|
||||
|
||||
בלי להתווכח על שאר הנקודות בתגובתך, התאבדות מתוארת בתיאוריות פסיכודינמיות כהפניית התוקפנות כלפי האני. לכן אלימות טבעית אינה סותרת התאבדות. |
|
||||
|
||||
נכון, יש הרבה דוגמאות לטיפוסים אלימים ששלבו רצח בהתאבדות, אבל אך ורק כשכלו כל הקיצין. ומה דעתך על יצורים בלתי אלימים שהתאבדו? |
|
||||
|
||||
בהתייחס לכותרת, אני לא חושב שבהכרח קל יותר להיות אלים נגד הזולת. בכולנו ישנה תוקפנות, אם מולדת ואם תגובתית. לרוב אנחנו מפנים אותה כלפי עצמנו. ילד שנכפה עליו חינוך קפדני, ילד שמצטרף למשפחתו אח צעיר ותשומת הלב עוברת אל האח או אדם שהממונה עליו בעבודה צועק עליו. בכל הדוגמאות הללו מתעוררת תגובה תוקפנית ואלימה, אבל - מחוסר ברירה - אנשים מתנהגים כמו ''ילדים טובים'' ומפנים את התוקפנות שמתעוררת בהם כלפי עצמם. גם התיאוריה (הדינמית) הקלאסית של דיכאון כתוצאה מאבדן אדם קרוב מדברת על כעס על האדם ש''עזב'' אותנו שמופנה כלפי האני של המתאבל. לפעמים דווקא באדם שלא אלים כלפי הסביבה נוכל למצוא מעיינות של אלימות מופנמת. עם זאת, קשה לי להסכים עם האבחנה של אמ ש''אדם בדרך כלל לא מתאבד אם הוא אלים מטיבעו''. אנשים אלימים אולי נוטים פחות להפנות את האלימות כלפי עצמם, אבל יחד עם זאת הם פחות פתוחים לקיומן של מגוון דרכים אלטרנטיביות לפתרון בעיות (ובדיוק בגלל זה הם אלימים). אם הם מרגישים שהמצב ''כופה עליהם'' אלימות, הם יפנו אותה גם כלפי עצמם. בעיניהם, זה הפתרון היחיד האפשרי. אם ניקח בחשבון עוד כל מיני משתנים, כמו הממצא שאנשים בדיכאון עוד פחות פתוחים לתפיסות אלטרנטיביות של מצבם, או שמצבם הוא ''אשמתה'' של האישה בסיפור, אני מניח שההתנהגות שלהם נתפסת כברירה היחידה העומדת בפניהם. אולי זה איזשהו עירוב של ''תמות נפשי עם פלישתים'' עם ''רומאו ויוליה'' (האישה לא בחרה את תפקיד יוליה, אבל זה רק בגלל שהסיתו אותה). אדם אלים יכול הרי להתאבד התאבדות אלטרואיסטית (נניח, כגיבור במלחמה). אם המצב נתפס בעיניו ככזה, אולי אלו חלק מהמנגנונים שפועלים גם כאן. |
|
||||
|
||||
אלא אם אתה קורא נלהב מדי של תעמולה שלום-עכשווית. התאבדות היא אכן תוצאה של ייאוש בלבד. כמו שאומרים, ''מי שנכשל חייב ללכת''. ולא מצבים כופים, אלא בני אדם. למיטב זכרוני, האחרון שיכול היה לכפות התאבדות על זולתו היה היטלר. |
|
||||
|
||||
ושכל פושע הוא בסך הכל ילד אומלל לשעבר... |
|
||||
|
||||
שים לב שיש תיאוריות פסיכולוגיות פלצניות שמטפלות במצבים אזוטריים. הפניית אלימות כלפי עצמך נראה לי פלצנות והיא נכונה אולי רק לילדים שלא מבינים את המשמעות של התאבדות (כלומר נדמה להם שיש חיים אחרי המוות). ידוע היום למשל שרוב התיאוריות של פרויד בעניין תהליכי הנפש הן פלצניות וללא ביסוס עובדתי. לפי זכרוני הוא גם המציא משהו שהוא קרא לו "יצר המוות" שאמור היה להסביר איזושהיא התנהגות לא רציונלית (אינני זוכר מה היא). יצר החיים הוא אחד הייצרים הכי חזקים אצל היצורים החיים, אולי הכי חזק והכי מושרש. מי שבוחר בהתאבדות עושה זאת ברוב המכריע של המקרים מנימוקי יאוש בלבד. מצבי יאוש שכרגע עולים בדעתי הם משני סוגים: א) יאוש שמבוסס על על חוסר תוחלת עובדתית (כגון מחלה סופנית או חיי סבל בלתי ניסבלים), ב) יאוש שנןבע מדכאון קליני (כלומר, תיפקוד משובש מאוד של פעילות המוח). מצבי לחץ מתמשך או משבר קשה יכולים לגרום לדכאון קליני (דוגמא אפשרית: התאבדות של שופט לפני זמן קצר בגלל עומס עבודה סיזיפית משולבת באיום פיטורין, דוגמא שניה: עשיר מופלג שמאבד את כל רכושו חרף מאמצים נואשים שלו להציל את נכסיו). אינני יודע אם היית אי פעם בלחץ נפשי מתמשך (משך חודשים) אבל אם היית במצב כזה (ונכנס לסחרור של חוסר שינה) היית מגלה שתפיסת המציאות שלך נעשית מאוד הזויה ולא רציונלית. |
|
||||
|
||||
התנטוס נועד להסביר את ''כפיית החזרה''. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |