|
בהתייחס לכותרת, אני לא חושב שבהכרח קל יותר להיות אלים נגד הזולת. בכולנו ישנה תוקפנות, אם מולדת ואם תגובתית. לרוב אנחנו מפנים אותה כלפי עצמנו. ילד שנכפה עליו חינוך קפדני, ילד שמצטרף למשפחתו אח צעיר ותשומת הלב עוברת אל האח או אדם שהממונה עליו בעבודה צועק עליו. בכל הדוגמאות הללו מתעוררת תגובה תוקפנית ואלימה, אבל - מחוסר ברירה - אנשים מתנהגים כמו ''ילדים טובים'' ומפנים את התוקפנות שמתעוררת בהם כלפי עצמם. גם התיאוריה (הדינמית) הקלאסית של דיכאון כתוצאה מאבדן אדם קרוב מדברת על כעס על האדם ש''עזב'' אותנו שמופנה כלפי האני של המתאבל. לפעמים דווקא באדם שלא אלים כלפי הסביבה נוכל למצוא מעיינות של אלימות מופנמת.
עם זאת, קשה לי להסכים עם האבחנה של אמ ש''אדם בדרך כלל לא מתאבד אם הוא אלים מטיבעו''. אנשים אלימים אולי נוטים פחות להפנות את האלימות כלפי עצמם, אבל יחד עם זאת הם פחות פתוחים לקיומן של מגוון דרכים אלטרנטיביות לפתרון בעיות (ובדיוק בגלל זה הם אלימים). אם הם מרגישים שהמצב ''כופה עליהם'' אלימות, הם יפנו אותה גם כלפי עצמם. בעיניהם, זה הפתרון היחיד האפשרי.
אם ניקח בחשבון עוד כל מיני משתנים, כמו הממצא שאנשים בדיכאון עוד פחות פתוחים לתפיסות אלטרנטיביות של מצבם, או שמצבם הוא ''אשמתה'' של האישה בסיפור, אני מניח שההתנהגות שלהם נתפסת כברירה היחידה העומדת בפניהם. אולי זה איזשהו עירוב של ''תמות נפשי עם פלישתים'' עם ''רומאו ויוליה'' (האישה לא בחרה את תפקיד יוליה, אבל זה רק בגלל שהסיתו אותה). אדם אלים יכול הרי להתאבד התאבדות אלטרואיסטית (נניח, כגיבור במלחמה). אם המצב נתפס בעיניו ככזה, אולי אלו חלק מהמנגנונים שפועלים גם כאן.
|
|