 |
הנה.
(העיכוב היה בגלל שהחלטתי שלפני שאכתוב את התגובה, מתבקש להאזין שוב לדיסק, שבשנים האחרונות הזמן בין האזנות לו נמדד בשנים. ובדיוק אז הרדיו-דיסק המצ'וקמק שלנו עשה לנו טובה וסירב להשמיע יותר דיסקים. לא שלפני זה הוא היה כלי ראוי למשימה, אבל המהלך הזה שלו אילץ אותנו סופית להתגבר על העצלות ולרכוש מערכת סאונד סבירה. וההחלטה המתבקשת היתה שלמרות שאני יכול להאזין לדיסק במחשב, או ביוטיוב בחלקים, אני אחכה למערכת החדשה. זה לקח איזה חודש-שניים, אחר כך עוד חודש-שניים להזדמנות להיות בבית לבד בלי משהו יותר דחוף לעשות. אז האזנתי, ראיתי שהקסם עדיין שם, ואחרי עוד שבוע תגובה באה לעולם.)
(למחפשים ביוטיוב: ארבעת הקטעים, לפי הסדר: Facelift של יו הופר, Slightly all the Time של מייק ראטלדג', Moon in June של רוברט ואייט, ו-Out Bloody Rageous של ראטלדג'. כל אחד מהם נאלץ להתחלק לשניים ביוטיוב. אני מניח שבמקור כל אחד מהם היה צד שלם של תקליט כפול, אפרופו דיון 29. מי חשב אז שגם האזנה לדיסק, שלם וברצף, תהיה עניין לנוסטלגיה?)
דיסקליימר: אני אוהב את האלבום הזה מתוך בורות. הוא שילוב של ג'אז ורוק, הרבה יותר לכיוון הג'אז, והוא הדבר היחיד שאני מכיר מהסוג הזה, חוץ משני האלבומים הבאים של סופטמאשין, שהם אותו דבר רק פחות (ופחות) מוצלח. אני יודע שהיתה סוגה שלמה של שילוב ג'אז ורוק, ושקראו לה פיוז'ן, ואני אפילו לא יודע אם סופטמאשין של התקופה הזו נחשבה חלק מאותו זרם, ואם דברים אחרים בו היו דומים. יכול להיות שכל מה שאני אוהב שם, כבר עשו קודם ויותר טוב. זו ההזדמנות שלכם להשכיל אותי, למרות שחוששני שאני כבר בשל מדי לקשר מוזיקלי אמיץ חדש (כלומר, עברתי את גיל שלושים, שלא לדבר על עשרים ושתיים).
בתור ג'אז, יש שם אלתורים יפים ומהלכים מבריקים מאוד של שינויי סולם וקצב, בעיקר בשני הקטעים שהקרדיט עליהם לראטלדג', הקלידן. אבל זה לא החומר שממנו עשויים אלבומים אהובים ביותר; אפילו אני יודע ששאר הג'אז מלא באלתורים והפתעות מבריקים יותר. גם לא המלודיות היפות של ואייט בשמונה הדקות הראשונות של הקטע שלו (שרובן ממוחזרות מהאלבומים הראשונים שלהם); בעצם בשאר שמונים דקות האלבום אין חומרים מלודיים מי יודע מה. אפילו לא התחושה הגדושה של חופש יצירתי, שלא לומר ניסויים על חשבון זמן אולפן יקר; לא כולם עובדים בכלל (שבע הדקות האחרונות של פייסליפט די מתות, האטיוד-בסטיב-רייך בסוף אאוט-בלאדי-רייג'ס הוא... אטיוד). רובם עובדים יפה, למשל ההקלטה המואצת בסוף פייסליפט - אבל גם זה לא העניין.
העניין הוא שכל הג'אז הזה יושב על בסיס אינטנסיבי מאין כמוהו של קצב רוקי. זה ג'אז באנרגיות גבוהות. וזה יוצר אינטנסיביות רגשית. אני לא יודע אם זו הסיבה ש"פייסליפט" נקרא כך, אבל אני לא יכול לשמוע אותו בלי לעוות את הפרצוף במשך דקות ארוכות (מהחמישית עד העשירית, ליתר דיוק), כי זה מה שההיסחפות למוזיקה גורמת לי לעשות בלי להרגיש. זו מוזיקה מלהיבה ואקסטטית. אותו דבר מהדקה העשירית של Moon in June (כלומר, דווקא אחרי שהמלודיות של ואייט נגמרות זה נהיה באמת טוב). מצד שני, הצליל של סקסופון ושל חליל, שלפעמים הוא עצוב מטבעו, יוצא יותר עצוב על הרקע הקצבי הרוקי (מדקה 7 של Slightly All the Time ומדקה 13 של אאוט-בלאדי-רייג'ס).
אני אוהב את כל ארבעת הקטעים במידה שווה. בכולם יש דקות ארוכות של אינטנסיביות רגשית, ולא אכפת לי בכלל אם אחריהן וביניהן יש דקות ארוכות מתות יותר; זו מנוחה נחוצה.
שלא לדבר על לפני האינטנסיביות הרגשית. כשדיברתי על בזבוז זמן אולפן בנסיונות, לא הזכרתי את המתבקש, חמש הדקות הראשונות של פייסליפט (ושל האלבום בכלל), שהן חוצפה: לא נותנות שום סיבה להמשיך להאזין הלאה. איינשטורצנדה נויבאוטן הגדירו את הקטע שלהם "החשמל" A study in disturbed atmosphere. זה מתאים גם לחמש הדקות הראשונות דנן, רק שאני לא נותן לסופטמאשין קרדיט לרבע ממנוּמקוּת האינטקלטואלית של עמיתיהם הגרמנים - נראה לי שאצל סופטמאשין זו היתה סתם גחמה, אפילו שלרטנות. חמש דקות הם מכוונים את הכלים החשמליים, יוצרים מין שקט רועש חשמלי סטטי שמופרע בהבלחות של רעשים חשמליים דינמיים, בלי שום מוזיקה. אלא מה? כבר ניחשתם, אלו בין הדקות האהובות עלי ביותר באלבום. זה משחק מקדים; אני יודע מה הולך לבוא עוד מעט, והמשחק הוא בציפיות שלי. לקראת סוף הדקה החמישית צצה בהדרגה מוזיקה, ואז פורץ המעין-מארש בכלי נשיפה, והוא פשוט אורגזמה - למרות שבעצם, כשלעצמו, הוא לא בין הרגעים הכי יפים באלבום. בזכות בניית הציפיה, הוא כן.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש