הוא הכנסתו הגלויה של הכותב לטקסט העיתונאי, כדובר פעיל שלעתים מרכזי יותר מהנושא-לכאורה של הטקסט, וההתנערות מכל יומרה לנסות להביא תיאור אובייקטיבי של הנושא. המאפיין הזה נותר מרכזי עד היום בעיתונות ה"רכה" של ימינו, ואפשר לאתר אותו גם באחרון הטורים האישיים הגרועים (אצל כותבים מעולים הוא נסלח, למי שיש סבלנות לזה). הזכרת את קפוטה. איפה יש "ניאו ג'ורנליזם" ב"ארוחת בוקר בטיפאני" למשל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עד כמה שאני מבין מדובר ב-2 תחומים בהם התבטאה קבוצה מסויימת. הניאו-ג'ורנליזם כפי שתארת הוא אכן תנועה של עיתונאים שניסו לשנות את סגנון הכתיבה בעיתונות. את "הכנסתו הגלויה של הכותב לטקסט העיתונאי" אפשר לתאר גם כהפיכת הטקסט לאישי יותר ואף "ספרותי" יותר סגנונית. במקביל הופיעה גם קבוצה של סופרים שכתבו רומנים ופרוזה בסגנון העיתונאי הזה. הקשר בין התופעות הוא מובן פשוט משום שחלק מאותם עיתונאים "ספרותיים" גם כתבו "ספרות". הויקיפדיה מביא רשימה של 5 סופרים כאלו, נקבתי בשמם של שלושת המפורסמים בהם. את "ארוחת בוקר בטיפאני" לא קראתי, אך איש לא טען שאותם סופרים שתוארו כחלק מן הזרם הספרותי כתבו אך ורק בסגנון הזה. נדמה לי שכולם היו עיתונאים, אך נורמן מיילר למשל היה סופר ידוע עוד לפני שהזרם הזה בכלל הופיע. נדמה לי שקראתי פעם ספר בשם "בדם קר" שבהחלט ניתן לראות בו חלק מן הזרם הספרותי הזה ונדמה לי שהמחבר היה אותו קפוטה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |