בתשובה לארז לנדוור, 29/06/09 11:29
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אתר הסופר! אה! זה מקור לא משוחד ומהימן. שאפילו הוא מאשים את קלווריסקי בלא יותר מקנייה חוקית של אדמות מבעליהן (!) תוך פיצוי כספי (!) של האריסים - דבר שלא נעשה בידי אף אפנדי תורכי הידוע לנו. (ויותר להזכיר, למשל, שבתקופה בה הגיע קלווריסקי לארץ, לא הייתה שום נחלה ערבית במקום בו כיום עזריאלי). בקיצור, אלון חילו תפס לו את פקיד ייק"א (שעלילותיו מתועדות גם בארכיונים, לא 'הגרסה הממלכתית' שבקושי הקדישה תשומת לב לבר-נש), ובנה עליו, מן הסתם אחרי מחקר מעמיק שכלל ביקור ביישוב בגליל וקריאת וויקיפדיה, פיקציה פוליטית אנכרוניסטית שמשרתת את הרעיון שלו. וגם את שלך, לכן מן הסתם אתה סובר שזה לגיטימי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כן, כן. יש מה שנקרא ''חירות האמן''. סופר יכול להתבסס על חומרים מציאותיים ולהשתמש בהם ככל העולה על רוחו כל עוד אינו מסתיר את העובדה שיצירתו בדויה ואם כוונתו לקדם אג'נדה פוליטית כלשהי, זו זכותו הלגיטימית. ומי שזה מפריע לו, שיכתוב ספר אחר עם אג'נדה שונה במקום לנסות לסתום פיות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק לפני רגע אמרת ש"אין כאן המצאות שלא היו קשורות לדמות ההיסטורית", ועכשיו זה "חירות האמן"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. חירות האמן בהמצאות שאכן מבוססות על הדמות ההיסטורית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז אם אני כותב ספר על ארז לנדוור, שמאלן שבמסתורין חבר ב'כהנא חי' ואונס ערביות להנאתו, אז יש לי חירות האמן כי באמת יש ארז לנדוור שבאמת שמאלן, ואני בא לומר דברים מורכבים על המציאות הציונית-מנשלת והעובדה שיש שמאלנים שהליכותיהם לא תואמות את השקפותיהם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הייתי עושה מעשים שאפשר לבסס עליהם סיפורים כאלה, זה היה לגיטימי. קלרוויסקי אכן נישל אריסים מאדמתם והיה מעורב בעימות עם הערבים מראשיתו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה חי במדינה שנבנתה לדבריך על נישול. הפרטים הקטנים פחות חשובים לי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בין השאר היה כאן נישול ומי שלא רוצה להיות עיוור מדעת למציאות ההיסטורית חייב להכיר בכך. ''חירבת חיזעה'' היא לא יצירה דימיונית. השיפוט המוסרי והפוליטי נתון לשיקול דעתו של כל אחד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יצירה דמיונית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יצירה דמיונית במובן של לא מומצאת מראשו הקודח של המחבר אלא לקוחה מהמאורעות בימיו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל לפני שניה אמרת לנו שיש שם "חירות האומן". האם חירות האומן מתבטאת בבחירה איזה *עובדות* להציג ואיזה לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן. זה דבר שקיים בכל יצירת אמנות ללא שום הקשר פוליטי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, זה לא. כשסוויפט כתב על בן אדם בשם גוליבר שנסע לארץ בשם ליליפוט הוא לא כתב על *עובדות*, הוא לא כתב סיפור היסטוריה, הוא כתב מדמיונו, וחירות האומן התבטאה בשימוש בדמיון. לעומת זאת, כשצ'רצ'יל כתב על מלחמת השושנים, הוא כתב על עובדות, הוא כתב סיפור היסטורי, וחירות האומן התבטאה בבחירה איזה עובדות להציג ואיזה לא. כששייקספיר כתב על ריצ'ארד השלישי, הוא לא כתב על *עובדות*, הוא לא כתב סיפור היסטוריה (למרות שהדמות כן התקיימה בהיסטוריה), הוא כתב מדמיונו (תוך כדי שימוש בידע היסטורי), וחירות האומן התבטאה בשימוש בדמיון. אלון חילו - שייקספיר או צ'רצ'יל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סוויפט כתב סאטירה על החברה האנגלית של זמנו והחומרים שעליהם התבסס לא היו מאורעות ספציפים אלא מוטיבים מסוימים שבהם מצא לנכון לטפל. ולשאלתך - יצירתו של אלון חילו קרובה יותר לזו של שייקספיר והוא מעולם גם לא התיימר לכתוב ''היסטוריה'' אלא סיפור המבוסס על ההיסטוריה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה. אז, עכשיו אולי כדאי לנסח את תגובה 514693 מחדש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שייקספיר!? לא הגזמת בכלל. חוצמזה, שריד איבד אצלי הרבה נקודות כשהוא השתלח בשפת ביבים בגלעד צוקרמן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי שהגזים היה האלמוני מתגובה 514718. אני מניח שגם ההשוואה לצ'רצ'יל היתה מזעזעת אותך באותה מידה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לזכותי יאמר שעדיין לא קראתי אף אחד מהם (חילו, צ'רצ'יל או שייקספיר). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת שההשוואות לא כ''כ ''מזעזעות'', אפשר להגזים פה ושם, אבל הספר של חילו פשוט כתוב גרוע ויומרני. לפני שנגשים לניתוח מטא-ספרותי צריך להנות מהספר, ומבחינה הכתיבה הספרותית הוא פשוט גרוע (וזה חבל כי הרעיון עמצו יפה, אם כי הוא דורש מידה רבה מאד של השהיית המציאות). במקרה יצא לי לקרוא את חילו אחרי תמול שלשום והפער היה חריף מדי, חילו יצא כמכונאי מלאכותי של מלים שקורץ ליומרנות של קהל מאד מסוים שיש לו, אני מניח, קווי מתאר גאוגרפיים וחברתיים ברורים מאד, יאפים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא השוויתי בכלל לפי איכות סיפרותית אלא לפי גישה יצירתית. מבחינה זו, אחוזת דג'אני נוצר ע''י אותה גישה של המחזות ההיסטורים של שייקספיר (למשל). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסדר. אני משערת ששירתת בצה"ל? אז אפשר לכתוב סיפור עליך, שבשירותך הצבאי, נכנסת לשכם ולחברון, עברת בית בית, ודפקת כדור בראש לכל ילדה בת 4 שמצאת, ולפני כן אנסת את אחיה לעיניה. לגיטימי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה כבר התאור החלופי השלישי של ארז בדיון הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז כנראה אין עשן בלי אש! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא שירתתי בשטחים הכבושים אבל אם כן, זה היה משעשע לכתוב *עלי* סיפור כזה. מזכיר לי את העונה הראשונה של "גולשים בזמן" שבה באחד הפרקים מגיעים הגיבורים לעולם שבו קונארד בייניש, חברו השמאלני של קווין, הוא יו"ר צעירי המפלגה הרפובליקנית... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכל מקרה, זו כמובן היתה היסטוריה חלופית ולא אקסטרפולציה של דמותי, השקפותיי או מעשיי. (להבדיל מגיבורו של אלון חילו) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדוע? משום שלא שירתת בשטחים? אז מה. מרגליות גם לא ניסה להשתלט על אחוזת דג'אני, הואיל ולא היתה כזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, כי אני לא סאדיסט שחלום חייו הוא לרצוח ערבים. מרגליות נישל לא מעט אנשים מאדמתם והאקסטרפולציה הספרותית לגיטימית ומשרתת מטרה ספרותית (ולא רק פוליטית). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה לא? אם את אחד מאנשי ברית שלום, שחתר להקמת מדינה דו-לאומית, שהקים בית ספר לילדים ערבים בג'עוני, שפיצה את האריסים שאת אדמותיהם קנה - אפשר להפוך למה שחילו הפך את מרגליות, למה אי אפשר להציג אותך כסאדיסט שחלום חייו הוא לרצוח ערבים? חירות אמנותית. אקסטרפולציה ספרותית לגיטימית לחלוטין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראת את הספר? הגיבור לא מוצג כנבל חסר מצפון אלא כאדם שלא מודע להשלכות של מעשיו. בכך ביקש חילו לאפיין את הציונות בכלל כסכיזופרנית ובעלת מוסר סלקטיבי. מטרה פוליטית כמובן אבל כאמור לגיטימית (ולאו דווקא רחוקה מהמציאות). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי אמר שאי אפשר להציג את ארז כסאדיסט כזה? אפשר ואפשר. למעשה אפשר להציג כך את כולנו, ולא רק כבדיה ספרותית אלא כטענה אודות המציאות הקיימת במדינה היום. לא רק זאת - למעשה מי שיכול להציג אותנו כך הוא כבוד השופט בדימוס אהרן ברק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בשטחים הכבושים, בסדר. אבל שירתת איפה שהוא בצבא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אז מה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקריאה ראשונה של הספר נוצר רושם שהוא מבוסס על מסמכים הסטוריים. הכותב בהחלט טרח לנסות להסתיר את העובדה שיצירתו בדויה. אם כי זה כמובן עדיין בתחום החרות הספרותית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כיוון שנתקלתי לי בענייני קלווריסקי לפני כמה שנים בארכיונים, אולי אטרח בהזדמנות ואשווה ביניהם לספר. מה שבטוח, בנתיים אני מייחס לו אותה רמת מהימנות כמו לטענה שבזמן קיום המושבה הטמפלרית שרונה בכלל הייתה שם נחלה ערבית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחוזה שנמצאה על אדמות שבמציאות היו אדמות שרונה, אינה ''חירות אמן''. לא יותר מאשר כתיבת ספר שמתרחש במלחמת העולם השניה, ובו מתואר איך ספרד כבשה את איטליה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ישנו ז'אנר ספרותי שלם של היסטוריה חילופית: הארמדה הספרדית הביסה את אנגליה האליזבטנית, צבא הקונפדרציה ניצח במלחמת האזרחים האמריקאית, הנאצים ניצחו במלחמת העולם השנייה וכו,. סיפרו של חילו אינו כזה כלל וכלל. הוא מתבסס על עובדות ידועות לגבי גיבורו ומפתח את העניין בהתאם לצרכיו. בכך הוא דומה למחברי ספר בראשית והומרוס שכתבו סיפורים מומצאים על דמויות ארכיטיפיות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כוונתי לדרמה היסטורית, מבחינה זו, ולא להיסטוריה חילופית. מר מרגליות היקר מהספר אינו ארכיטיפ - הוא דמות היסטורית קיימת מההיסטוריה הקרובה. יש עליה חומרים. ומה שסופר כותב עליה בשם החירות האמנותית, אינו יכול להיות שונה בהרבה ממה שאירע בפועל. הוא יכול למלא חורים ריקים. הוא יכול למתוח פה ושם. הוא לא יכול להפוך אותה לאנס, אם היא לא היתה. ולגוזל קרקעות, אם היא לא היתה. בטח ובטח שהוא לא יכול להפוך אותה לגוזלת קרקעות שלא יכלה לגזול כלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שום עובדה בספר היא לא משהו שלא היה במציאות. לא מסופר שם שקלריוויסקי גזל אדמות בכוח או במירמה אלא שקנה אותן תוך כדי נישול האריסים שלהן. זו עובדה היסטורית. השיפוט הפוליטי של המחבר הוא עניין לגיטימי הנובע מהעובדות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אלה קרקעות שבכלל לא היו בבעלות ערבית! זו עובדה היסטורית! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז מי היו האפנדים? למי שילם מרגלית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גרמנים, כמובן. ומרגלית מן הסתם לא שילם להם, כי מרגלית לא ניסה כלל לקנות את האדמות הללו. למה לו לנסות להתיישב שם? אבל לחילו התאים לתקוע את מגדלי עזריאלי בסיפור, ולכן הוא הכניס אותם, מבלי לעשות תחקיר כלל, או ליתר דיוק - עם תחקיר בהסתמך על "זוכרות". ואנחנו יודעים כבר כמה אפשר לסמוך על הממצאים שלהם בעניין. על סמך זוכרות הוא בטח הניח שסרונה היתה כפר ערבי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא משנה. ברחבי הארץ היו אדמות ערביות שפלחיהן נושלו. ההתמקדות הספציפית באדמת עזריאלי אינה מעלה ואינה מורידה דבר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמדומני, אנחנו מדברים פה על אדם ספציפי - לא על אחרים, ועל נחלה ספציפית, ולא על אחרות. ההתמקדות הספיציפית באדמת עזריאלי מכוונת - סופר לא קובע עלילה במקום מסויים סתם כך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יצירה סיפרותית אינה ספר היסטוריה והיא לא מחויבת לדייקנות מקסימלית של העובדות. הגיבור אכן מייצג את כלל ההתישבות הציונית ואחוזת דג'אני את אדמות הערבים בכלל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם יצירה ספרותית מחוייבת לדיוק בעובדות הבסיסיות, ובראש ובראשונה היכן הסיפור מתרחש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאו דווקא. המשחק עם העובדות הוא חלק מחרות האמן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עיוות של עובדות בסיסיות אינו חלק מחרותו של האמן. אתה כותב סיפור היסטורי - הצמד לעובדות. המצא את החללים החסרים, אבל למה שידוע - הצמד. אם אתה רוצה לכתוב סיפור על נישול הפלשתינים בידי המתיישבים היהודים ורוצה בחירות מירבית - הואל והמצא דמות, ואל תבחר דמות היסטורית קיימת וידועה, והואל והמצא כפר, ואל תבחר בשטח שבו לא היה כפר ערבי כלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל עוד ידוע לכולם שהסיפור לא אמיתי ורק מתבסס על מה שהיה, זכותו של המחבר לבחור את החומרים לסיפור כראות עיניו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמדומני בחמש המהדורות הראשונות הספר הוצג ע''י חילו כתרגום מיומניהם של צאלח וקלווריסקי. ועובדה היא שמדריכי סיורים כבר אומרים ליד עזריאלי ''פה היתה אחוזת דג'אני''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שרונה שכנה במיתחם הקרייה היום. מגדלי עזריאלי נמצאים מולה ויתכן מאוד שהאדמה היתה בבעלותו של ערבי עשיר. גם אם זה לא היה כך, זכותו של אלון חילו לשנות את העובדות לצרכיו כל עוד ידוע שלא מדובר בהיסטורי אמיתית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שרונה שכנה במתחם הקרייה של היום, ושדותיה השתרעו על אלפי דונם סביב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה היא אם זה באמת "ברור לכולם" ובפרט לאחד, ארז לנדוור, שהצהיר: ""חירבת חיזעה" היא לא יצירה דימיונית" והמשיך: "לא מומצאת מראשו הקודח של המחבר אלא לקוחה מהמאורעות בימיו". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השם "חרבת חיזעה" הוא פרי המצאתו של המחבר - המאורעות דווקא לא. המאורעות שעליהם מבוסס הסיפור הם מהחיים, מחוויות שחוו על בשרם המחבר ובני הדור ההוא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היו גירושים יזומים כענין שיטתי במלחמת העצמאות ולכך התכוונתי שאמרתי שס. יזהר התבסס על המציאות גם אם סיפורו דמיוני. כך גם המקרה של אלון חילו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חירות היא דווקא כן חלק - אבל אם הוא מצהיר שזו 'היסטוריה חילופית'. העמדת פנים שהוא מתבסס על היסטוריה אמיתית, כאשר איננו - היא לא חלק מזה. זה לא העניין של חירות: זה עניין של יושר. מה שמזכיר לי שיר ידוע למדי על דמות אמיתית וקורותיה, אפעס, הלא-כל-כך: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראו רשימתה של ההיסטוריונית אביגיל יעקבסון: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצויין, ומדובר פה על דברים שכבר דנו בהם, כגון האם קניית קרקע בכסף היא נישול האריסים שחיו עליה. ואגב, ממש מחוכם מצד הארץ לכתוב על קלווירסקי, ולשים תמונה של פליטים מ-1948. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי אומרת שפעם אחת מספיקה בהחלט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז גם הבחירה לקרוא לגיבור 'קלווריסקי' ולא 'ארז לנדוור' איננה משנה דבר. מעתה אמור: אחוזת דג'אני מספר את עלילותיו של ארז לנדוור והילד צאלח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חירות האמן היא צד אחד של הספיור. הצד האחר הוא פגיעה ברגשות הציבור. אינני יודעת לגבי ספרו של חילו - לא קראתי אותו - אבל במקרה של המחזה של מוטי לרנר על חנה סנש, נראה לי שהיה שם עיוות קשה מאוד. גם במחזה וגם בפסק הדין. אני זוכרת שכששמעתי על כך ממש ממש התחשק לי שמישהו יציג מחזה על השופט היקר שישב שם ויראה אותו אונס ילד בשעה שהוא יושב במשפט של אנש פדופיל ושולח אותו לשנים רבות בכלא. גם זה על חשבון החרות האמנותית. - | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברישא את מדברת על רגשות הציבור, אבל בסיפא את מנסה להמחיש פגיעה באדם פרטי. באופן מעניין במידת מה, זה היה ההבדל בפסק הדין בין גישתו של השופט ברק, שבחר להתייחס לשאלה הציבורית ודחה את עתירת הפסילה, ובין השופט חשין, שבחר להתייחס לעניינה הפרטי של משפחת סנש, וקיבל את העתירה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק אבל אתה גם טועה:). כשכתבתי את תגובתי חשסתי על עניין זה, ובדיוק בגללו הוספתי את תחושתי האישית בעניין. כיוון שאינני נמנית על משפחת סנש, מקורביה או מכריה, אני נוטה להניח שלא הייתי היחידה בהרגשתי הקשה ביחס למחזה ולהחלטה להתיר את העלאתו. קרי, סביר להניח שיש ציבור רב למדי שחש בדיוק כך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פגיעה ברגשות הציבור היא מונח נזיל ובעייתי. ההכרח לעבור טכסים דתיים שונים, גם הוא פגיעה ברגשות ציבור מסויים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטיעון של ''פגיעה ברגשות הציבור'' הוא בעייתי כי כל השקפה לא מקובלת נופלת לקטוגריה הזאת וניסיון לקבוע כללים וסייגים מוביל למקארתיזם. אמיל זולא ''פגע ברגשות הציבור'' הצרפתי כשפירסם את האני מאשים שלו. מרטין לותר קינג ''פגע ברגשות הציבור'' הדרומי כשהפגין נגד מדיניות ההפלייה של דיקסי. הציבור הישראלי נוטה ''להיפגע'' כשמדובר בסיכסוך הישראלי-ערבי ומוצגת תמונה שלא מחמיאה לו במקום להתעמת עם הגישה הלא נוחה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל הדוגמאות שנתת נתייחסות להבעת דעה/עמדה שאינה נוחה לציבורים מסוימים. כל ההפגנות שהשתתפתי בהן פגעו ברגשותיו של ציבור מסוים. לו אסרו על קיומן זה היה ודאי מקארתיזם. מוטי לרנר הכניס שקר בוטה למחזה שלו כל חנב סנש. זו איננה הבעת דעה. את ספרו של חילו לא קראתי ואין לי מה לומר עליו. אם מגדלי עזריאלי עומדים על קרקע שהייתה ערבית או לא נראה לי לא רלוונטי לשום דבר: מספיק בניינים יהודיים עומדים על קרקע ערבית במקורה. אם יש בספר שקר עובדתי ממש על קלווריסקי שהוא גם פוגעני זה נראה לי בעייתי. אחרת? בהחלט לא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הספר מתבסס על מעשיו ההיסטורים של קלווריסקי (בלי לדייק בעובדות ההיסטוריות וזו חירות האמן) ולכן אינו הוצאת דיבה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כך הוא נשמע לי כשר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמיל זולא ומרטין לותר קינג לא לקחו עובדות היסטוריות ועיוותו אותן, בשם האידיאל או החופש האומנותי, כך שההשוואה לא במקומה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה באמת לא משנה אם קלווריסקי נישל אריסים בשרונה או במקום אחר או אם זה היה הוא או מישהו אחר. לרומן של חילו יש אג'נדה לגיטימית ומותר לו לשנות עובדות (וכך גם עשו ועושים מחברי רומנים היסטורים אחרים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בפעם האחרונה: "אחוזת דג'אני" הוא על ארז לנדוור, לא על קלווריסקי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מסוג הבדיחות שכשחוזרים עליהן יותר מפעם-פעמיים, הן כבר נעשות מכוערות יותר מאשר מצחיקות. בפעם האחרונה: "אחוזת דג'אני" איננו על ארז לנדוור, איננו על טווידלדי - וגם על חיים מרגליות קלווריסקי איננו - אלא הסופר, כדרכם של סופרים, לפעמים, לקח את האיש האמיתי חיים מרגליות קלווריסקי ובנה לו דמות דמיונית ואישיות ספרותית כרצונו. כך אומר חילו עצמו, באתרו, ואינו מתיימר להציג את ספרו כביוגרפיה מדוקדקת של קלווריסקי או כתיאור-חקר של אופיו ותכונותיו: 'חשוב להבהיר כי אחוזת דג'אני היא יצירה בדיונית לחלוטין. נכון שחיים מרגליות קלווריסקי היה דמות אמיתית ונכון שעלה לארץ ב-1895, אבל עיצוב אישיותו ועיצוב דמות אשתו, יחסיו עם שאר הדמויות, כמו גם עצם המפגש שלו עם משפחת דג'אני - הם כולם פרי דמיוני ולא היו ולא נבראו. דמותו של צאלח היא פיקטיבית לגמרי, ומכאן שכל מערכת היחסים של קלווריסקי עם ילד פלסטיני רואה עתידות היא בדיונית לחלוטין. זאת ועוד, בניגוד למשתמע מ"הקדמת המביא לבית הדפוס", הספר כלל לא מתבסס על יומנים של קלווריסקי השמורים בארכיון הציוני המרכזי בירושלים, וככל הידוע יומן כזה לא נכתב מעולם.' |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הספר הוא לא על קלווריסקי, יכול היה חילו לכתוב על הסיפור הנורא באגרונום גרשון אשר וילקומירסקי. הבחירה באדם אמיתי יש לה משמעות. זכותו, כמובן. למרבה השמחה אנחנו לא במדינה שבה יש עונשי מאסר על דברים כאלה. אבל זה לא הופך את הפיכתו של אדם אמיתי לאנס ופושע ספרותי לפחות נבזית. ואם זה בשם חירות הסופר רשאי הסופר להתעלם מכל העובדות, רשאי גם אני להתעלם מכל העובדות בשם חירות המגיב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יכול היה חילו לעשות דברים הרבה, אך הוא בחר כפי שבחר ופעל כדרך שפעל וכדרך סופרים במסופריהם מימים ימימה. כיון שגם עורך דין הינו - בחר ביתר חוכמה ממך, ובחר באיש מת. אתה בחרת באיש חי וטעית פעמיים: טעית ביחס לסופר, מר חילו, שאתה טופל עליו דברים חסרי שחר ואילו הוא יודע בבירור כי גיבור ספרו "אחוזת דג'אני" איננו ארז לנדוור - וטעית ביחס למר לנדוור עצמו, שאתה טופל עליו את היותו גיבורם של מעשים שלהל"ן - ואילו הוא יודע בבהירות שאין למעלה הימנה כי הספר "אחוזת דג'אני" - לא בו הוא עוסק! - ושניהם, מר לנדוור ומר חילו גם יחד - יכולים להגיש כנגדך תביעה משפטית. (אך אינני מאחלת לך שכך יעשו השניים שלא נועדו יחדיו, יען כי שמאלנית אנוכי, והשמאלנים, בניגוד לפנטזיה הימנית - אינם עוסקים כלל ב"שנאה עצמית" - אלא, עפי"ר, בחיבה בטלנית ומשועשעת שבהסתכלות מן הצד על המתגוששים לריק). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקרה של המחזה על חנה סנש דווקא היתה תביעה הרבה לאחר מותה. האם לא מן הראוי שיושבי היישוב הקרוי ע"ש חיים קלווריסקי ינקטו בצעד דומה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשביל מה להם? התביעה כידוע נדחתה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התביעה בעניין המחזה על חנה סנש הוגשה ע"י בני משפחתה (בשיתוף עוד גורמים מיד ושם ומשתי מאגודות ציבוריות, אך היוזמה לתביעה והכוח המניע שלה היו אחיה של סנש ובניו - ובכך קיים האח את רוחה של האם, קתרינה סנש, אשר נפטרה שבעת ימים כשנתיים-שלוש לפני כן והיתה פעילה מאוד בשימור זכר בתה, חנה. כזכור, נדחתה התביעה ע"י בית המשפט אך הקטע שבמחלוקת סולק בכל זאת מן הפרק הרלוונטי). יושבי המושב "מרגליות" הם מיוצאי צפון אפריקה ועיראק. אינני יודעת אם הם, המתיישבים, בחרו את שם המושב או אם היו אפילו שותפים לבחירתו, וספק בידי אם יש למי מהם עניין רב מזה של שאר אזרחי המדינה בפולמוס העכשווי. היש לו, למרגליות-קלווריסקי, צאצאים חיים או קרובי משפחה חיים בדרגה אחרת - אך כזו המספקת ע"מ שהנושא ידיר שינה מעיניהם? מישהו יודע? (אם כי קרוב לודאי שבית משפט ידחה גם את התביעה הזאת, ועל יסוד אותם עקרונות) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני נינו של חיים מרגליות קלווריסקי, לקלווריסקי ישנם ארבעה נכדים החיים איתנו היום(אחד מהם הוא אבי)וכולם בסביבות גיל 80.מיותר לציין את עוגמת הנפש הרבה שנגרמה למשפחה עם פירסום ספרו של חילו.דמותו האמיתית של קלווריסקי הפוכה ב180 מעלות מן המתואר בספרו של חילו.אין לי עניין להתוכח עם האג'נדה הפוסט ציונית שחילו מנסה לקדם בספרו אבל לעשות זאת על גבו של קלווריסקי שהיה אוהב שלום ורודף שלום זה לא פחות ממעשה נבלה. קלווריסקי היה צדיק במשמעות החילונית של המושג ומאחר וכידוע "צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים", שלילת הפרס גם אם לאו דווקא מהסיבות הנכונות, היא בבחינת צדק פואטי ותיקון מסוים(רחוק מלהיות מלא) לעוול שנעשה לקלווריסקי ולזכרו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנאראטיב שלך נוגע ללב... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראו רשימתה של אביגיל יעקבסון: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בנושא יצירה אמנותית אחרת שעשתה שימוש מתירני בחומרים היסטורים נכתב: "אל נשכח, שמחזאי הוא סופר, הוא נהנה מכל הזכויות של כתיבה יוצרת, שאינה חייבת תמיד לתאר עובדות. הוא אינו צלם. מותר לו, במסגרת ה"ליסנסיה פואטיקה" הספרותית הנודעת, לפרש עובדות ולתארן כרצונו. למסגרת זו נכנסים גם הוויכוחים על סרטו של מוחמד בכרי "ג'נין ג'נין"; על זכותו של המחזאי מוטי לרנר לשים דברים בפיה של חנה סנש במחזהו "קסטנר"; או לומר דברים שונים על יונתן פולארד במחזהו "פולארד". הזכות הזאת קיבלה את החותמת של בית המשפט העליון, שקבע, בתגובתו לעתירה שהגישו בני משפחת סנש נגד המחזה של לרנר, כי "חופש הביטוי וחופש היצירה משתרעים גם על ביטוי שאינו אמת... הסף הגבוה הנדרש על מנת שפגיעה ברגשות תצדיק הגבלת ביטוי תופס במיוחד בז'אנר הספרותי שעניינו דוקודרמה, אשר עניינה הוא שילוב בין אמת היסטורית לדמיון ספרותי. תהא זו פגיעה קשה בתרבות האנושית, אם יוצרים לא יהיו חופשיים להשתמש בדמויות היסטוריות, תוך שתיוחס להן התנהגות שאין לה בסיס היסטורי. סופרים ומחזאים אינם היסטוריונים. אין לצפות מהם לשחזור האמת. יש להגן על חופש הדמיון שלהם. מבחנם הוא אמנותי ולא מדעי". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאף אחד מהם אין קייס. הצהרתי מראש ובמפורש שכל התגובות שלי הן מסגנון Faction המכובד. ומה שאחד משני הנ"לים יודע או לא איננו רלוונטי לחופש הביטוי ולזכותי ליצירה אמנותית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוף, בסדר, אם אתה אומר. (מביני דבר מזהירים ואומרים שאין להקיש מחירות האמן הידועה אל ''חירות מגיב'' כלשהי, ואפילו לא בצחוק, כי הדבר עלול להביא אל עברי פי פחת, וכי רגעים בלתי נעימים כאלה עברו כבר אפילו על אתרים שקטים ורודפי שלום, תרבות ואקטואליה. אבל זהו כנראה עניין לדיון אחר בהזדמנות אחרת, אם בכלל) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינני מבין מה כל כך אוכל אותך לגבי הספר . אתה ודאי היית קוטל את ספריו של הרמן ווק, מלחמה ושלום של טולסטוי ועוד אלפי ספרים בהם הסופר חקר ולמד תקופה או אישיות וכתב רומן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסברתי את זה כמה פעמים, ובעברית פשוטה. אינני מבין מה כל-כך קשה לך להבין, ויותר מזה - אינני מבין איך אתה מצליח לא להבין מהו ההבדל העקרוני בין רומן היסטורי למציאות חילופית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם טולסטוי וגם ווק לא לקחו דמות שהיתה קיימת במציאות, שמו אותה במרכז הרומן, תוך כדי זה שהם מעלילים עליה שלל פשעים שהיא לא ביצעה. הכלל הוא פשוט, או שאתה לוקח דמויות פיקטיביות (''זאב ברק'' של ווק) ואז אתה יכול לייחס לו מה שאתה רוצה, או שאתה לוקח דמות שהיתה קיימת במציאות, ואז אתה מייחס לו דברים שיש לך סיבה להניח שהם סבירים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת? ברוחות מלחמה הרמן ווק לקח את נימיץ. טולסטוי לקח שתי דמויות דמיוניות שמעולם לא התקיימו: קוטוזוב ונפוליון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והוא לא העליל עליהן עלילות שהוא ידע בפירוש שלא התרחשו. אם טולסטוי היה טוען שנפוליון כבש את דרום אפריקה ואנס את קליאופטרה זה היה דומה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומאין אדוני יודע שכל מה שכתוב על נפוליון הוא אמת? וגם קוטוזוב וגנרלים אחרים מופיעים שם כדמויות חיות. אולי היום הם היו תובעים את טולסטוי על הוצאת דיבה? האם חילו כתב שקלווריסקי כבש את קהיר? יש סופרים שנותנים יותר דרור לדמיונם. קראתי לא מעט רומאנים הסטוריים בצעירותי ולמדתי אחר כך שהדמיון היה רב מן האמת. מה שמרשים אותי מאד הוא הכעס הרב שיוצא כאן מאנשים מסויימים על חילו. טווידלדי כועס על חילו כמו שהוא כועס עלי ועל ארז- כעס ממניעים לאומנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע שהוא אמת, אבל אני גם לא יודע שהוא שקר. לעומת זאת, אני יודע שמה שחילו כתב הוא שקר. זה ההבדל, והוא הבדל גדול. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אלון חילו לא טען שהוא מספר על מעשה שהיה (גם על דמות היסטורית), זה לא שקר. למיטב ידיעתי, הוא הבהיר כשהספר יצא לאור שהוא בחר בדמות רק לצרכיו הספרותיים והפוליטים (הלגיטימים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגיטימי ואתי זה שני דברים שונים. אולי זה לגיטימי, אבל זה בטח לא אתי. תחשוב איך היית מרגיש אם זה היה סבא שלך... בדיוק כמו שהוא המציא דמות פיקטיבית לערבי הייצוגי, הוא יכל היה למצוא דמות פיקטיבית ליהודי היצוגי, הצרכים הפוליטיים והספרותיים לא היו נפגעים, רק הפרובוקציה היתה פחות פרובוקטיבית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חילו לא השחיר את פני גיבורו והמילה 'פרובוקציה' היא מוגזמת. כל מחול השדים מסביב לספר נוצר בגלל האג'נדה הפוליטית שלו ומראה משהו על החברה הישראלית יותר מאשר על חילו ויצירתו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מאחל לשונאי שלא ישחירו את פניהם ככה. "מחול השדים" הוא בגלל שלוש גורמים: 1. הגורם הפוליטי (הצגת היהודים כרעים שעושקים ואונסים את הערבים התמימים). 2. הגורם האתי (הבחירה בדמות שהיתה באמת והצגתה בניגוד לכל העדויות באשר למעשיה ואופייה). 3. הגורם הטקסי (הבחירה של שריד בספר בניגוד למראית העין). אתה בוחר לראות את כל הביקורות כאילו היא נובעת מהבעיה הפוליטית, ותוך כדי כך להתעלם מביקורות מוצדקות שאינן פוליטיות. וחבל. יש כאן בעיה אתית אמיתית, ואפשר היה לפתור אותה בקלות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שאם תוכן הספר לא היה כל כך שנוי במחלוקת מבחינה פוליטית, כל הביקורת לגביו, אם בכלל היתה קיימת, היתה הרבה יותר מינורית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי זה נכון, אבל זה לא אומר שהביקורת לא מוצדקת. (מה לעשות, כשעושים פרובוקציה מבקשים ביקורת לא מינורית) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שאם תוכן הספר לא היה כנ''ל אתה לא היית מתאמץ כל כך להגן על המחבר ולהוציא אותו צח כשלג. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מקורב לציפר? "מה שקרה עכשיו הוא שבשם השמאלנות-כביכול, אני אמור לאהוב את כל האנשים האלה ולרחוש להם סימפטיה ולהיאבק כדי שיחזירו להם את כבודם האבוד" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מקורב לציפר? חס וחלילה. אל הערימה הזו אני מעדיף לא להתקרב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם זה ירגיע אותך, אני יכולה להגיד לך שגם הפריע לי ב"האפיפיורית יוהנה" התיאור של נזיר צדקן שמסדר באדיקות את הסכין והמזלג (!) בצורת צלב על צלחתו, בימי הביניים המוקדמים. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |