53188
אני לא יודעת כלכך איך לומר זאת: נדמה לי שהשיר עצמו הוא הארוטיקה של עצמו ובכך של השפה.

וטרם אכשל שוב בלשוני, אומר רק שהשיר נהדר.
(ואולי בשל כך הוא סחף מספר כה מועט של תגובות?)
השיר אכן נהדר אולם 53213
מה עומד מאחוריו?
אם את זוכרת, גם על שירך נאמר שהוא יפה אבל לא ברור מה פשר המטפורות שבו. פה הבעיה גדולה עוד יותר שכן ההתרחשות עצמה לא מובנת. מה עומד מאחוריה?
עניין מטריד: 53234
יש משהו מאוד בעייתי בארספואטיקה. אם כל יצירה אמנותית היא מעין אוננות (במקום לבעול את המציאות, האמן בועל את ייצוגיה, את המילים), יצירה ארספואטית היא שיר-המאונן-למול-תמונת-עצמו. אולי לעיסוק העצמי האובססיבי הזה (המילים עוסקות במילים שעוסקות במילים שעוסקות...) , האופייני לכל יצירה ארספואטית, התכוונה עיינה בכותבה שהשיר הוא "הארוטיקה של עצמו".

נראה שהשיר עצמו מודע לבעייתיות הזאת, והמודעות הזאת מובילה אותו לפנטזיה שמובעת בבית הלפני-אחרון: "נזדיין בלהט בלי אֹמר, נטולי שם", "שוב לא יהיו חייך חיי מלים אלא חיי תנועות". אבל כמו שאסתי כתבה, ההגשמה של הפנטזיה הזאת קורית רק אחרי ש"נגש ונעבוד את הלשון", ורק "עם מתן האות".

אני לא קונה את הפתרון הזה. עבודת-הלשון מובילה רק לשעבוד ללשון, לא להשתחררות ממנה. ואם כך, מה הפלא שהשיר מסתיים ביומו המתמוטט לנגד עיניו?

(למותר לציין - כל העניין מטריד אותי רק בגלל קסמו הרב של השיר)
עניין מטריד: 53820
בכל פעם שאני קוראת את השיר הוא נהיה לי יותר ויותר נהיר.

בחלק החמשי (כך נדמה לי) דובר מסוים מנסה לפתות את עדו לעבוד את הלשון החדשה, הלשון ''הפרוזאית'' אם אצמד להשואה המענינת של אור, והתוצאות הן אולי התבגרות שאינה התפתחות אלא נסיגה או נפילה, (ישנה תחושת החמצה או הפסד במתנות האלה), ואיבוד הלשון האינטימית והמדויקת (לשון עדו הספציפית).
עם יוד אחת! 53889
אל תהיי יותר דוסית מהאפיפיור, עינה: אם יאיר אלדן כותב "עידו", אם ש"י עגנון כותב "עידו" (עם יוד אחת!), מה לך להקפיד על הכתיב החסר?
עם יוד אחת! 53953
הצדק עמך. למען האמת לא טרחתי לבדוק את הכתיב שבחר המשורר.
אלפי סליחות לנפגעים.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים