 |
א. בוא נודה על האמת, המצור על רצועת עזה הוא סוג של סנקציות אזרחיות שמטרתו בטווח הרחוק למוטט את שלטון החמאס בעזה. (הטיעון הצבאי הוא שקרי ומטעה בהקשר של הדיון כאן).
בראיון ל-SKYNEWS של דובר החמאס (סמי אבו-זוהרי אני חושב) חשף הדובר את האמת: הנושא כאן אינו עניין הומאניטרי אלא הצורך לשבור את הסגר הישראלי על עזה. כל שאר הפרפראות על תינוקות רעבים, כוסברה, כסאות גללגלים מוטות ברזל, פעילי שלום נאצים ומחדלי הביצוע או ההסברה של צה"ל וישראל, אינם אלא אניקטודות שמקומם בספרי ההיסטוריה העתידיים שיספרו על נסיונה של ישראל לכפות על הרצועה הסגר צבאי וסנקציות אזרחיות בעולם שבו הפרמטר העיקרי של המצב הבינלאומי הוא מדיניות הפיוס של אובמה (נאום קהיר וככה).
ב. אגב חבל מאד שלא הצלחתי לאתר את הראיון הנ"ל באינטרנט שכן זהו לדעתי טקסט היסוד הדרוש לויכוח הפנים ישראלי ביותר מעניין אחד הנוגע למשט ותוצאותיו. ההסברה החמאסית עלובה לחלוטין. הדובר מרבה לפזר שקרים (שבאופן מפתיע משהו חלקם נתפסו מיד ע"י המראיינת שהעמידה את המרואיין על "טעותו"). הדובר גם שמט בהתנדבות את הבסיס מתחת לטיעון ה"הומאניטרי" של הפלשתינאים. בקיצור חרא הסברה, שלא מזיקה מי יודע מה לקייס הפלשתיני.
ג. אבהיר מיד שבעיני אין שום בעיה עם הסנקציות האזרחיות. עיקרו של העניין האתי כאן הוא שהעם היושב ברצועת עזה בחר בדרך הטרור המתמיד כנגד מדינת ישראל (חמאס, קסאמים, גלעד שליט, אין צורך לפרט). הבחירה הזו ראוייה מוסרית לעונש קולקטיבי שאינו מבחין בין מי שבחר אקטיבית בחלופה הזאת, מי שהשלים אתה פאסיבית ואפילו אלו שהתנגדו לה. מבחינה מוסרית שיקולים כמותיים ומידתיות תגובתית אינם תופסים. אם מכירים בכך ש-3 ילדיו ההרוגים של הרופא העזתי הם בבחינת "כזה וכזה תאכל החרב", לא נותר מקום לצדקנות מוסרית. השיקולים הכמותיים קיימים: יש שיקולי עלות-תועלת, יש שאיפה להגינות אנושית וסלידה מאלימות לא נחוצה. אך העיקרון המוסרי הוא שמי שבוחר בחרב עשוי להיספות בחרב גם אם הבחירה אינה אישית או דמוקרטית.
ד. הבעיה כאן היא אם כן מדינית ולא הומאניטרית או משפטית (השם ישמור). מעגל הגינוי והצביעות הבינלאומית המקיף את ישראל כמו מעגל אש המכתר עקרב (שלא נותר לו אלא לעקוץ את עצמו למוות), הוא תוצר של הזדמנות ארועים מיוחדת במינה.
ה. מצד אחד ישראל נמצאת היום בפאזה ימנית של דעת הקהל. אלמנטים לאומיים, קלאריקליים ופאשיסטיים מחזיקים נתחים משמעותיים של הציבוריות היהודית. המצב הזה משמעותו שנתניהו-ברק מחוייבים לנהל מדיניות אגרסבית ואסרטיבית שפניה פנימה. זהו רצונם של שולחיהם אשר לא יקבלו לאורך זמן אפילו ריכוך של אותה המדיניות באמצעות מדיניות דקלארטיבית פייסנית ושתפנית יותר.
ו. מצד שני, העולם המערבי נמצא כרגע בפאזה של מדיניות פייסנית ושתפנית. המדיניות של אובמה אשר מיוסדת על התרחקות והדרה של ישראל כדי לשפר את הקבילות של ארה"ב במרחב הבינלאומי מקובלת כיום בקרב המעמדות המדיניים במערב. אני ממליץ לצפות ב-BBC בדיון שניהלה זינאב באדאוי על המדיניות הזו. (בלינק http://www.intelligencesquared.com/iq2-video/2010/ob... יש כמה קטעי וידאו, אבל התוכן נמצא בטרנסקריפט. התכנית הטלביזיונית עצמה מרתקת). אתן רק 2 נקודות מייצגות מן הדיון שעסק בשאלה האם המדיניות של אובמה נותנת פרס לאוייביה של ארה"ב. הנקודה הראשונה היא שבסוף הדיון הצבעת הקהל (שנחזה להיות קהל "איכותי" במיוחד ולא מוטה), דחתה ברוב גדול מאוד את הטענה הזו. הנקודה השנייה היא שבין שלושת הטוענים לכל צד דוקא בצד הפרו-אובמי היו שני יהודים לכל הפחות. הנקודה האחרונה מסבירה לדעתי מדוע התמיכה שמקבלת ישראל מן הפזורה היהודית היא כל כך אנמית וחלושה. בקיצור, זוהי כרגע עדיין האופנה במדיניות המערב.
ז. הטענה שלי היא זאת: בעיני ישראל המשך קיום המדיניות האגרסיבית והלעומתית כלפי החמאס בעזה היא חיונית לבטחון ישראל. ולא זו בלבד אלא שהיא תמוכה מרכזית של מדיניות ההתנתקות. אם הנתקות ישראלית מן האוכלוסיה הפלשתינית אינה נושאת בחובה את הדיבידנד של יכולת להפעיל מדיניות מענישה ואגרסיבית כלפי הקולקטיב העויין, הרי שסיבת הקיום של המדיניות הזו ניטלת.
ח. למרבה הטרגדיה, ישראל אינה מעצמה, לא בינלאומית ואף לא אזורית. ישראל היא מדינה חלשה באופן מובנה בהיותה מובלעת לאומית קטנה בתוך מרחב ערבי אינפלציוני (מה שמצמצם מאוד את מרחב הכישלון שלה). ישראל אינה יכולה לקיים הסגר סנקציוני על רצועת עזה ללא הבנה, תמיכה ושת"פ בינלאומי. השגת שת"פ מחייב מצד ישראל מדיניות (ולו הצהרתית בלבד) פייסנית כל כך שלא תוכל להתקיים לאורך זמן באלקטורט הישראלי. יתר על כן תמיכה אמריקנית בהסגר הזה היא בניגוד לאינטרסים האמריקניים כפי שהם נתפסים במדיניות הפיוס של אובמה. ולכן התנגדות אמריקאית להסגר היא התסריט המסתבר ביותר.
ט. הנה לנו קוי המתאר של המבחן של נתניהו-ברק: האם ניתן לקיים הסגר משמעותי וענישה קולקטיבית בכלל כנגד מדינת החמאס בתנאים של התסריט הגרוע ביותר, קריא: בהעדר מוחלט של תמיכה בינלאומית, כנגד האינטרסים של גורמים ידידותיים משמעותיים ובהעדר גמישות מדינית מבית.
י. במידה ויתברר שהמנהיגות הישראלית נעדרת את הכישורים והנחישות להוביל ולנווט את ספינת המדיניות הבעייתית זו בין המשברים המאיימים להטביעה מכל עבר, יבוא הקץ למדיניות הגדר-התנתקות של שרון-ברק וישראל תתומרן לאפיק של מדינה דו-לאומית כזו או אחרת. לעג הגורל הוא שמי שכישוריו יכריעו בשאלת ההיתכנות של המדיניות האקטיבית של מדינה יהודית הוא דוקא נתניהו. דוקא האיש שבנה את עצמו פוליטית ע"י הישיבה על הגדר בסוגיית הגדר-התנתקות נקלע למבחן הקיומי של המדיניות מיסודם של שרון וברק.
יא. לגבי הפרוספקט של מדינה דו-לאומית עם ראאד סלאח וחנין זועבי אני חושב שרוב יהודי מכריע יחשוב שחזון כזה לא יעמוד בקנה אחד עם הקורבנות הרבים שהושקעו במפעל הציוני. (ידוע לי שהשניים שציינתי הם אזרחי ישראל)
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש