בתשובה לקונשטוק, 01/09/10 11:34
 |
|
 |
||
|
||||
 |
1. למעשה, כמה מזמרי ישראל לא יודעים לשיר. קורין אלאל, למשל, הקול שלה השתנה בשלב מוקדם מאוד בקריירה שלה1 (ועדיין הצליחה יפה). ואדם, אליל הנערות בתקופה מסויימת, לא ידע לשיר כלל. 2. במדינת ישראל נהוג שירות חובה, ובהתאם לו, מגייסים אנשים מבלי ששאלו אותם אם הם מוכנים להקריב את חייהם. אני שירתתי בצה"ל והייתי חיילת, ולא בהכרח הייתי מוכנה לצאת לפעולה שהיא מוות ודאי2. אגב, בדומה לאפופידס, לו הייתי חולה במחלה סופנית, יתכן בהחלט שהייתי מתנדבת לצאת למשימה דנן. 3. החוכמה במלחמה, היא לא למות בעד ארצך. היא לגרום לאויב למות בעד ארצו. 1 אם כי, לפני כן, היא אכן שרה. הקולות הגבוהים ב"עטור מצחך" - היא ויהודית רביץ. 2 ומצד שני, לאיזה מוות ודאי הייתי צפויה, בעודי כותבת מערכי שיעור על אנשים שכן מצאו את מותם הודאי? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
1. קורין אלאל ואדם אולי לא יודעים/ידעו לשיר *יפה* אבל הם ידעו *לשיר*. כנ"ל אביב גפן (אם כי הוא באמת מותח את גבולות הגזרה). באותה מידה, אפשר אולי לומר שחייל שאיננו גיבור הוא חייל מחורבן1, אבל אי אפשר לומר שהוא לא חייל. 1 אם כי, אני הייתי חיילת בלתי גיבורה בעליל, ויהיו מי שיטענו שהייתי חיילת טובה. אז אולי צריך לצמצם את השאלה ולהתחיל לדבר על לוחמים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי היה עדיף לקרוא לך "עובדת צה"ל" ? כי לפי התיאור שלך לקרוא לך "חייל" באמת מותח את גבולות הגיזרה בכל מקרה ,כפי שכבר אמרתי, היה ברור מההקשר של הדיון, שלא לדבר על "רוח צה"ל" עם ה"חירוף נפש", שמדובר פה בחיילים קרביים עם סכין בין השיניים |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והדבר האחרון שצבא רוצה זה שבמקום חיילים יהיו לו עובדים. לעובדים יש סדרת זכויות שלחיילים אין. כמו כל ג'ובניק/ית, הייתי חיילת בכל מובן אפשרי. מה שלא הייתי זה לוחמת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וחיילים בשירות חובה גם זולים בהרבה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שירתת בצה"ל? אתה יודע מה אחוז החיילים הלוחמים בצה"ל? מזערי בעליל1. מראש ומלכתחילה, ההגדרה "חייל" בצה"ל, לא מתאימה להגדרת "חייל" שלך. 1 כמדומני, 1 ל-4. היינו 25%. וזה נראה לי גבוה למדי. כמדומני בצבא ארה"ב היחס הוא אחד ל-10 ואף יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החלף 'חייל' ב- 'משורר'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי. משורר צריך לדעת לשיר? (אם זה רק דיון סמנטי אז עזוב. זה בסדר) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם סופר צריך לדעת לספור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היה דיון שלם (יותר נכון היו דיונים שלמים) על מה זה שיר ומי זה משורר, בו עלה לא פעם טיעון זהה (ונכון בעיניי) שבמקום לכתוב - 'זה לא שיר' יותר נכון לכתוב 'זה שיר גרוע'. בכל מקרה, אם אני זוכר נכון גם בנושא זה אף אחד לא שינה את דעתו ובאמת לא כדאי לפתוח את הנושא מחדש. סתם נזכרתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2. אינטואיטיבית נראה לי, שמי שחולה במחלה סופנית רק מעריך יותר את רגעי החיים שנשארו לו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודעת. אומרים לך שנשארו לך 3 חודשים לחיות. אתה לא דמות ב"הלב". היית יוצא עכשיו למשימת התאבדות? יש כאן דילמה כלשהי, כי כשתהיה במצב אנוש באמת כבר לא תוכל לצאת. מצד אחד תרצה (נניח) למשוך כמה שיותר לפני המשימה, מצד שני כשתקרוס זה כבר יהיה מאוחר מדי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אל תשכחי שאנחנו מניחים כאן שאת רואה את המטרה כבעלת חשיבות עליונה, וגם האמצעי כנראה מקובל עלייך עקרונית, לפני שדנים בשאלה מי יהיה האמצעי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או.קיי, אבל מניחים כאן גם שחייו של החולה ''פחות חשובים'' עבורו או ''קלים יותר לקיצור'' מאשר חייו של כל אדם אחר. ואני טוענת שדווקא ההפך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם המחלה איננה רק סופנית אלא גם כואבת במיוחד, ובכל זאת החולה מסוגל לצאת למלחמה, נראה לי סביר במיוחד שהוא ירצה בזה (אם הוא מאמין באותה מלחמה. אם הוא מתנגד אליה זה סיפור אחר). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הממ... אני חושב שאני נשאר עם הדעה המסורתית, עם כל הקלישאתיות שבה (-: בזווית ה"חשבונאית", הנוטה למות אולי מעריך יותר את הרגעים שנשארו לו, אבל יודע שהם מעטים. הצעיר הבריא אולי לא מעריך מאוד את חייו, אבל זה רק כי הוא לוקח אותם כמובנים מאליהם; ברגע שתעמוד על הפרק ההתאבדות, אז הוא יעריך אותם מאוד. אבל הזווית היותר מעניינת - בעצם, הצד השני של אותו מטבע - היא שנדמה לי שאנשים רבים היו רוצים לעשות משהו גדול בקדנציה שלהם עלי אדמות, משהו שבעבורו יזכרו אותם לאחר מותם (לטובה, אם אפשר). בעבור הזכות הזו רבים יבחרו אפילו להתאבד, אם זה מה שכרוך בלעשות דבר גדול. אני מנחש שהרצון הזה גדול עוד יותר אצל מי שחייהם קצובים. ואם, כפי שאחרים כאן ניחשו (ואני איתם), יהיה היצע נכבד של מתנדבים לפעולת התאבדות בעלת חשיבות לאומית1, אז יהיה אפשר לומר לבריאים - לכם עוד תהיה הזדמנות, תנו לחולים... 1 למרבה השמחה או הצער, אני עדיין לא בטוח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראיתי את סבי ואת סבתי מתים מסרטן בתוך 3 חודשים. שניהם מסרטנים שאין להם רפואה ואין דרך להלחם בהם. לו אני הייתי לוקה באחד מאלה, בהחלט הייתי שמחה לסיים את חיי במהירות ולא לסבול מהגסיסה האיטית הזו (הגם שהיתה יחסית מהירה). קל וחומר אם העם העברי היושב בציון יפיק מכך תועלת. סבתא שלי התחננה למותה. אגב, אני גם סבורה שזו טעות, כל הקמפיינים שהשקיעו לחינוך הציבור ולקידום הרפואה למניעת התקפי לב. התקף לב נראה לי דרך סימפטית בהרבה למות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אגב, אני גם סבורה שזו טעות, כל הקמפיינים שהשקיעו לחינוך הציבור ולקידום הרפואה למניעת התקפי לב. התקף לב נראה לי דרך סימפטית בהרבה למות." וואו, או שזאת ציניות שעברה לי מעל לראש וממש לא הבנתי אותך, או שזה דבר מדהים. בואי נגיד לרגע שאת רצינית. מסיקור ברשת, כיום יש בקרב חולי סרטן באופן כולל (כרגע בלי פירוט לסוגים) כ-50% ריפוי. נגיד שאת מתמנה לשר הבריאות. אז את באה אל הציבור ואומרת: כולנו נמות או מהתקף לב או מסוגי סרטן חשוכי מרפא. עדיף לכם למות מהתקף לב, אז מעכשיו תאכלו כל יום, בוקר צהריים וערב, במקדונלד. תעשנו כמה שיותר, תשמינו בכיף, אל תעיזו לשמור על מינימום של כושר, להיפך - שבו כל היממה מול הטלויזיה או המחשב ואל תזוזו. ועוד דבר חשוב: בשום אופן אל תעשו צ'ק אפ שנתי, אפילו אם מקום העבודה מחייב, תגידו להם שזה עקרון דתי אצלכם. מאיזה גיל זה אמור להתחיל, ההמלצות האלה? 70? 40? 25? ובכלל,למה להתאמץ כל כך הרבה בשביל ההתקף לב הזה? אולי יותר פשוט כבר להמליץ לכולם להתאבד צעירים ויפים ולחסוך למדינה הוצאות עתידידות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מאוד דומה ל"ביט" של דניס לירי מ-No Cure For Cancer. I love these little facts. These little facts. (whining) "Well, you know, smoking takes ten years off your life." Well it's the ten worst years, isn't it, folks? It's the ones at the end! It's the wheelchair/kidney dialysis fucking years. You can have those years! We don't want 'em, all right?
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דמות ב"הלב", כוונתך לסיפור החודש עם הספינה הטובעת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא זוכרת. זוכרת את הנער שהתנדב לתלות דגל בראש העץ, ונורה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''הצופה הקטן מלומברדיה'' | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פחות מוות בטוח מ"הספינה הטובעת". הרי היה סיכוי שלא יפגעו בו. ב"הספינה הטובעת" אלה נער ונערה המפליגים (כל אחד לחוד) למלטה. יש סערה, הספינה צפויה לטבוע בכל רגע, וכמובן שהמלחים תופסים את סירת ההצלה. סירת הצלה אחת כבר נופצה, ומראש לא היה מקום בסירות לכולם. המלחים קוראים לרב החובל להצטרף אליהם, אבל הוא מסרב. הם קוראים להביא אישה, אבל האישה שהיתה בהכרה (כל האחרות התעלפו, מחמת ההרגל להתעלף במצבי לחץ והמחוכים), חששה לקפוץ לסירה במים הסוערים. המלחים קראו להביא ילד. עדיף את הקטן יותר, כי אין הרבה מקום ואפשרות לשאת משקל. הנער והנערה שניהם רצים, אבל אז הנער קורא "היא קלה ממני" (אף שהיא מבוגרת ממנו בשנה), ואומר לה, "לכי את, לך יש משפחה שמחכה לך ולי אין איש". וטובע עם הספינה. אולי הסיפור היותר מזעזע מבין הסיפורים המזעזעים שם. אני חושבת שאחת הסיבות למה "מן האפנינים עד האנדים" הפך לסדרה מצליחה הוא שפרט לעובדה שבתור סיפור מסע אפשר להתפיח אותו עד אין קץ1, הוא שהסוף טוב והילד לא מת. 1 בסיפור הכתוב, מרקו נדד פחות, היה מבוגר יותר, היה יותר חסר אונים ופחות עזר לכל העולם בדרך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומצד שני - את הסיפור הזה הפכו, בוריאציות קלות, לסרט המצליח ביותר עד שבא אווטר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תיקון קטן - לא התייחסתי למחלה סופנית (אלא אם כן כוונתך לחיים...). משהו קטן בו נזכרתי וקשור לדיון הוא שירות מילואים בתחילת שנות ה-90 באזור מחסום ארז. בשלב מסויים, עצרה משאית כ300-200 מטר מאיתנו ונעמדה. המפקד חשש שמדובר במשאית תופת וביקש מתנדב לבדוק אותה. אף אחד מאיתנו לא שש למשימה המטופשת, שבכלל לא היתה מתפקידנו, אבל הוא התעקש ועמד לבחור "מתנדב", אז התנדבתי אני. השיקול היה שכל האחרים בקבוצה הקטנה היו כבר בעלי משפחות או מאורסים, אז שלחתי את מי שהייתי שולח אני בתור מפקד. מקרה של בחירה יותר משמעותית סיפר לי אבי. הוא הוביל כיתת (או מחלקת) חיילים לקרב עם הליגיון באזור ירושלים. בשלב מסויים נפצע אחד החיילים והיה צורך לחלצו על אלונקה לאחור, ובתוך כך בעצם גם להציל את נושאי האלונקה מקרב נגד כוח שתמיד גבר עליהם (עקב האימון הבריטי), עד כמה שאני יודע, ללא יוצא מן הכלל. הוא בחר שניים - אחד היה בן יחיד לזוג קשיש של ניצולי שואה והאחר בן למשפחה מרובת ילדים, שהוא היה המפרנס היחיד שלה. בקרב עצמו היו בסופו של דבר רק הרוג או שניים (עפ"י זכרונו), אך את נושאי האלונקה 1 ואת הפצוע תפסו הערבים... --------------------------------------------------------- 1 זה וזה, אם הבנתי נכון את הפרטים שהוא מסר לי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן. זה השני. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |