בתשובה לעמרי גולדשטיין, 01/10/09 22:45
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אפרופו אוילות תקשורתית, אני מתחיל להבין את הפופולריות הגדולה של שיח הטוקבאקים בישראל. ממש מתחשק למלא חבית גדולה בגידופים ואיחולי בלע ולהפוך אותה על ראשם של חבורת האוילים התקשורתיים ואוסף הנבחרים הנגרר אחריהם כמו עיזים סומות אחר המשכוכית. מי הם אותם אוילים ילדותיים בתקשורת שהעלו את ההצעה המנובלת והנבזית לקחת מן המשפחות השכולות את הזכות לפטור את בניהן משרות קרבי? אם מישהו צרה עינו בזכות אלמנטרית זו של המשפחות השכולות, אומר לו שמדינת ישראל נכשלת בצורה כרונית ומתמשכת בתיגמול ראוי של משרתי זרועות הביטחון שלה. מדוע יעלה מישהו על דעתו לשלול את הזכות היתר המינימלית הזו הניתנת לאלה שנתנו יותר מאחרים? יותר סביר מכך הוא שהכוונה היתה לפטור את כל בני המשפחות השכולות משירות קרבי באופן מנהלי ומנדטורי, בלא להניח את הדבר לשיקול הדעת של המשפחות עצמם. והרי לך כוונה חמורה עוד יותר. מבלי להזכיר את הנזק האיכותי העמוק שיגרם לכוחו של צה"ל, די לציין שמדינה שאינה מצטיינת בחלוקת הטבות לגיטימיות למי שראוי להם, סופה שהיא מעניקה להם הטבות לא לגיטימיות. היותה של משפחה שכולה, אינה שמה אותה בחזקת שוטה וקטן שאינו אחראי למעשיו הנתון לחסותה של המדינה המתחזה להיות לא מוסד חברתי-הסכמי אלא אם חנונה וחסודה הדואגת שיקיריה לא יצאו לגשם בלי סוודר חם. החל ממשפחתו של חלל צה"ל הסבורה שזה מקנה לה את הזכות להתנחל בניגוד למדיניות הממשלה וכלה בדרוזים הגוזלים את אדמות המדינה בחסות השכול, נראה שמישהו מאבד כאן את גבולות ההגיון. זכותם של אלו ששילמו את מלוא המחיר של חירות וביטחון ישראל היא לצפות מן המדינה ליחס מיוחד ולהעדפה מפצה. אין זו זכותם לצפות מן המדינה להיכנס לנעליהם ולהחליט במקומם את החלטותיהם הקשות. "ואם-אמור יאמר, העבד, אהבתי את-אדוני, את-אשתי ואת-בניי; לא אצא, חופשי. ו והגישו אדוניו, אל-האלוהים, והגישו אל-הדלת, או אל-המזוזה; ורצע אדוניו את-אוזנו במרצע, ועבדו לעולם." |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא ברור על מה אתה זועם. מדובר בוועדה שתמליץ על הליך מסודר של גיוס קרובים מדרגה ראשונה של חייל שנפל בעת שירותו הצבאי. ייתכן שהיא תמליץ רק להסדיר את המצב שכבר קיים ממילא, וייתכן אחרת. ומה עניין טוקבקיסטים לכאן? פוליטיקאים הם פופוליסטים ואופורטוניסטים בדרך כלל, אין בזה כל חידוש, וההתנפלות של הפוליטיקאים על זכרו של אסף רמון (בכל מיני שיטות וצורות) אינה יוצאת מכלל זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם "ועדה" יכולה להחליט כאן יותר טוב מהמשפחה? מה יקרה אם הועדה תחליט בניגוד לרצון המשפחה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הועדה אמורה להחליט על נוהל עתידי, לא על עתידו של מגויס ספציפי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי הזעם שלי הוא זעם יחסי. הבט/הביטי מה קורה בארה"ב בעניין רפורמת ביטוחי הבריאות. האמריקאים (כולל נציגים דמוקרטיים בעלי משקל) ניצבים על רגליהם האחוריות כדי לחסום רפורמה שהיא נחוצה לכל הדעות ובלבד שהממשל לא יקח לעצמו זכויות השייכות לפרט. ומה אצלנו? כמה משפחות שכולות שלא מתחשק להן לעמוד בפני הנדנודים וההצקות של בניהן, וזו סיבה מספיקה בעיני מישהו כדי שהשלטון יתפקד כחומה בצורה מסביב להורים במחלוקות משפחתיות. אפשר לפרוש כאן מסכת שלמה של השלכות בעייתיות שיש לצעד כזה. אסתפק בשתיים בלבד: א. לפי ההגיון השלטוני הזה, עדיף קודם כל לאסור נהיגה ברכב פרטי לפני גיל 21 ואולי גם להחיל עוצר בית על בני הנוער בשעות החשיכה. ב. יתכן שאני רואה צל הרים כהרים, אך האם אי אפשר לראות בצעד הזה חלק מן המסע הפוסט-ציוני? הורים שכולים המאפשרים לילדיהם לשרת ביחידות קרביות מוצגים כאן כמסכנים חסרי-דעת וחלושי-אופי שאינם מסוגלים לעמוד בפני צאצאיהם הצעירים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |