בתשובה לערן בילינסקי, 20/02/02 0:00
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ערן, מהסיפא של תגובתך נוצר הרושם שהיה סיכוי להגיע להבנה עם מדינות ערב אך בן גוריון סיכל זאת. מגעים אמנם היו, והשיחות המפורסמות עם גולדה התקיימו, ובשלב מסוים אף היה תיאום עם הירדנים לאיזה חלקים בגדה המערבית הם יפלשו (אם כי להבנה בנושא ירושלים לא הגיעו), אך להציג את בן גוריון כמי שבעצם שיבש מגעים דיפלומטיים שיכלו למנוע מלחמה זהו סילוף היסטורי, שאין לי מושג מנין שאבת אותו. כסימוכין לכך שהיתה כביכול אהדה לציונות בקרב מדינות ערב ציינת הפגנה בדצמבר 47 שבה ערבים במסגרת מחאתם נגד הקולוניאליזם קראו קריאות תמיכה בציונות. אני על "החיה המשונה" הזאת לא שמעתי, אבל יכול להיות שאכן היו קריאות כאלה באחת ההפגנות, אך זהו בפירוש מקרה יוצא דופן. תמונת ההפגנות הכללית בדצמבר 47,אחרי קבלת החלטת החלוקה, היתה כלהלן (הציטוטים והתאריכים המובאים בסוגריים לקוחים מ"הניו יורק טיימס"): "ערבים פלסטינים הורגים 7 יהודים, קוראים לשביתה בת 3 ימים," הכריזה כותרת עמוד ראשון בטיימס יום לאחר ההצבעה באו"ם (1.12.47). שלושת ימי השביתה שהוכרזו ע"י המועצה הערבית העליונה לוו בהפגנות לאחר הטקסים במסגדים שבעקבותיהם פרצו מעשי אלימות קשים [מוכר לנו, לא?!]. נשמעו הצהרות לא מתפשרות כגון זו של ד"ר חוסיין חלידי, יו"ר המועצה הפלסטינית הערבית העליונה, שאמר כי החלטת האו"ם תוביל לטרגדיה בקנה מידה עולמי ותביא למלחמת קודש נגד היהודים, והאשים במילים חריפות את בריטניה וארה"ב בקבלת החלטת החלוקה (שם). האלימות בשלושת הימים הראשונים התפשטה מעבר לגבולות א"י והופנתה גם כלפי מעצמות המערב. הטיימס דיווח על התגבשות יחס עויין כלפי האמריקנים במזה"ת המחייבת שקילת החזרת נשים וילדים לארה"ב; בעיתונים הערביים נכתב שהאמריקנים הינדסו את תוכנית החלוקה ושכסף אמריקני קנה באו"ם את הקולות שהביאו רוב של שני שליש (2.12.47). סטודנטים קומוניסטים בדמשק תקפו את צירויות ארה"ב וצרפת והמון מתפרע בזז את מרכז התרבות הסובייטי-סורי (1.12.47). אלפי סטודנטים בקהיר קראו סיסמאות אנטי אמריקניות ואנטי סובייטיות; וגם בביירות ובבגדד נערכו הפגנות (2.12.47). במהומות בעדן נהרגו 44 יהודים (6.12.47). אלה רק חלק מהידיעות הרבות שכתבי הטיימס הפרושים ברחבי המזה"ת שגרו. התמונה הכללית היתה של תסיסה עממית אלימה בארצות הערביות כלפי היהודים וכלפי המערב. פרשן הטיימס, סם ברואר, סיכם בסוף השבוע את הדברים כך: ההתלקחות בכל רחבי המזרח התיכון מעידה שההתנגדות הערבית היא אמיתית ולא אקט תעמולתי חולף. "המלחמה האמיתית," כלומר המאורגנת, כתב ברואר ע"ס שיחות עם מנהיגים ערבים מן השורה הראשונה, "עלולה להתחיל בארץ הקודש לאחר נסיגת הבריטים." (שם). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, מודה (חלקית) באשמה - הסיפא הייתה פרובוקציה מכוונת. אותה הפגנה (שאחטט בבוא הזמן במבחר החומר שאצלי, שנשאר מהקורס "הסכסוך הישראלי-ערבי") אינה הוכחה להלך רוח. היא חיזוק לטענה ש"אולי אפשר היה גם אחרת", במסגרת טענתי הפרובוקטיבית (שאינה עומדת על בסיס יציב מספיק, אני מודה ומודע) כי החלטתו של בן-גוריון על הכרזת העצמאות נועדה, בין השאר, כדי ליצור מדינה בקונפליקט עם שכניה - "בדם ואש יהודה תקום". מדוע? כמו שאמרתי - לבן-גוריון המנוח פתרונים. כמובן שהשאלה "מה היה אילו" היא חסרת ערך, כיוון שאותה מציאות לא קרתה ובן-גוריון הכריז על מדינה יהודית בארץ ישראל כך שכל השערה שווה כקליפת השום. אבל לטענתי טרם הבנו די צורכנו מדוע בחר בן-גוריון להכריז על המדינה במועד זה ואילו אינטרסים משרתת הצהרה שכזו, במועד שכזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ערן, "טרם הבנו די צרכנו?" מי זה "אנחנו"? היסטוריונים שעוסקים בתקופה הזו מבינים זאת היטב, ודווקא שאלת העיתוי של ההכרזה על הקמת המדינה עם סיום המנדט היא אחת השאלות הפחות שנויות במחלוקת בקרב ההיסטוריונים. הדבר ממש התבקש, זה היה חלון הזדמנות היסטורי חד פעמי (ובן גוריון היה חכם דיו לתמרן ולעבור בעדו). אם תבקש (בדואל הפרטי) אשלח לך אינפורמציה בסיסית בנושא, איני חושב שאפשר לנהל על זה דיון ברמה הראויה במסגרת הודעות קצרות באייל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתבתי "לדעתי". למיטב זכרוני עדיין מותר לו לאדם להחזיק בדעה, גם אינה פופולרית או מקובלת על הממסד האקדמי. כתבתי גם "אנחנו" וכללתי את כולנו בזה, כיוון שזו דעתי. ייתכן והשאלה היא מהפחות שנויות במחלוקת, אבל זה לא אומר שאסור לעורר בה מחדש מחלוקת - גם זו דרך להתקדמות במחקר. שמת לב כי אני נוהג לחלוק לא מעט על הממסד האקדמי ועל התפיסות המקובלות, והסברתי לא אחת מדוע, ונדמה לי שאף דנו בנושא בין כתלי האייל ומחוצה לו. בכל מקרה, לעניין הספציפי, שתי נקודות. א. היו כאלו שהתנגדו להכרזה הנ"ל. האם אנו מבינים את מניעיהם? הבנת מניעיהם תשפוך אור על השאלה אילו יתרונות יש באי-הכרזה על המדינה בתאריך הנ"ל ואילו אינטרסים משרתת אי-הכרזה שכזו. ב. אשמח אם תשלח לי חומר נוסף, אולם איני מבטיח שאוכל להקדיש לו זמן בעת המידית עקב נסיבות אישיות. אבל בכל מקרה, הדיון כאן לא בורח לשום מקום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אני זוכר נכון מ"מדיניות החוץ של ישראל 42-56" ההתנגדות להכרזת המדינה נבעה מכמה סיבות: א. חשש אמיתי ומוצדק שהמדינה הצעירה לא תאריך ימים. כפי שאכן כמעט היה. ב. כל אלו שרצו מדינה דו לאומית או להמשיך להיות תחת השלטון הבריטי או תחת שלטון בין-לאומי (הידעתם שזהו כתיבה התקיני של המילה "בינלאומי"?) בן גוריון לקח סיכון אדיר. הרי אם היינו מפסידים את המלחמה כל מה שהושג ביישוב הציוני ובעיקר: השגת מקלט בטוח ליהודי העולם ולפליטי השואה גם אם זה לא מדינה - היה אובד. לעומת זאת, אם היו נשארים תחת שלטון בריטי, לא קרה יותר מדי נזק. תמיד יהיה אפשר לנסות שוב להקים את המדינה וגם אם לא: אולי קדושת החיים גדולה מקדושת העצמאות. לדעתי האישית ההחלטה על הקמת המדינה ניתנה כבר בשניים בנובמבר 1917 בהצהרת בלפור. ברגע שזה נעשה רישמי התחיל כדור השלג להתגלגל ולא היה כבר אפשר לעוצרו. העלאת עקורי אירופה בכלל הוסיפה דלק לשתי הרכבות הנוסעות זו מול זו. היה זה רק עניין של זמן בטרם תוקם המדינה, לא ניתן היה להימנע מכך. בן גוריון לקח סיכון אדיר, אולם אם לא היה עושה זאת, מי ערב שהייתה הזדמנות נוספת? הרי האמריקנים כבר נסוגו, כולם כבר נסוגו, ואם הם נסוגו אז מה הסיכוי שהם יתמכו בעתיד? נגד הבריטים לא היה אפשר למרוד, זה בטוח. לא נשארה ברירה. זה היה,כפי שאומר הספר, "עכשיו או לעולם לא!" |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |