 |
מרה שחורה ו(חוש)הומור היו נוזלי גוף שהיו חלק חשוב מהאנטומיה המתועדת במשך אלפי שנים. מזכיר קצת את ״גלי האתר״.
ואם אני כבר מבזבז את זמנכם: עוד קצת על המונח DTMF.
בטלפון פעם חייגו. ככל שהחיוג היה ארוך יותר, הוא שלח יותר פולסים (פולס: ניתוק הקו וחיבורו מחדש). כשמערכת הטלפוניה השתכללה, התברר שדרך זו להעברת ספרות איטית ולא נוחה לעיבוד אוטומטי.
החלופה שהוצעה הייתה לייצג ספרות ע"י צלילים בתדירויות מוגדרות. כדי למנוע השמעה אקראית, החליטו שיש צורך להשמיע כמה תדירויות שונות בו־זמנית. מכאן השם Multi Frequency. יש כמה דרכים שונות במקצת לעשות את זה, והפופולרית ביניהן (שנמצאת בשימוש בכל מכשיר טלפון היום) היא DTMF [Wikipedia]. בקידוד הזה אפשר לקודד לא רק את עשר הספרות (0-9) אלא גם את מקשי הטלפון # (סולמית) ו־* (כוכבית) וכן עוד ארבע "ספרות" נוספות, שקיבלו את השמות A, B, C ו־D. לא אלאה אותכם בפרטים הטכניים כאן. רק אציין שמכיוון שניתן לנגן את הצלילים הללו במקומות רבים, נוצר כאן מכשיר נגינה קלאסי (בדומה למכשיר שמוזכר בתגובה 555684).
זה עובד לא רע כאשר הקול עובר על קו אנאלוגי, או בקידוד דיגיטלי (8 קילוהרץ, עם דחיסה שלא פוגעת יותר מדי באיכות: G.711 [Wikipedia]). אבל עם כניסת הטלפונים הניידים, ובהמשך: עם העברת הקול על IP, החלה דחיסה רצינית הרבה יותר של הקול. כשדוחסים מספיק, זיהוי הטונים שמסמנים את הספרות כבר לא כ"כ פשוט. לכן נוצר הצורך לקודד את הספרות בדרך שונה: להגיד במפורש "מה שמגיע עכשיו אינו קול של שחת טלפון, אלא קידוד של ספרה". למרבה הצער, גם כששולחים את הספרות בדרך זו וכבר אין כאן זוג תדירויות מעורב, עדיין נוהגים לקרוא לספרה DTMF. אולי זה בגלל שאנשים קוראים לא נכון את הכותרת של RFC 2833.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש