|
||||
|
||||
לא ברור על מה אתה זועם. מדובר בוועדה שתמליץ על הליך מסודר של גיוס קרובים מדרגה ראשונה של חייל שנפל בעת שירותו הצבאי. ייתכן שהיא תמליץ רק להסדיר את המצב שכבר קיים ממילא, וייתכן אחרת. ומה עניין טוקבקיסטים לכאן? פוליטיקאים הם פופוליסטים ואופורטוניסטים בדרך כלל, אין בזה כל חידוש, וההתנפלות של הפוליטיקאים על זכרו של אסף רמון (בכל מיני שיטות וצורות) אינה יוצאת מכלל זה. |
|
||||
|
||||
האם "ועדה" יכולה להחליט כאן יותר טוב מהמשפחה? מה יקרה אם הועדה תחליט בניגוד לרצון המשפחה? |
|
||||
|
||||
הועדה אמורה להחליט על נוהל עתידי, לא על עתידו של מגויס ספציפי. |
|
||||
|
||||
אולי הזעם שלי הוא זעם יחסי. הבט/הביטי מה קורה בארה"ב בעניין רפורמת ביטוחי הבריאות. האמריקאים (כולל נציגים דמוקרטיים בעלי משקל) ניצבים על רגליהם האחוריות כדי לחסום רפורמה שהיא נחוצה לכל הדעות ובלבד שהממשל לא יקח לעצמו זכויות השייכות לפרט. ומה אצלנו? כמה משפחות שכולות שלא מתחשק להן לעמוד בפני הנדנודים וההצקות של בניהן, וזו סיבה מספיקה בעיני מישהו כדי שהשלטון יתפקד כחומה בצורה מסביב להורים במחלוקות משפחתיות. אפשר לפרוש כאן מסכת שלמה של השלכות בעייתיות שיש לצעד כזה. אסתפק בשתיים בלבד: א. לפי ההגיון השלטוני הזה, עדיף קודם כל לאסור נהיגה ברכב פרטי לפני גיל 21 ואולי גם להחיל עוצר בית על בני הנוער בשעות החשיכה. ב. יתכן שאני רואה צל הרים כהרים, אך האם אי אפשר לראות בצעד הזה חלק מן המסע הפוסט-ציוני? הורים שכולים המאפשרים לילדיהם לשרת ביחידות קרביות מוצגים כאן כמסכנים חסרי-דעת וחלושי-אופי שאינם מסוגלים לעמוד בפני צאצאיהם הצעירים. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |