בתשובה להאייל האלמוני, 03/06/10 13:51
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הייתי שמח לשמוע גם את עמדתו האישית, אבל לא לכך התכוונתי. אם אמנסטי מבקש להישאר רלוונטי, הוא חייב להציג עמדה בעניינים שדחוח-הלוי העלה. יש גופים רבים שנמנעים ממגע עם התקשורת מפני שרשימת ה''דברים שלא שואלים'' ארוכה מדי. הגופים האלה נדחקים לשוליים - וטוב שכך. ואם אמנסטי מבקש לחברו אליהם, שיועיל בטובו לשלוח את הנציג להתראיין אצל גדעון ספירו. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אתה חושב שאמנסטי צריכה לגבש תוכנית מפורטת לגבי כל מאבק אותו היא מסקרת? אני לא חושב ככה. עד היום אמנסטי נמנעה מזה, ובכל זאת היא קיימת כמה שנים, ומצליחה להיות רלוונטית בכל העולם. השיטה של אמנסטי להיות רלוונטית (להבדיל מבצלם) היא באמצעות לובי במדינות זרות ולא באמצעות גיוס הציבור המדינה עצמה. אולי זה לא מוצא חן בעיניך, אבל זה דווקא מוכיח את עצמו. נסה לשאול את האגודה למלחמה בסרטן על האבק הוולקני באיסלנד. לא תקבל תשובה, האם זה אומר שצריך לדחוק את האגודה להאגודה למלחמה בסרטן לשוליים? אני לא מכיר גוף רציני אחד שאין לו נושאים בהם הוא לא עוסק, ואם כולם היו נדחקים לשוליים, היינו נשארים רק אם הדחוח-הלויים והספירויים שיודעים את התשובות לכל השאלות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוב: לא מדובר בתכנית מפורטת אלא בכללי אצבע ובסתירות פנימיות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איפה מצאת סתירה פנימית? כלל אצבע דווקא יש: "להבחין בין מטרות צבאיות לגיטימיות לבין מטרות אזרחיות", "למדינת ישראל יש חובה ככל המדינות להבחין בין מטרות צבאיות למטרות אזרחיות גם במחיר של ויתור על הישגים צבאיים". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"למדינת ישראל יש חובה ככל המדינות להבחין בין מטרות צבאיות למטרות אזרחיות גם במחיר של ויתור על הישגים צבאיים" - יש מי שמתנגד לקביעה הזאת? אולי פה ושם, בחוגים הכהנסיטיים, אבל בטח לא בזרם המרכזי, וגם לא בצה"ל כפי שלימדתנו הגברת קם. הויכוח הוא רק על המינוח ועל המינון - האם אתר שיגור טיל נחשב יעד צבאי גם אם הוא ממוקם על גג של בית חולים? ואם שאת רק עמדת תצפית שם? האם הישג צבאי מסויים חשוב מספיק כדי להצדיק פגיעה בכמות מסוימת של אזרחים? כמה? למה? מי קובע? האם יש לך בכלל אפשרות להלחם אם בשום מקרה אינך מוכן להתיר פגיעה באזרחי אויב, והאויב יודע את זה ומשתמש בכך? האם מותר לך לא להלחם כשפירוש הדבר פגיעה באזרחיך שלך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, כמה חבל שדחוח-הלוי לא עשה את העבודה שלו (ז''א, לא הקשיב למרואיין שלו ושאל שאלות המשך, כמו אלה שאתה שואל עכשיו) ואנחנו לא יכולים לשמוע את התשובות. מצד שני, אין ספק שהשאלה בקשר לפתרון צבאי מול מתקפה סורית היתה חשובה ומעניינת בהרבה, וכולנו למדנו מהשאלה והתשובה כל כך הרבה דברים חדשים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המונח המשפטי המקובל זה "פרופורציונלי". השאלה מה זה "פרופורציונלי". נראה שאו שמנכ"ל אמנסטי חושב שאין שום יתרון צבאי שיכול להיות פרופורציונלי לשום פגיעה באזרחים, או שיותר גרוע – הוא לא מעונין או מסוגל לדון בשאלה. אפשר וצריך לרדת עליו על זה. מה שמטריד אותי מאוד זה שמעולם לא ראיתי, בשום מקום, *שום* דיון עקרוני בשאלה איזו פעולה פרופרוציונלית ואיזו לא. כל מה שיש הן תגובות בדיעבד לפעולות ספציפיות (של ישראל, בד"כ) שבה כל בעלי הדעה מתמיינים כמו ילדים טובים לפי דעה קדומה פוליטית, צווחים את עמדתם הידועה־מראש "כן פרופורציונלי" או "לא פרופרוציונלי" באסרטיביות בזה אחר זה וחוזרים מיד למקומם בשורה. זה מטריד אותי כי הרעיון המקורישל אמנות ז'נבה וכל השיח של דיני מלחמה הוא להגיע לכללי־משחק עקרוניים ומקובלים על כולם, בלי קשר לפוליטיקה, ונראה שאין כבר אף־אחד שזה ממש מעניין אותו ושפועל בעניין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני הצעתי פעם לקבוע שכל פעולה צבאית שנהרגים בה לא יותר משלושים אזרחים על כל חמוש -לגיטימית. למה דווקא שלושים? לוגיקה פשוטה. מארק גרלסקו, המומחה הצבאי (לשעבר, אבל לא בגלל זה) של Human Rights Watch הצהיר פעם כי בתפקידו כאחראי על חיסולים ממוקדים של בכירים עיראקיים במהלך הפלישה לעיראק, נקבע לו רף של שלושים הרוגים אזרחיים על כל בכיר; מעל זה הוא צריך להעביר לשיקול ערכאה בכירה יותר. כיוון ש-HRW קיבלו אותו לעבודה ואפילו לא פיטרו אותו אחרי שהוא הצהיר את ההצהרה הזו, ואפילו לא הוציאו הודעת גינוי, ובטח לא דרשו חקירה והעמדתו לדין - סימן שהרף קביל עליהם. אם כן, הרי שיש לנו קריטריון אובייקטיבי, מדיד וקביל על ארגון זכויות אדם חשוב... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
I used to travel by bus a lot and in almost every egged bus i took there was at least two armed Israeli soldiers.
By this logic, all the bus bombing by Palestinian terrorists is legitimate, since in many of the victims were armed soldiers (i don't have actual statistics but wouldn't be surprised if for every 30 civilians killed there was more than one soldier) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו אכן בעיה שאין אייקון של 'ציניות' באייל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אני מודה שיש כאן שני עניינים שונים: עצם קיום הדיון, ותוכנו. בעניין עצם קיום הדיון, HRW בגלגולו הנוכחי זה בדיוק אחד השחקנים בעלי הגישה הידועה־מראש שדיברתי עליהם, ואפילו אחד הארכיטיפיים שבהם. יכול להיות מאוד משעשע להביך אותו עם הציטטה הזו! בעניין התוכן, טוב, "בכיר" ו"חמוש" זה לא בדיוק אותו הדבר. נשמע לי ברור שמספר ההרוגים יכול לעלות עם בכירות המחוסל. מכיוון שלא־סביר שמארק גרלסקו גיבש ואישר את רשימת הבכירים או את הקריטריונים לה בעצמו, הרי שמלכחילה אפשר שהשמות בה נבחרו בכוונה כך שהבכירות שלהם היתה מערך של 30 אזרח וצפונה, ואז המספר 30 שרירותי וקשור יותר לחלוקת האחריות במודיעין האמריקאי מאשר למוסר או דיני מלחמה. מה שאפשר לעשות זה להסתכל ברשימה (אם היא גלויה – אני מניח שידועים לפחות אלה שחוסלו בפועל) ולהשוות בכירות של עירקים מול אלה שישראל חיסלה או שוקלת לחסל. אני חושב שקריטריון כמותי פשוט יותר יהיה כמה הרוגים מהצד שלך אתה צריך לסבול לפני שאתה הורג אזרח. אף־אחד לא יודע כמה הרוגים באמת יהיו מכל דרך־פעולה אפשרית, אבל אפשר לנחש ואח"כ לעשות את המתמטיקה; למשל, להעריך כמה חיי אמריקאים יחסוך חיסול של גנרל עירקי נתון בסיכום כולל. נראה שמנכ"ל אמנסטי, עד כמה שבכלל יש לו עמדה בנושא, דוגל ביחס של 1:0, כלומר אסור להרוג אזרחים ולא משנה כמה חיילים (או אזרחים) יהרגו כתוצאה מהמחדל. נראה שלא מעט ישראלים דוגלים ביחס של 0:1 דווקא, כלומר, צמצום הרג אזרחים לעולם אינו שיקול כשיש סכנה לכוחותינו. גם 1:0 וגם 0:1 סותרים, לדעתי, את עצם המלה "פרופורציונלי" שמופיעה כפשוטה באמנות רבות. מפתה לשים את היחס על 1:1, אבל זה נראה לי מלאכותי ולגמרי חשוף לביקורת: מצד אחד, תפקידם של חיילים הוא להלחם ולמות, ולא כך תפקידם של אזרחים, מה שדורש יחס גבוה יותר. מצד שני, ברור שמטרתה של פעולה צבאית היא לפעול, באמצעות הרס והרג, לטובת המדינה שיזמה אותה, ולא לטובת רווחתם הגלובלית והשוויונית של כל תושבי הפלנטה, מה שדורש יחס נמוך יותר. לכן, נראה לי שצריך גם, או רק, קריטריונים מהותיים, ולא כמותיים. כמה שיקולים שאני יכול לחשוב עליהם: - האם חזקה שהנזק למטרות אזרחיות פרופורציונלי, או לא־פרופורציונלי? על מי חובת ההוכחה? באילו תנאים? - אולי אפשר לדבר על סדרי־גודל וזירות. למשל, שזה בסדר להפגיז שכונה אם זה הכרחי כדי לכבוש אותה, אבל זה מוגזם להפגיז עיר שלמה כדי לכבוש שכונה, וכיוצ"ב. או שזה בסדר להרוס בניין שיש עליו צלף (ספציפי), אבל לא את כל הבניינים ליתר בטחון (קטגורי). - האם אנחנו יותר נזהרים יותר מהגדרה שמרנית מדי, או מהגדרה נרחבת מדי של חוסר־פרופורציונליות? אני חושב שרוב האנשים יעדיפו, אינטואיטיבית, הגדרה נרחבת מדי, שהרי בחיי־אדם אנחנו עוסקים פה. אבל אני חושב שצריך לשקול את הנזק הפוטנציאלי של שני כיווני הטעויות. אם תיתן הגדרה שמרנית מדי, יהרגו יותר אזרחים ממה שהכרחי. זה ברור. מצד שני, אם תיתן הגדרה נרחבת מדי, אתה שומט את הקרקע מתחת לכל הקונספט של דיני־מלחמה, שהרי אם צבא צריך לספוג נזק לא־פרופורציונלי כדי לשמור על דיני־המלחמה, הוא יהיה תמיד בחסרון מול יריב שלא יעשה זאת וינסה להשתמש בזה כדי להכשיל את הצבא שומר־החוק, עד שלא תהיה לו ברירה אלא לעבור על החוקים הנוקשים־מדי כדי שלא להפסיד בקונפליקט. התוצאה תהיה התמוססות של עקרון הפרופורציונליות עד שיהיה במקרה הטוב אות מתה, ובמקרה הרע קרדום לחפור בו על־ידי זרועות התקשורת של הצדדים השונים, וכך יבאיש את ריח הרעיון של דיני־מלחמה וזכויות־אדם אוניברסליות בכלל. אני לא חושב שאנחנו ממש שם, אבל אי־אפשר לטעות בכיוון, ובטווח הארוך כך יהרגו הרבה יותר אזרחים. - דיני־מלחמה מלכתחילה זה הסכם ג'נטלמני בלי יכולת אכיפה אמינה. אני מקבל את הרושם שהרעיון של דרישת הפרופרוציונליות נועד למנוע שימוש־לרעה בטענה שהרג האזרחים היה הכרחי להשגת יתרון צבאי: למשל, להפציץ עיר הפצצת שטיח בטענה שזה דרוש כדי לחסל פעילי טרור שכנראה נמצאים בעיר, כשברור שהסיכוי שפעילי טרור יחוסלו כך קטן, וגם אם כן יחוסלו, זה הישג זעום ביחס, כך שברור לכולם שבעצם מטרת ההפצצה בכלל לא צבאית אלא אחרת (נגיד נקמה, או לחץ על האוכלוסיה האזרחית). אז אומרים שההפצצה גרמה לנזק אזרחי לא־פרופורציונלי ביחס ליתרון הצבאי שאולי היה מושג. אני חושב שאולי אפשר להשתמש בשימוש־לרעה בתור קריטריון – אם איסור על פעולה לא־פרופורציונלית לא יגרום לשום חסרון צבאי שעלול לפתות את הצבא להתפשר על דיני המלחמה, כנראה שהפעולה לא־פרופורציונלית. מצד שני, אם האיסור יאפשר לצד השני לנצל אותו לרעה (למשל, להקיף את בכיריהם באזרחים), אז הפעולה כן פרופורציונלית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קצר, עבה וגבוה. ראה דיון 76. אני אישית משתמש בלינוקס עם פריסת המקשים העברית של Lyx, ואז אני מקבל את המקף ע"י שיפט-מינוס (במקום קו תחתי). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |