בתשובה לאור, 20/01/02 22:44
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אור, תראה, יש חשיבות גדולה בהבנה שהמילים מייצגות משהו אחר מהחוויה ושיש מרחק בין שני הדברים. יש גם חשיבות בהבנה שיש אפשרות אנושית לבצע מניפולציה שמאחוריה לא תעמוד כל חויה. ניסיתי לומר שבשירים(כלומר, טקסט שאחד המאפיינים העיקריים שבו שהוא דובר אמת) מסויימים המהווים בשבילי פרדיגמה - מתקצר המרחק בין החויה למילים עד אפס, ובמצב כזה המילים מתמעטות עד שמדובר בחויה גופנית. אין ספק שלאמון יש תפקיד מרכזי בקריאת שירה. מי שהוא חסר אמון (לא ביקורתי אלא חסר אמון) הוא חסר את התכונה הבסיסית הנדרשת בקריאת שירה - גם אדם שנותן אמון בבני אדם מסוגל לזהות שקר, חוסר רצון להיפתח, והתייחסות אמצעית לאנשים. אולי באמת צריך לכתוב את הדברים אבל לא כמניפסט. מניפסט היא בעיניי מלה שמגיעה מעולם של חוסר אמון, של כח ושליטה, של רצון הכרחי (דגש על הכרחי) להשמיע את עצמך - כל אלה מנוגדים לעולם שירי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לשירים כאלו שמהווים עבורך פרדיגמה? סתם מתוך סקרנות. אתה שוכח כי אותה נסיגה אינה חייבת להיות למצבים גופניים. אלו יכולים להיות גם מצבים נפשיים. אולם מעבר לכך, דבריך מתייחסים רק לשירי חשיפה, שירים שבהם מספר הדובר את צפונות נפשו. מה עם שירים תיאוריים? מה עם שירי נוף? שירים שבהם הדובר אינו משתתף פעיל אלא רק צופה: כיצד אז יתאר את הדברים כחויה גופנית? שאלה אחרת היא לגבי עניין האמת: הרי גם אם אני נותן אמון רב בשיר עדיין ייתכן כי לא אצליח להבינו ולרדת לחקר האמת שבו, מה אז? אין לי אפילו הכלים להרגיש מה נכון ומה לא. גם לא נרה לי שמישהו יכתבו שיר שיקרי, שיר שמתאר חויות שלא קיימות. מה שכן יתתכן, הוא שיר אמיתי שאינו נתפס כאמת. אינו עובר את מחסום המילים: אינו מצליח לייצג עצמו בצורה שתיראה אמיתית. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |