|
||||
|
||||
אין קשר, סתם התבלבלתי. בעברית הישנה הפ' היתה מקבלת דגש בכל מקרה, אבל בעברית החדשה שמות פרטיים אינם משתנים (ולכן השדרנים מבטאים כפי שכתבת). דווקא המקרה הזה לא צורם כל כך. "לְפָּרִיז", לעומת זאת, נשמע לי מאוד לא טבעי. למרבה הצער, אפילו אני עצמי עוצר בתמיהה כשאני אומר "לְפָרִיז". |
|
||||
|
||||
יש איזו אנקדוטה לפיה ז'בוטינסקי(?) אמר לביאליק(?) משהו על שהייה בפריז (פ"א רפה), וזה אמר לו להפסיק לדבר כפוץ (פ"א רפה). |
|
||||
|
||||
על פי המאמר הזה, השיחה היתה בין ז'בוטינסקי (?) לביאליק (!) |
|
||||
|
||||
''לפריז'' (בפא רפה) או ''לפריז'' (בפא דגושה), שתיהן נוחות להגיה. לעומת זאת ''בפריז'' בפא דגושה קשה להגיה וקוטעת את רצף המילה. לכן, אני מעדיף את גירסתו של ז'בוטינסקי. |
|
||||
|
||||
''לפריז'' מציק לי כי אני יודע שיש שם שווא ולא צירה. לפעמים אפשר להתעלם ולפעמים לא. |
|
||||
|
||||
עקרונית צריך להיות שם חיריק (ושווא נח בפא), אבל לִפְרִיז זאת כבר פוציות לשמה. |
|
||||
|
||||
לא ירדתי לסוף דעתך |
|
||||
|
||||
לא נורא. לפעמים הבדיחות שלי לא מצחיקות אפילו אותי. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |