בתשובה לאור, 19/01/02 21:42
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אור, אצל ביאליק אדם הראשון נהם "מין הברה פראית, מעין שאגת חיה,קרובה לקול "רר"". ביאליק אומר שהדיבור הזה היה בו זמנית, שיקוף של התהום האפלה של הנפש וכיסוי לתהום הזו. מה קורה כאשר הלשון מתקרבת יותר ויותר לייצג את הפחדים הטמירים ביותר שלנו? מה קורה כאשר המלים "עולות על הגל" ומתחילות לומר אמת - בעיניי, על אף שאתה יכול לפטור אותי ב"זאת סמנטיקה בלבד", שיר יכול לומר רק אמת, שיר שמשקר אינו שיר (איך אפשר לזהות שקר בשיר, לזהות שמדובר פה לא בפתח לנפש אלא בכיסוי? זו שאלה קשה, היא קשורה לאמון, ולאינטואיציה...) - במקום שבו המלים מתקרבות מאוד לפי התהום אני חושב שהן מתמעטות פתאום, נבלעות, והופכות לתופעות גופניות. כמו שאמרתי קודם, ההערות שלך מביאות אותי לחשוב שכיסיתי פה יותר משפתחתי. תודה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
את הדימוי הזה שאל ביאליק, כמדומני, מהמסה של פרסי ביש שלי על השירה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ידעתי שביאיק קרא שירה רומנטית אנגלית או צאצמרי ביקורת בנושא. אולי זו רק מקריות? אני לא בטוח שהוא ידע אנגלית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעת כתיבת השיר? אני שואל סתם מתוך רכילות. לשון של תופעות גופניות, לשון המתקרבת מאוד אל העולם עד כי לא ניתן עוד להשתמש בלשון המוסכמת ויש ליצור לשון הרלוונטית לאותו שיר ממש- האין זו הפילוספיה העומדת מאחורי כל לשון פיגורטיבית? היצירה מחדש של הלשון, הגזירה שלה מתוך המציאות השירית. זה זמן רב מתרוצץ הרעיון הזה בראשי, אולי הגיעה העת לצקת אותו לתבניות לשון. אתה אומר כי לשון שמתקרבת לפחדים הטמירים ביותר שלנו היא לשון השיר ומאידך אומר כי ניתן לזהות אמת כזו כאשר קוראים אותה. האומנם יכול אתה לדעת אם מאחורי מילותיו של שיר מסתתרת חוויה של אדם או שלא? האומנם יכול אתה בהכרח לזהות מה עומד מאחורי מילות השיר החמקמקות ולקבוע אם ישנה שם חויה אמיתית או לא? לפתע נשמעים דבריו המסובכים של "מניפסט אדם הבודד" רלוונטיים במידה מסויימת. זה טען בדיוק ההיפך ממך: לא ניתן לזהות את האמת שמאחורי השיר, את החויה שמייצרת את המילים, לא ניתן לקבוע את "ערך האמת" של שירים ולכן כל ניסיון כזה נדון לכישלון והכישלון הזה הוא החויה היחידה שיכול המשורר להעביר לקורא. אולי כדאי לך לייצר מניפסט נגדי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אור, תראה, יש חשיבות גדולה בהבנה שהמילים מייצגות משהו אחר מהחוויה ושיש מרחק בין שני הדברים. יש גם חשיבות בהבנה שיש אפשרות אנושית לבצע מניפולציה שמאחוריה לא תעמוד כל חויה. ניסיתי לומר שבשירים(כלומר, טקסט שאחד המאפיינים העיקריים שבו שהוא דובר אמת) מסויימים המהווים בשבילי פרדיגמה - מתקצר המרחק בין החויה למילים עד אפס, ובמצב כזה המילים מתמעטות עד שמדובר בחויה גופנית. אין ספק שלאמון יש תפקיד מרכזי בקריאת שירה. מי שהוא חסר אמון (לא ביקורתי אלא חסר אמון) הוא חסר את התכונה הבסיסית הנדרשת בקריאת שירה - גם אדם שנותן אמון בבני אדם מסוגל לזהות שקר, חוסר רצון להיפתח, והתייחסות אמצעית לאנשים. אולי באמת צריך לכתוב את הדברים אבל לא כמניפסט. מניפסט היא בעיניי מלה שמגיעה מעולם של חוסר אמון, של כח ושליטה, של רצון הכרחי (דגש על הכרחי) להשמיע את עצמך - כל אלה מנוגדים לעולם שירי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לשירים כאלו שמהווים עבורך פרדיגמה? סתם מתוך סקרנות. אתה שוכח כי אותה נסיגה אינה חייבת להיות למצבים גופניים. אלו יכולים להיות גם מצבים נפשיים. אולם מעבר לכך, דבריך מתייחסים רק לשירי חשיפה, שירים שבהם מספר הדובר את צפונות נפשו. מה עם שירים תיאוריים? מה עם שירי נוף? שירים שבהם הדובר אינו משתתף פעיל אלא רק צופה: כיצד אז יתאר את הדברים כחויה גופנית? שאלה אחרת היא לגבי עניין האמת: הרי גם אם אני נותן אמון רב בשיר עדיין ייתכן כי לא אצליח להבינו ולרדת לחקר האמת שבו, מה אז? אין לי אפילו הכלים להרגיש מה נכון ומה לא. גם לא נרה לי שמישהו יכתבו שיר שיקרי, שיר שמתאר חויות שלא קיימות. מה שכן יתתכן, הוא שיר אמיתי שאינו נתפס כאמת. אינו עובר את מחסום המילים: אינו מצליח לייצג עצמו בצורה שתיראה אמיתית. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |