בתשובה לkeren, 29/05/00 5:43
 |
|
 |
||
|
||||
 |
יש לך כמה רעיונות נחמדים , אבל את שוגה לפחות בדבר אחד. הזוהר לא ניכתב בידי רבי שמעון בר יוחאי.במאה השניה לספירה . הוא ניכתב יותר מאלף שנה מאוחר יותר בידי אדם בשם משה די ליאון ( אולי ביחד עם עוד כמה אנשים נוספים) בספרד. מספיק לעיין בספר כדי לראות שלמי שכתב אותו לא היה את המושג האלמנטרי ביותר לגבי הגיאוגרפיה של הגליל שבו הספר מתרחש כביכול |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
איני יודע כיצד אלי אשד בהינף יד קובע עובדה אשר אינה ברורה כלל. ורוב חכמי האמת מחזקים את הסברא שהספר הגיע מרבי שמעון בר יוחאי. כמה קרא את הספר ''מטפחת ספרים'' להיעב''ץ וכמה עיין בכל ספרי תולדות ישראל שמודים שהיתה חוכמת אמת עוד מזמן האמוראים והתנאים, וזאת החוכמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עזר אתה לא חייב להאמין לי אבל כדאי שתקרא את הספרים של המקובל רבי יצחק מעכו שחי במאה השלוש עשרה ויצא למסע על מנת לחקור את מקורו של הספר המיסתורי שהופיע בזמנו ספר הזוהר. יצחק מעכו לא היה בטוח כלל וכלל שרבי שמעון בר יוחאי כתב את הספר כפי שנטען בו כי לא שמע על שום מקור היסטורי שבו נכתב שרבי שמעון בר יוחאי כתב ספר מסוג זה. במסעו רבי יצחק מעכו היגיע לספרד המקום שבו "התגלו" מגילות ספר הזוהר שנים בודדות כמה לכן. שם ערך יצחק מעכו חקירה בלשית של ממש כדי לברר אם הספר אכן ניכתב בידי רבי שמעון בר יוחאי או שאולי הוא חלילה "זיוף". הוא תיחקר זקנים שונים במקומות ששם הופיע הספר לראשונה ולאכזבתו הם סיפרו לו שהספר הוא פרי יצירתו של אחד משה דה ליאון מקובל ידוע ( אם כי לא אחד החשובים באמת באותה התקופה). שהיה חייב כסף לאנשים ובמקום הכסף שהיה חייב להם נתן בתמורה את המגילות של ספר הזוהר שאותם טען שגילה אבל שהיה ידוע לכל שהוא כתב אותם מדעתו. יצחק מעכו כמו כל בלש טוב לא הסתפק בעדויות האלה אלא הלך לאדם שהיה צריך לדעת יותר טוב מכולם , אישתו של משה דה ליאון ( שניפטר כמה שנים קודם לכן ) . האיש ה אישרה שאכן דה ליאון כתב את הספרים מדעתו בלבד . הטענה שרבי שמעון בר יוחאי כתב את ספר הזוהר החלה להיתפשט רק במאה ה-16 כאשר הספר קיבל מעמד של ספר קודש ממש והדעת של רוב המקובלים לא סבלה שיצירה מופתית כזאת יכלה להיכתב בידי אחד מהם . עד אז האמת שמשה דה לאון היה המחבר הייתה ידועה לכל בקרב חוגי המקובלים. ואם אמנם רבי שמעון בר יוחאי כתב את הספר כי אז יש לפנינו פרדוקס , הסגנון של חלקים גדולים בספר הוא זהה לסיגנון של ספריו של משה דה לאון , סיגנון שהוא יחודי ביותר. לא משה דה לאון כתב את ספר הזוהר , השאלה היחידה שנשארה פתוחה בעיניין הזה היא : האם הוא כתב את ספר הזוהר לבדו או שהוא נעזר בידי אנשים אחרים ? ( הסופרת אילנה פרדס כתבה ספר בעיניין הזה שבו היא טוענת שאישתו של דה לאון הייתה הסופרת השותפה בכתיבת הספר , מכיוון שלדעתה יש בספר קטעים שיכולים היו להיכתב רק בידי אישה?). כמובן אפשר לפשר ולטעון שדה לאון קיבל את ספר הזוהר ב"תקשור" מרוחו של בן יוחאי ואז פתרת את כל הבעיות מבחינתך .... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלי, נזכרתי בתגובה שלך בעקבות הדברים המענינים שנכתבו בהארץ על חוקר הקבלה גרשם שלום. הנרי וסרמן1 ויוסף בן שלמה2 כתבו על אמיתותו של ספר הזוהר. במאמר ששלום חיבר ב1926 הוא שלל את קביעתו החד משמעית של ההיסטוריון גרץ שמשה די ליאון כתב את הזוהר, בלי שהעתיק ממקורות אחרים. שלום קובע שדי ליאון זייף את הספר ועשה עבודת חיתוך והדבקה ממדרשים שונים. ב1935 שלום שינה לחלוטין את עמדתו וקבע שספר הזוהר נולד בראשו של די ליאון, שלא היה מלקט ועורך אלא גאון מדרשי. שלום גם מתייחס לעדותו של יצחק מעכו על שאמר שליאון רק רצה להרוויח כסף ולכן יחס את הזוהר לשמעון בן יוחאי. פתחתי את הספר "דברים בגו" של גרשם שלום ובמאמר משנת 1944 הוא כתב שמשה די ליאון הוא מחברו העיקרי של הזוהר, שהוסווה (זיוף) כמדרש ארמי מחוג בן יוחאי מהמאה השניה. עיקר הספר נכתב בסביבות 1270 ואח"כ נוספו לו המשכים שיתכן וחוברו על ידי אנשים שונים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן אחת הטענות שאנשים שמנסים להוכיח את קדמותם של חיבורים ידועים כלשהם משתמשים היא הטענה שלא יעלה על הדעת שאנשים יציגו חיבור משלהם כפרי רוחו של מחבר קדמון כלשהוא וישקרו . אתה המוצא את זה לא רק אצל מחזירים בתשובה אלא גם אצל מחברים כמו אריך פון דניקן שנראה מספריו שהוא מאמין באמונה שלמה שמשה רבנו וחנוך אכן כתבו את הספרים המיוחסים להם. זאת כמובן שטות גמורה : נהפוך הוא אם מישהו רצה בימי קדם והביניים שחיבורו יחשב יותר מסתם עוד חיבור של מישהו שמתיימר לדעת את סודות הקוסמוס , היה עליו להציג אותו כחיבור קדום של מישהו קדום וידוע. אז בניגוד לימינו הפירסום האישי לא היה חשוב למחברים ,ההתקבלות של טענותיהם הייתה החשובה. ולמי שלא מאמין שיסתכל בספרים שמנמצאים היום בהמונים במדור הניו איג' בכל חנות ספרים של תקשורים עם "סת " או עם אלוהים בכבודו ובעצמו וכו' וכו' שבהם אנשים מיחסים טענות שונות לישויות ולאישים נכבדים כלשהם ,ובמבחינתם הם אינם "משקרים". הדוגמה המודרנית הידועה ביותר היא זאת של קרלוס קסטנדה שעליו כבר כתבתי במקום אחר שהמציא תורות שלמות וכדי שיתקבלו היה עליו להציגן כפר בניגוד למרבית המקרים י רוחם של שאמאנים מקסיקניים. במקרה של קסטנדה יש כאן כישרון ספרותי ושורה של רעיונות מעניינים ביותר , כפיש שהיו למחבר הזוהר וזאת הסיבה מדוע למרות שידוע היטב שספריה אינם "אוטנטיים " הם התקבלו . מן הסתם בעוד כמה דורות זה כבר יהיה עיקר אמונה של קבוצה כלשהיא שדון חואן היה היה אב האמיתי של התורות וקסטנדה רק הסופר שלו, כפי שקרה למשה דה ליאון. . |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |