בתשובה לנועה ו, 25/08/11 18:52
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כן. זו קלאסיקה. לא קראתי אבל ראיתי את הסדרה של ה-BBC עם סוזן המפשייר. גם מדורת ההבלים מפורסם למדי. אני מניח שאי אפשר לקרוא לו קלאסי מפני שהוא אחד מפניני הכתר של הניו-ג'ורנליזם. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מדורת ההבלים מומלץ לקריאה? _ אגב, תנוח דעתך עם הבלבול הזה. היום לאבא שלי, איש משכיל ורחב אופקים, נפלט "השאור שבעריסה". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה להגיד. אני חושב שזה עניין של טעם. מי שאוהב כתיבה ניו-ג'ורנליסטית (בישראל נניח רון מייברג, אדם ברוך ואפילו רחמנא לצלן יאיר לפיד) יאהב את זה יותר ומי שהטעם שלו קלאסי, פחות. בכל אופן לזכותו של הספר יאמר שהוא הרבה יותר טוב מהסרט ושהוא מצייר פורטרט מעניין של מנהיג שחור דמוי אל שרימפטון שהוא אישייות מקומית חשובה בניו-יורק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, שכחתי משהו. אני חושב שהספר יעניין אותך, משום שיש בו תיאור, אמנם סנסציוני למדי אך ככל הנראה מבוסס מציאות של מערכת המשפט במדינת ניו-יורק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צ"ל אל שרפטון. שרימפטון זה מ-SNL אני חושב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתב אותו אבי הניאו-ג'ורנליזם. אבל הוא ספר פרוזה לכל דבר, אם אני זוכרת נכון. אין בו שום אלמנט של ניאו-ג'ורנליזם, שמן הסתם היינו מחפשים בכתבות עיתונאיות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכוונה היתה לסגנון הכתיבה ולא לסוגה הספרותית. מי שקורא את הספר לא יכול לפספס את הסגנון הניו-ג'ורנליסטי על מגרעותיו הספרותיות (דמויות שטוחות, נטייה לסנסציות, ניתוחים סוציולוגיים פשטניים ומכלילים). אם רוצים לפזר שמות בסוגת ספרות הניו-גו'רנליזם (creative nonfiction), השמות הם טרומן קפוטה, נורמן מיילר ותום וולף. וולף אולי פחות מוכשר משני הראשונים אבל ספרו מדורת ההבלים היה רב מכר גדול וזכה לשבחי הביקורת כאחד. מצד שני הבעיות של הסוגה הזו ניכרים גם אצל שני הראשונים לא פחות מאשר אצלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנחנו מדברים על סגנון עיתונאי, כן? לא על סוגה ספרותית. אפילו המונח שהזכרת creative non-fiction מרמז שמדובר בטקסטים שאינם פרוזה מוצהרת (למרות שהם גולשים לשם לא אחת). החידוש הגדול ביותר בניאו-ג'ורנליזם (=עיתונות חדשה) הוא הכנסתו הגלויה של הכותב לטקסט העיתונאי, כדובר פעיל שלעתים מרכזי יותר מהנושא-לכאורה של הטקסט, וההתנערות מכל יומרה לנסות להביא תיאור אובייקטיבי של הנושא. המאפיין הזה נותר מרכזי עד היום בעיתונות ה"רכה" של ימינו, ואפשר לאתר אותו גם באחרון הטורים האישיים הגרועים (אצל כותבים מעולים הוא נסלח, למי שיש סבלנות לזה). הזכרת את קפוטה. איפה יש "ניאו ג'ורנליזם" ב"ארוחת בוקר בטיפאני" למשל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עד כמה שאני מבין מדובר ב-2 תחומים בהם התבטאה קבוצה מסויימת. הניאו-ג'ורנליזם כפי שתארת הוא אכן תנועה של עיתונאים שניסו לשנות את סגנון הכתיבה בעיתונות. את "הכנסתו הגלויה של הכותב לטקסט העיתונאי" אפשר לתאר גם כהפיכת הטקסט לאישי יותר ואף "ספרותי" יותר סגנונית. במקביל הופיעה גם קבוצה של סופרים שכתבו רומנים ופרוזה בסגנון העיתונאי הזה. הקשר בין התופעות הוא מובן פשוט משום שחלק מאותם עיתונאים "ספרותיים" גם כתבו "ספרות". הויקיפדיה מביא רשימה של 5 סופרים כאלו, נקבתי בשמם של שלושת המפורסמים בהם. את "ארוחת בוקר בטיפאני" לא קראתי, אך איש לא טען שאותם סופרים שתוארו כחלק מן הזרם הספרותי כתבו אך ורק בסגנון הזה. נדמה לי שכולם היו עיתונאים, אך נורמן מיילר למשל היה סופר ידוע עוד לפני שהזרם הזה בכלל הופיע. נדמה לי שקראתי פעם ספר בשם "בדם קר" שבהחלט ניתן לראות בו חלק מן הזרם הספרותי הזה ונדמה לי שהמחבר היה אותו קפוטה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |