 |
|
 |
||
|
||||
 |
חושבני שדבריך, שי, לקו באותה גוזמאות והקצנה בה אתה מאשים את הצד השני. הצורה בה הצגת את רבין, האדם והפוליטיקאי, היא צורה קיצונית, לא מאוזנת, ובעיקר חוטאת לנושא המרכזי עליו רצית לדון. אנחנו יכולים להתווכח עד מחרתיים האם מדינה ריבונית, ראוי לה שתאפשר לארגוני טרור לפעול בתוכה, תחת שיהיה גוף בטחוני אחד ויחיד בה, והאם רבין אכן חיבב את הטיפה המרה או לא. בקטע הזה, ירית לעצמך ברגל. נכנסת לדיונים שמתוכם אנשים יוצאים פגועים וממורמרים, בלי שצד זה או אחר ישתכנע או ישכנע. סתם סגירת חשבונות ילדותית. מי בכל זאת כתב את המאמר שלך, כמו שהיה צריך להכתב מלכתחילה? אורי אליצור, היום במוסף לשבת )22.10(. בקצרה, שואל אליצור האם "מורשת רבין", אם יש דבר כזה, היא זו שצריכה להלמד, או שמה שצריך להלמד אלה התוצאות ההרסניות של רצח פוליטי בישראל. מבלי להכנס למעשיו של רבין, שהיה בן אדם כשאר האדם, ועשה דברים טובים, כדברים רעים, הרי שעל מורשתו יש מחלוקת, והיא עצמה פוליטית במהותה. היא יכולה לנצח או להפסיד, אך מרצח פוליטי במדינה, ניתן רק להפסיד, והוא טומן בחובו פוטנציאל לחורבן מוחלט של הלאומיות היהודית בארץ. על מסר כזה ניתן להתאחד, ובזכות מסר כזה יכול וצריך העם בישראל להתאחד באבלו על רצח רבין, וללמד אותו שנה אחר שנה. האבל הוא לא רק על רבין, אלא על עצמנו ועל הנקודה אליה הדרדרנו. הלימודים - בשביל שלא נדרדר הלאה, ולא נאבד את עצמאותנו, בגלל מאבקים פנימיים. תודה ולהתראות. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כל פוליטיקאי חפץ חיים נשבע בנקיטת חפץ כי הינו נאמן ל"מורשת רבין" מכניס לנאום את הפנייה האינטימית "יצחק..." ומברבר את השומעים לעייפה על נאמנותו לדרך ולמורשת. אלא שהמציאות הינה שלא דרך ולא מורשת ולא דבר מצרכי הפוליטיקאים המבצעים לא פחות מאשר שימוש ציני במת לצרכים עכשווים לחלוטין. אין ולא הייתה מורשת רבין. רבין היה פוליטקאי בדמות ובתבנית פוליטיקאי הדור בו גדל. לא מנהיג מגביה ראות, לא מכריז נחוש על הקמת מדינת ישראל ולא דבר מדברים אילו. הפוליטיקאים זיהו את התועלת האלקטורלית הטמונה במנטרה "רבין", "דרך רבין" ו"יצחק היקר" לוחצים חזק ככל יכולתם על בלוטת הדמעות רגשות אשם, ותחושת השייכות המדומה המוענקת לשומע ולמשתתף בריטואל המוות הממוחזר. הבעיה ה"קטנה" הינה שבדרך ישנו מחנה גדול הרבה יותר גדול מכדי שניתן יהיה לכפות עליו שטיפת מוח אידוקרינטיבית המופעלת כיום. רבין עבור ציבור זה אינו "מורשת,, אינו "יקר" ואינו כל מה שלא היה באמת בחייו ואשר מנסים לייצר יש מאין. ההתעלמות ממחנה גדול זה וקידוש מלאכותי של זכרון, שלא ידע בעצמו שהוא כזה, תוביל להעמקת הקרע ולחוסר אפשרות לסגור אותו גם ב 50 שנה הקרובות. (ראה את הקרע חרות - מפאי שנמשך כמעט 60 שנה ויותר) אבל מהם שיקולים אילו מול התועלת המיידית בקלפי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתור תלמידה במערכת החינוך הממלכתית,הסכמתי גם אני לחלוטין עם דבריו של אורי אליצור , וכן עם דבריו של ב.מיכאל, שכתב טור בנושא ב"ידיעות אחרונות" ב26.10בו הוא מוחה על הפיכת יום הזיכרון הלאומי לנרצח עצמו ולאו דווקא לרצח. בבית ספרי, כבשאר בתי הספר הממלכתיים (ולמיטב ידיעתי גם הממלכתיים- דתיים), ,חגגנו" את יום השנה לרצח ראש ממשלת ישראל" או כפי שכונה ע"י הכל "יום רבין" בטקס גדול סטייל יום הזיכרון. בשנה- שנתיים הראשונות לאחר הרצח, היה מקום לערוך טקסים מעין זה שכן רובם הגדול של התלמידים אכן התאבל עוד על רבין (בכל זאת, ילדי הנרות) אבל עכשיו שוררת הרגשה פחות או יותר כללית, שהאבל הוא מאולץ, משום שרגשות , אפילו הם כנים ועמוקים וחדים, טבעם להתקהות עם השנים ובפרט שבסך הכל מדובר באדם זר. השיחות שהתקיימו בכיתות לציון "יום רבין", התנהלו כבקשת יוסי שריד, על "מורשת רבין". הבעיה היא שיש חילוקי דיעות קשים בנושא זה (כן, כן, גם אצל תמידי תיכון), ולכן בסופו של דבר הוקדשה השעה לויכוח פוליטי בין מספר תלמידים. לדעתי, בעשותה כך מפספספת מערכת החינוך את המטרה- הוקעה של רצח פוליטי ואלימות פוליטית בכלל. באשר ליצירת ה"מיתוס" של רבין- אין זה תפקידה של מערכת חינוך ממלכתית במדינה דמוקרטית וממילא האנשים שלא הסכימו עם דרכו של רבין במקור מתנגדים לפולחן האישיות ומעדיפים להתעלם מיום השנה, מה שקרוב לוודאי לא היו עושים לו נוצל היום כהלכה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |