בתשובה לאפופידס, 23/08/09 9:07
 |
|
 |
||
|
||||
 |
למקרא הדברים אלו הולך ומתברר לך שחלק גדול מן האשמה במצב בהחלט תלויה על צוארם של אותם חמורים המתקראים "גורמים מקצועיים במשרד החינוך". לא בקלות דעת השתמשתי בכינוי הגנאי "חמורים". ממש בא לי להפוך עביט שופכין של חרמות וגידופים על ראשי ה"חינוכיים" האלו. כאשר מתברר שכל עשרת בתי הספר המצטיינים (בציוני הבגרות) הם בתי ספר פרטיים וכאשר רואים את ההצעות האויליות שמציעים אותם אלו המגלמים את "חרש, שוטה וקטן" בגוף אחד, בעל כורחך אתה נאלץ לחשוב על מידת תרומתם של אותם "מתקנים" מופלאים עצמם לקלקלה אותה הם מתיימרים לתקן כעת. האם לא ברור עתה שחלק נכבד מאוירת ההפקרות וחוסר השליטה בבתי הספר הציבוריים שלנו, היא באשמת תיקוניהם ותקנותיהם הפסבדו-ליברליים של המחדשים הללו. אני מתיחס בעיקר לתקנות שהגבילו את יכולת הניהול האוטונומית של הנהלות בתי הספר והשליטו מדיניות של שיוויון הזדמנויות מזוייף בין כל ילדי ישראל. הרוצים להקל יאמרו שהמצוקה הפיזית והתקציבית היא שיצרה את ההווה המעיק. אבל האם אין כאן קל וחומר? אם המצוקה הפיזית והתקציבית היא נתונה, האם לא קל וחומר שהיה אסור להפוך את בתי הספר לבני ערובה של תלמידים שאינם מתאימים למסגרת? במקום להרבות ולגוון במסגרות ואפשרויות, ובמקום להכיר בעובדה שיש משפחות וילדים שמקומם לא יכירם בבתי ספר רגילים, החליטו שהחינוך של כל ילדי ישראל יחכה עד שימצא הפתרון לבעיותיהם של התלמידים והמשפחות הקשות ביותר. כל השרשרת המסורבלת והרגישה הזו חוברה ע"י החוליה החלשה ביותר שלה. תיקון המערכת לא יבוא מהצעות הקש הללו. התיקון הראשון הנדרש הוא החלפה רדיקלית של כל הפרסונאל של משרד החינוך. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
המאמר שהבאת אינו קשור למה שכתבת בתגובה הקודמת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מדובר בדיוק על "בתי הספר המצטיינים" אלא "בתי הספר עם ריכוז המצטיינים הגבוה ביותר". באמת מפתיע בבית־ספר שמציב סף קבלה של 85 יצליח להוציא תלמידים רבים עם ציון 90 ומעלה. סביר להניח שאותו בית־ספר גם מלמד טוב, אולם לא תקבל שיעור מצטייינים גבוה כזה מבית ספר "ממוצע". אלא אם כן תוריד את הרף לקבלת ציון של מצטיין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אני רואה שהצלחתי ל''ערפל'' את התזה שלי. אני אפילו לא בטוח שבתי הספר הפרטיים ''מלמדים טוב''. בסה''כ המורים שלהם מגיעים ממערכת החינוך הציבורית ותכנית הלימודים חופפת ברובה למה שקובע ממשרד החינוך. התוצאה מראה שהדרך הטובה ביותר להגיע למקבץ הישגים טוב בבחינות הבגרות הוא לסנן מראש את התלמידים. מכאן קפצתי לקצה השני של הקשת, למערכת החינוך הציבורית שכוונות טובות אך לא מציאותיות, כפו עליה כתונת משוגעים בה היא נאלצת להשקיע את מירב מרצה וזמנה בטיפול בתלמידים בעייתים במיוחד שמקומם אינו בבי''ס רגיל. מרוב איסטניביות והיסטריה מפני מקרים בהם ילדים הופנו לחינוך מיוחד ללא ההצדקה, משאירים הרבה ילדים שמקומם בחינוך מיוחד או בחינוך מקצועי בבתי ספר עיוניים. התוצאה של הרדיקליות הליברלית והפאנטיות השיוויונית הזו, הוא פגיעה אנושה באיכות החינוך וההזדמנויות שמקבלים ילדים רגילים שאינם מבתים מבוססים כלכלית. בתי ספר פרטיים תמיד היו, אבל מבחינת ההזדמנויות וההכנה האקדמית לא היתה לכך משמעות מרובה. תוצאות הסקר שהבאתי מרמזים שהמציאות הזאת משתנה. מישהו כיוון כוונות לא ריאליות ובמקום מריטוקרטיה קבלנו פלוטוקראטיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יכול להיות שיש נתונים שמראים את מה שאתה רוצה להראות. לא אילו המה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדוע רק בתי ספר פרטיים הם בעשרת העליונים של הישגי בחינות הבגרות? מדוע בתי ספר ציבוריים לא מצליחים להשתוות? תכניות הלימודים והבחינות זהות, המורים באים מאותו מאגר והפרשי השכר קטנים. היתרון המשמעותי היחיד שיש לבתי הספר הפרטיים הוא באפשרות הברירה. ברור לכן שאפשרות הברירה היא מכפיל כוח רציני בהיגים הלימודיים. נניח כעת שיש לנו כמה אינטרסים עדיפים על פני ההישגים בבחינות הבגרות (כמו שיוויון הזדמנויות, חינוך פלוראליסטי, הרחבה וגיוון של אפשרויות ההגשמה העצמית וההצלחה). בנסיבות אלו איננו רוצים לקבל את ציוני הבגרות כקריטריון יחיד. האם זה סותר את ההשפעה של אפשרויות הברירה? האם לא ברור שכאשר אנו מחייבים את בתי הספר הציבוריים בנישואים קתוליים לתלמידים הבעייתיים ביותר, אנו מגבירים את שיבושי הסדר והאלימות בהם. כאשר ה"שקט התעשייתי" רחמנא לצלן נעדר מבית ספר, הדבר היחיד שנפגע הוא רמת ציוני הבגרות. יש התנפלות כללית על סרבני האתיופים מפ"ת (מוצדקת לחלוטין בגלל שההתנהגות של בתי הספר הללו היא מתחת לכל ביקורת). המים באמבטיה הזו באמת ממאירים, אבל מה עם התינוק (זכותו של ביה"ס להבדיל בין תלמידים שיכולים לקיים קשר של תועלת הדדית עם מוסד חינוך עיוני לבין כאלו שהקשר הוא עקר בכיוון אחד והרסני בכיוון השני). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תשובה פשוטה: תנאי קבלה. כדי לקבל הרבה תלמידים עם ממוצע גבוה, צריכים מראש לסנן את התלמידים הפחות טובים. לדוגמה, ביה"ס מנצרת שתואר בכתבה יש רף כניסה של 85. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו כוונתי. לביה"ס הפרטיים מותר לסנן ולכן הם "טובים". לעומת זאת על הציבוריים כופים כתונת משוגעים של שיוויון ואז: א. לא רק שהם נפגעים ברמת ההישגים הלימודיים, אלא שהם הופכים גם לחממות של אלימות ופריקת עול. ב. הם בעצם נאלצים להתמודד מול הפרטיים עם שתי ידיים קשורות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוב, טענתי שאתה משתמש בסטטיסטיקה הלא נכונה. רשימת המצטיינים תכלול בעיקר (או רק) בתי ספר שיכולים לסנן ביעילות את הבאים אליהם. זה לא אומר כלום לגבי חינוך "התלמיד הממוצע". גם מי שאינו מצטיין צריך ללמוד בבית־ספר. ויש גבול למספר המצטיינים (אחרת המונח מתרוקן מתוכנו). תביא סטטיסטיקות שגם משקפות את הממוצע ולא רק את הקצוות, ואז יהיה על מה לדבר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה פירוש "כתונת משוגעים של שוויון"? אתה בעד מבחני כניסה לתיכון עיוני והכוונת הנכשלים למסלולים מקצועיים שונים שחוסלו עם השנים? אינני אומר שהפתרון הזה הוא רע, אבל אם אתה לא בעדו אז זו אינה כתונת משוגעים. מי שהחליט שכל אחד מסוגל לעשות בגרות עיונית - יצר מצב בלתי אפשרי: או שמורידים את הרמה או שיש אחוז לא קטן שלא יהיה זכאי לתעודת בגרות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברמה הבסיסית צריך להחזיר לצוות ביה''ס את היכולת ל''העיף'' מביה''ס את המקרים הקיצוניים של בעיות התנהגות ואני מתכוון לאלפיון המשתולל ולא לעשירון השובב. אם יש כסף צריך להקים מוסדות מתאימים לילדים האלו ואם אין, אסור להתפתות למקסם השווא של ''טיפול בקהילה'' וככה. אם זורקים על המורה הרגיל את הטיפול בתלמיד החריג, לא מועילים לא לחריג ובודאי לא לאלו שאינם חריגים. ברמה גבוהה יותר, אני בהחלט בעד חזרה לשפיות והשלמה עם כך שלא כל הילדים חייבים ללמוד בבי''ס עיוני או להצליח בבחינות הבגרות. אני לא מרגיש צורך לגבש עמדה ספציפית וחד משמעית ביחס למבחנים פסיכו-טכניים והכוונה למסלולים מקצועיים. השינוי המהותי בו אני תומך הוא להבין שמותר למערכת להעריך ולהפנות תלמידים למסלולים השונים ואסור להיות היסטריים גם אם היא טועה מדי פעם. גם אם המערכת נכשלת בכך שמדי פעם היא שולחת גאון מתמטי למגמת מסגרות, היא לא צריכה להתאבד בשל כך. כל עוד גאונים מתמטיים יכולים להגיע למכון וייצמן גם ממגמת המסגרות, לא צריך לתלות את כל חליי העולם וצרותיו על צוארה של המורה שושנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
--"אם יש כסף צריך להקים מוסדות מתאימים לילדים האלו ואם אין"--ודאי שיש כסף; הכל עניין של החלטה על סדרי עדיפויות. אני גם חושב שיש תלמידים שצריך להרחיק אותם מבית הספר בו הם גורם מפריע קשה, אבל צריך להקים להם אלטרנטיבות. פעם חלק מהתלמידים היו הולכים לעבוד כשוליות אחרי כתה ח', ופעמיים בשבוע למדו ברשת עמל. איפה רשת עמל היום?http://www.amalnet.k12.il/home/amal1/reshet/reshet2-... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עדיין קיימים. יש בתי ספר מקצועיים שלומדים בהם יומיים וחצי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה מאיזו כתה. יש תלמידים שהפתרונות הללו צריכים להיות כבר מכתה ט'. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |