|
תודה על התגובה המושקעת והמעניינת. לא הכרתי את האלבום הזה עד שהזכרת אותו באייל, אבל הקשבתי עכשיו לחלקים יחסית נרחבים ממנו. הגדרת סגנון היא כידוע דבר חמקמק, אבל אני לא חושב שאני מסכים אתך שהאלבום "הוא שילוב של ג'אז ורוק, הרבה יותר לכיוון הג'אז". הנשפנים אולי באמת מושכים לכיוון הג'ז, אבל נגני הרית'ם סקשן לדעתי יונקים הרבה יותר מהנדריקס ומרוק מתקדם מאשר ממיילס דייוויס (גם ממיילס דייוויס של Bitches Brew, שיצא בדיוק באותו הזמן).
לגבי האוונגרדיות הצורמנית (בוא נקרא לילד בשמו...), למשל ב-facelift - אני פשוט לא מצליח להבין/לאהוב/להנות/להתרשם מזה. גם ה"מעין מארש בכלי נשיפה" שפורץ אחרי הדקה החמישית לא ממתיק אצלי את הגלולה המרה. בכלל, עוד לא למדתי להסתדר עם אוונגרד, ג'ז חופשי וכו'. הייתי בכמה הופעות של בכירי הג'ז החופשי (אורנט קולמן, למשל) ובכל הפעמים ממש סבלתי, ופעם אחת אפילו יצאתי באמצע. מתחשק לי לפעמים להכריז שבעצם המלך הוא ערום, אבל אז אני נזכר שפעם (באיזור גיל 14, כן?) חשבתי שכל עניין הג'ז הוא פיקציה, ושיניתי את דעתי בענק. יש גם מוזיקאים שאני אוהב ומעריך ששולחים יד בג'ז חופשי מדי פעם (פט מת'יני וג'ו לובנו, למשל), ואם הם חושבים שהמלך לבוש, מי אני שיגיד אחרת. אבל כאמור, אני (עדיין?) לא מצליח להבין/לאהוב/להנות/להתרשם מזה.
ואם נחזור לנושא המקורי של המאמר, הקלידן ב"שלישי" של סופט מאשין מנגן גם בפיאנט (כתבתי קצת על הכלי הזה בתגובה 554223). שומעים אותו יחסית בבירור לכל אורך Slightly All the Time.
|
|