בתשובה לעדיגי, 20/02/02 18:56
 |
|
 |
||
|
||||
 |
עדיגי, כבר בתחילת שנות השישים זיהה מרשל מקלוהן את המגמה השלטת היום לגמרי בעשיית הפרסומות: להתמקד ב"סגנון חיים", לתאר את המוצר כחלק בלתי נפרד מהמטרות והתהליכים החברתיים. פרסומות בימינו הן איקוניות (icons), שאינן מתמקדות בהיבט צר כי אם מתפקדות כדימויים דחוסים ומורכבים, וכפי שציינת בתגובתך, הן יודעות לכוון להרבה רבדים; הן מתמקדות במרחב גדול של החווייה החברתית ודוחסות אותה למסגרת מרוכזת. העובדה שאנחנו מוצפים בהדמיות (הפרסומות, סדרות הטלוויזיה וכו') גורמת לכך *שנתרגל לפרש ולהבין את המציאות בעד עדשת ההדמיה*. כלומר, אנחנו מאבדים קשר בלתי אמצעי עם המציאות כי היא מתווכת (שורוק ב-וו) כל העת; אנחנו חווים את הממשי בעד הפריזמות של הפרסומות, סדרות הטלוויזיה וכו'. דוגמה: זוג חברים של אישתי ושלי סיפר לנו שהם מתכננים לנסוע לניו יורק כי בא להם לחוות שם את מה שהם צופים בו ב"סקס והעיר הגדולה". אישתי היתה ניו יורקית במשך שנים אחדות ואמרה להם ש"ניו יורק זה לא סקס והעיר". והם ענו "כן, כן, אנחנו מבינים אבל...". הנקודה היא, שאין זה משנה אפילו אם הם יגלו שניו יורק היא לא בדיוק כמו שחשבו, העובדה המכרעת היא שהם יסתכלו עליה כל העת בעד הפריזמה של סדרת הטלוויזיה הזו, היא כבר יצרה להם מסגרת הסתכלות שקשה להסיר אותה מהעיניים. ניו יורק שלהם תהיה כבר מתווכת על ידי ההדמיה. ועוד דוגמא שקראתי עליה: בסרט "שקספיר מאוהב" ישנו גיבור הנושא את תואר האצולה רוזן ווסקס, והוא מתאהב בדמות שמגלמת גווינת' פלטרו. אלה דמויות בדיוניות (סימולקרות). הנסיך אדוארד, בנה הצעיר של מלכת בריטניה (האמיתית) אליזבת, התרשם כל כך מהסרט הזה, שכאשר התחתן עם סופי ריס ג'ונס ביקש מאמו המלכה להעניק לו את תואר האצולה *הבדוי* הרוזן ווסקס, והיא הסכימה. אנחנו רואים כאן כיצד המציאות נבנית כאן על בסיס הבדיון, כיצד היא נתפסת בעד עדשת ההדמיה. הנסיך האמיתי אדוארד הופך להיות הרוזן הבדוי מווסקס אחרי שראה את הסרט. ובכן, עדיגי, אם באצילים בעלי דם כחול נפלה שלהבת מה יגידו פשוטי עם כמונו? איננו יכולים להמלט מראיית המציאות בעד פריזמות ההדמיות, בין אם אנחנו מקבלים בקורת רוח את מה שאנחנו רואים דרכן ובין אם אנחנו מביעים התנגדויות. אני מקווה שעניתי מעט על שאלתך, והצלחתי להראות כיצד ההדמיות עובדות עלינו ומשנות את המציאות שלנו בין אם אכפת לנו ובין אם לאו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית כל, לא הייתי שם יהבי על אצילים בעלי דם כחול, שכן הדם הזה הוא תוצאה של עשרות דורות של גילויי עריות והתבדלות גנטית, אשר התוצאה שלהם היא אוסף של מחלות תורשתיות קשות. באופן אירוני, "טוהר הדם" של האצולה התברר כחרב פיפיות. נחזור לנושא: עלתה בראשי השאלה, כיצד אנו יכולים לפרק את הסימולקרה? האם ישנה דרך כלשהי לשכנע באמצעים לא-ויזואליים בנוגע לשקריות שלה, או שמא אנו מחויבים להשתמש בכלי כנגד עצמו, כמעין "סוס טרויאני" המשמיד את העיר בגלל פחדם של בניה מפני זעם האלים? בעצם, אולי זה כבר נעשה - בסרטים רבים כבר מובעת הדעה הפוסט-מודרנית המפרקת את הסימולקרה של התקשורת, ומשתמשת בכלים שלה עצמה לערעור הבסיס עליו היא בנויה (לדוגמה: "טיימקוד", עליו אני שוקל כבר זמן רב לפרסם מאמר). ועוד דבר - האם בשלב מסוים הופכת הסימולקרה לנבואה המגשימה את עצמה? האם זוג החברים שלך ושל אישתך ימצאו בעיר ניו-יורק רק את מה שמתאים לדימוי המזויף שהתקבע בראשם באמצעות כלי התקשורת? האם הם יתאימו את המציאות להיפר-מציאות, כדי להימנע מהדיסוננס שבסתירה ביניהן? אני בטוח שיש גם מגמה של שינוי המציאות כדי שזו תתאים להיפר-מציאות, למשל: סיורים מודרכים בעיר ניו-יורק המציגים את המקומות בהן מתרחשת עלילת הסדרה "סקס והעיר הגדולה", חנויות בגדים בהן ניתן לרכוש את המלתחה של הגיבורות, מועדונים ובתי-קפה נבחרים, וכו'. מה יכול לעשות, באופן מעשי, האדם הפשוט שמחפש לחזור למציאות? נדמה לי שויתור על צפייה בטלוויזיה הוא מרכיב בסיסי בתהליך זה, למרות הניחוחות האנכרוניסטיים שנודפים ממנו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |