בתשובה לברקת, 13/07/11 13:02
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כתבתי "אני חושבת שעדיף להפסיק לאכול בשר, חלב, ביצים ודגים". אבל אדייק מעט יותר: אני חושבת שבתנאים בהם פועלת כיום תעשיית המזון מן החי, לא מוסרי לצרוך את מוצריה (יכול להיות שאין ברירה וחייבים לגדל כך את בעה"ח אם רוצים לספק את הכמויות העצומות הנוכחיות של מזון מן החי, אבל אני חולקת על עניין הכמויות הנחוצות והמינונים החיוניים). לגבי גידול בקר לבשר והשימוש בקרקע, ראה כאן (תחת הסעיף "ביקוש"): |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי דווקא את תגובה 575415 ופתאום נזכרתי בפסוק "חמאה ודבש יאכל". מעניין ש"ארץ זבת חלב ודבש" נתפס כתיאור חיובי - אבל במקור כוונת הנביא המתאר ארץ שרק מוצרי חלב ודבש זמינים בה למאכל, מתפרשת גם כתיאור של עזובה ופרא, פרות המהלכות חופשי וחוסר יכולת לקיים גידולי צמחים חקלאיים: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדומה לשינוי במשמעות "מיהרו בניך מהרסיך ומחריביך ממך יצאו"? במקורי דובר על גורמים הרסניים חיצוניים אשר יצאו מא"י עם שיבת ציון. השימוש היום הוא שהמהרסים הם אלמנטים חתרניים הבאים מבפנים. הפועל "יצאו" עבר ממשמעות מילולית למשמעות דימויית, עם השמטת שתי המלים הראשונות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בדיוק. ''ארץ זבת חלב ודבש'' משמש במקרים רבים לציון ארץ פוריה. השימוש של ישעיהו הוא, מן הסתם, אירוני. יכול להיות (אין לי מושג מה היה עולם המושגים שלהם, מעבר למעט המקורות ששרדו) שהוא היה די מאולץ. מי שנתקל במושג ''חלב ודבש'' מתעלם לתומו מן האירוניה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם "החלום ושברו" הוא ביטוי שכיום משתמשים בו במשמעות שונה ממשמעותו המקורית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תרומתי הבנאלית: מותר האדם מן הבהמה אין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ושלי: כל כבודה בת מלך פנימה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי פעם את הטענה הזו (נדמה שלי שבספרו של פרופ' פליקס). הרעיון היה שארץ זבת חלב ודבש זה תאור שמפתה נוודים במדבר (כי זה חלומו של עם של רועים) אבל הוא אסון לעם של חקלאים שיושבים על אדמתם ורוצים דגן, תירוש ויצהר ולא חלב ודבש. אני לא בטוח שהיא משכנעת. התבונני באזכורים של החמאה (ובמדה רבה החלב בכלל) במקרא ותראי שהיא מזון לוקסוס של עשירים. אברהם נותן לאורחיו "חמאה וחלב ובן בקר" - תאור שבא לציין הכנסת אורחים כיד המלך. בשירת דבורה נאמר על יעל "מים שאל, חלב נתנה, בספל אדירים הקריבה חמאה" - כלומר, אף שסיסרא בקש את הדבר הפשוט ביותר היא נתנה לו הרבה יותר ממה שבקש. בספר דברים, בתאור העושר הגדול הצפוי לעם נאמר "ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור, חמאת בקר וחלב צאן". אצל איוב, כשרוצים לאחל גורל רע לרשע, אומרים "אל ירא בפלגות נהרי נחלי דבש וחמאה". בקיצור, הדבש, החלב והחמאה נתפשים כסמלי עושר דווקא. אצל ישעיהו נאמר שמה שיקרה לאחר פלישת מלך אשור יהיה: "והיה ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן. והיה, מרוב עשות חלב יאכל חמאה, כי חמאה ודבש יאכל כל הנותר בקרב הארץ". הדרך בה אני מבין את זה לאור האמור לעיל היא שלאחר שרוב העם ינטוש את הארץ, הנשארים יוכלו לחיות ברווחה בתוך העזובה; הם לא יאכלו חלב ודבש מחוסר ברירה אלא להיפך - תהיה להם האפשרות לשבוע ממה שבתנאים הקודמים לא היה יכול להספיק. די יהיה בעגלה אחת ושתי כבשים כדי לספק עודף חלב שיהיה צורך לחבוץ אותו לחמאה. לזה מתקשר מה שאומר הנביא כמה פסוקים קודם על הבן שיוולד לו - "חמאה ודבש יאכל לדעתו מאוס ברע ובחור בטוב". החמאה והדבש אינם מזון של חוסר ברירה אלא המזון שאדם בוחר בו, אם יש לו אפשרות כזו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''מים שאל, חלב נתנה'' זה כדי להרדים אותו, לא קשור לשפע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא עשתה את זה כדי להרדים אותו (לא יודע למה לא יין, שגם היה נפוץ יותר וגם מרדים יותר); אבל השבח שהיא מקבלת בשירה הוא גם על חמאה (שלא מסופר כלל במקור שהיא נתנה לו), ולדעתי זה מציג את הדברים באור אחר - היא קנתה את אמונו בארוח עשיר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חוששתני שחמאה שלנו זו לא חמאה שלהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על פי מה? חביצת חלב לחמאה היא פרוצדורה ותיקה ומוכרת זה אלפי שנים. איזו סיבה יש לחשוב שהמלה "חמאה" שינתה לפתע את משמעותה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שבית מרזח שינתה את משמעותה. כמו שחשמל שינה את משמעותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אנחנו יודעים שהמלים האלה שמשו למשהו אחר, ואנחנו לא יודעים שהמלה "חמאה" שמשה למשהו אחר (אלא אם את יודעת, ואת מוזמנת להאיר את עיני). הרי למה לא תטעני שהמלה "חלב" גם היא לא מה שאנחנו מכירים? צריך ביסוס לטענות כאלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממתי מגישים חמאה בספל? או שמא לדעתך היא נתנה לו גי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהתחשב בעובדה שלאבותינו לא היו מקררים, החמאה שלהם בדרך כלל לא היתה במצב מוצק. אגב, המלה "ספל" אינה בהכרח הכוס שלנו עם הידית - היא מופיעה במקרא רק עוד פעם אחת ("מלוא הספל מים") וסביר יותר שמדובר בכעין קערה. נראה לי שראוי להעיר כאן משהו בתחום המתודולוגי לפני שנכנסים לדיון בענין החמאה. יסוד ההבנה שלנו את התנ"ך, או כל ספר עתיק אחר, הוא המסורת הלשונית. יש לנו מסורת של שמוש במלים להבעת משמעות מסוימת, וכאשר אנו נתקלים במלה שיש רצף של שמוש בה לאורך תקופותיה של השפה הנחת המוצא שלנו היא שהמשמעות היא המשמעות המוכרת לנו. מעבר לכך, יש לנו עוד כמה גורמים שיכולים להשפיע על הבנת המשמעות (או במקרים מסוימים להפוך אותה על פיה, יש לזה כל מיני דוגמאות). גורם משמעותי אחד הוא הבנה "פנימית" של הטקסט, כלומר בחינת השמוש במלה בתוך ההקשרים והשדות הסמנטיים בהם היא מובאת. אם השמוש במלה סותר את המשמעות על פי המסורת הלשונית, יתכן שיש לחפש לה משמעות אחרת. גורם אחר עשוי להיות משמעותה של המלה, או מלים דומות לה, בשפות קרובות. עוד גורם הוא העדות הארכאולוגית והכרת המציאות הקדומה, שעשויה לא להתאים למסורת. גורם נוסף הוא ההבנה של המלה בתוך הטקסט לאורך הדורות - מסורות אחרות של הטקסט עצמו, פרשנות, תרגומים. כל אלה עשויים להביא לשינוי בהבנה הראשונית שלנו על פי המסורת - אבל רק אם הם קיימים. ועכשיו לחמאה. ראשית, קיימת מסורת רציפה בענין הזה. חז"ל משתמשים במושג חמאה כפי שאנו משתמשים בו היום. גם ההבנה לאורך הדורות היא כזו - פרשנים בימי הביניים שנתקלים בחמאה אצל ישעיהו לא טורחים בכלל לפרש אותו, ברור להם שהם והקוראים יודעים בדיוק מהי חמאה. תרגומים מתרגמים את המונח לחמאה בשפת התרגום (אם אלה תרגומים נוצריים אז הם מנצלים את ההזדמנות, באותו פרק, לתרגם "עלמה" ל-"בתולה", אבל זה עניינם). בקיצור, המסורת הלשונית לא נותנת יסוד לשינוי. ומה לגבי המשמעות הפנימית? גם כאן יש לנו עם מה לעבוד. לא מדובר במלה יחידאית, היא מופיעה במקרא כמה וכמה פעמים ואפשר לבחון את הקשריה. הבאתי בתגובה 575542 חלק לא קטן מהאזכורים, אבל אפשר לעשות גם עבודה יסודית יותר. מהתאור של אברהם עם אורחיו קשה ללמוד הרבה על מהות החמאה. לעומת זאת, מהפסוקים "ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור, חמאת בקר וחלב צאן" אפשר ללמוד שהחמאה מופקת מחלב בקר, וכמו כן היא מוזכרת יחד עם הדבש והשמן בפעם הראשונה. מ-"בספל אדירים הקריבה חמאה" אפשר ללמוד שהיא לא מוצקה. ב-"אל יראה בפלגות נהרי נחלי דבש וחמאה" אנחנו שוב רואים את שני המוטיבים - הקישור לדבש והעובדה שמדובר בנוזל. באיוב פרק כ"ט, כאשר איוב מתאר את ימי עושרו, הוא אומר "ברחוץ הליכי בחמה וצור יצוק עמדי פלגי שמן" - מקובל להניח ש-"חמה" כאן היא חמאה, ואם כן אנו רואים שוב שהשמן והחמאה מקושרים זה לזו. וכמובן, במקום בו אנו דנים אנו רואים שני אזכורים לחמאה - האחד מספר לנו על הילד הקטן שיאכל חמאה ודבש, והשני מדבר על כך שהנשארים בארץ יאכלו חמאה כיוון שיהיה להם עודף חלב. כדאי לשים לב שמדובר על אכילת חמאה ודבש, ולא על שתייתם; אין המדובר בנוזל דליל. בקיצור, מה אנו רואים כאן לגבי החמאה? 1. מזון יוקרתי. 2. מופק מחלב בקר, כאשר יש כמויות גדולות של החלב שלא ניתן לנצלן בדרך אחרת. 3. נוזל סמיך ומזין, המוזכר בהקשרים של נוזלים סמיכים ומזינים אחרים - הדבש והשמן. האם משהו בכל זה צריך לגרום לנו לחשוב שאין מדובר במה שאנו מכירים כחמאה? ולסיום, אצטט כאן מהפרוש של "עולם התנ"ך" לגבי החמאה והדבש: החמאה והדבש, או החלב והדבש, הנכרים במקרא, מכוונים לתנובת המקנה ולעסיס המתוק של עצי הפרי, מזמרת הארץ. בימי קדם היו שני סוגי חמאה: חמאת הבקר - שומן הצף על פני החלב - שימשה למאכל, ואליה מכוונים רוב הכתובים במקרא בהזכירם "חמאה"; סוג החמאה השני הוא חמאת כבשים, השמנה יותר והמכונה "סמנה", שומן בערבית, ששימשה לבישול, לטיגון ולמאפה... את חמאת הכבשים בישלו, כדי לשמרה לזמן ארוך, בתנאי האקלים הצחיח בארץ ישראל. היא אוחסנה בנאדות ובכדים, ובימינו יוצקים אותה הבדווים למכלי פח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה... חשבתי שאנחנו חלוקים בשאלה אם החמאה היתה מוצקה או לא. מובן שהחמאה היא שומן החלב, גם אני מכיר (ואוהב!) את השירים שציטטת. אני מתנצל אם גרמתי לך להאריך שלא לצורך. לסיום אבקש למחות על הביצוע המעצבן ל"ויניקהו" באוסף "שירת התנ"ך". מקהלה שלמה ואף אחד לא טרח איך קוראים את המילה הראשונה של השיר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני דווקא נהנית מתגובותיו הפרשניות-תזונתיות של בעל הנשמות בפתיל הזה, כך שגם אם ''גרמת'' - לא נורא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למען הסר ספק, גם אני נהניתי. המחמאות לתשע. כמובן, גם זה תירוץ כדי לנחש ש"מחמאות" קשור גם הוא לחמאה, ומופיע איפשהו בספרי אמ"ת או בקהלת בתקבולת עם "שמן" של דברי חלקות. אה, הנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא חשבתי שאתה ספציפית חולק עלי בשאלה הזו. נועה העלתה כאן את הטענה שהמלה ''חמאה'' הובאה במשמעות שונה, וכיוון שאני מחזיק ממנה איילה שיודעת מה היא כותבת טרחתי לבחון את הסוגיה כמיטב יכולתי - ואז חבל היה לבזבז את זה, הייתי זקוק לעוגן לתלות עליו את התגובה שלי. רק המשפט הראשון בה התיחס ישירות למה שכתבת. כדרכם של אוספים כאלה, ניתן היה לנכש שליש מ-''שירת התנ''ך'' בלי שאף אחד ירגיש בחסרונו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקישור שהבאתי בתגובה 575461 יש כל מיני פרשנויות למילה "חלב", מ"חלב פירות" ועד "יין לבן". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש עוד פירוש: "כי מיץ חלב, יוציא חמאה" (משלי ל לג) הכי הגיוני שזה לבנה, לא? אגב, ההמשך של הפסוק הוא "ומיץ אף יוציא דם". הא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה היתה משמעות בית מרזח? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שירותי מובאות: ירמיהו טז ה כי-כה אמר יהוה, אל-תבוא בית מרזח, ואל-תלך לספוד, ואל-תנד להם: כי-אספתי את-שלומי מאת העם הזה, נאם-יהוה--את-החסד, ואת-הרחמים. ו ומתו גדלים וקטנים בארץ הזאת, לא יקברו; ולא-יספדו להם--ולא יתגדד, ולא יקרח להם. ז ולא-יפרסו להם על-אבל, לנחמו על-מת; ולא-ישקו אותם כוס תנחומים, על-אביו ועל-אמו. ח ובית-משתה לא-תבוא, לשבת אותם, לאכל, ולשתות. נראה שזה בית אבלים, נראה שגם בית משתה זה בית אבלים. יש גם היום מנהג של "כוס תנחומים" לאבלים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תחשוב על חינגה משפחתית בנוכחות כל שלדי המשפחה לדורותיה וגולגלותיהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נהדר! מזכיר לי סיפור של א.א.פו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא זוכר את שמו, מישהו מתגלגל למרתף מסבאה ליד הנמל ושותה שם עם כנופית בני בליעל מזוויעים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה לא מתכוון ל Rip_Van_Winkle [Wikipedia]? זה של וושינגטון אירבינג. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, מאה אחוזים של פו. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |