בתשובה להעלמה עפרונית, 10/06/09 19:04
 |
|
 |
||
|
||||
 |
רוב מי שנזקק לשירותי לשכת התעסוקה נזקק גם לשירותי הביטוח הלאומי. מגוחך לשלוח את כולם מאחד לשני רק בשביל להעביר טפסים (גם בעולם שלפני המצאת הטלגרף אפשר היה לחשוב על למקם סניף של ביטוח לאומי ליד לשכת התעסוקה, או לחלופין, להעביר את כל הטפסים ביחד בעזרת שליח. ועל אחת כמה וכמה שבעולמנו כבר הומצא הטלגרף, ואפילו אמצעי תקשורת מהירים יותר, ואפשר לחתום אותם ולהצפין אותן, ככה שכל עניין העברת טפסי הנייר הופך לפרוצדורה מיותרת בעליל, ובטח לא פרוצדורה שצריכה לחייב את הנישום ללכת ממשרד למשרד, בטח לא כשהמשרדים לא קרובים זה לזה). כנראה שלך וליהותן יש חיוך מיוחד, לא כל האזרחים מקבלים שירות כזה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני יכול להעיד על סיטואציה בה שני המנהלים של מ. הכנסה וב. לאומי, הוצאו ממשרדיהם שבאותה הקומה, באותו הבנין, כדי לפתור את בעית התקשורת הבין-משרדית. היה זה חיוכו הצעקני במיוחד של אחד, אליהו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אם ככה כנראה זה באמת החיוך שלי, שיש בו משהו מיוחד. בפעם האחרונה הוא עזר לי לקבל הנחה של עשרים אגורות(!) על זר בצל ירוק. ולגופו של עניין - למיטב ידיעתי, ללשכת תעסוקה צריך להגיע פעם בשבוע/פעם בחודש לפי הגיל. לביטוח לאומי צריך להגיע פעם אחת בשביל להגיש את הטפסים לתביעת דמי אבטלה. כאמור - עניין חד פעמי ולפחות בירושלים - כזה שניתן לעשות בזמנך החופשי. למה הגברת מלשכת התעסוקה צריכה לראות את טפסי המשכורת האחרונים שלי או את הסיבה בגללה הפסקתי לעבוד? מה זה עניינה בכלל כמה הרווחתי קודם? למה שדווקא לשכת התעסוקה תהיה צמוד לביטוח לאומי ולא, נאמר, סניף מס הכנסה? כן, אם אפשר היה לבנות מלכתחילה את כל המשרדים הממשלתיים (שמשרתים ישירות את הציבור) במקום אחד זה היה עדיף. לא זה המצב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רוב האנשים קונים חלב פעם בשבוע וחיטה פעם בחודשיים. אפשר היה להקים את החנות החלב בצד אחד של העיר, וחנות החיטה בצד השני. השוק הפרטי, שמונע על ידי רצון הצרכנים, מעדיף להקים מכולות וסופרים בהם מוכרים גם חלב וגם חיטה. המצב הוא לא גזירה משמיים, אלא עדות על אופיו של השירות הציבורי, והיחס שהוא נותן לצרכים של הלקוחות שלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(הלקוח של השירות הציבורי היא המדינה, לא האזרחים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(המדינה היא של האזרחים, לא?) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה ניסוח קצת בעייתי לדעתי, אבל אני יכול לחיות איתו. העניין הוא שההשוואה לשוק הפרטי מחמיצה את המאפיין החשוב של השירות הציבורי שקובע שלרוב מקבלי השירותים אינם הלקוחות. המצב הזה מציב אתגר ניהולי או מערכתי מסוג שונה מהאתגרים האלה במגזר הפרטי. וההבדל הבסיסי הזה נשאר גם במצב ששירותים ציבוריים ניתנים באמצעות חברות חיצוניות או עמותות כל זמן שמזמינת השירות היא המדינה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באיזה מובן מקבלי השירות אינם הלקוחות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הלקוח היא המדינה - כלל האזרחים כהגדרתך, או נציגי המדינה. מקבלי השירות בדוגמא שהועלתה כאן הם המובטלים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והמובטלים הם חלק מהאזרחים. (כשיש ניגוד אינטרסים בין כלל האזרחים לבין חלקם הייתי מקבל את ההסתייגות שלך, אבל במקרה הנוכחי, האינטרס של המובטלים זהה לחלוטין לאינטרס של כל האזרחים, ולא רק בתור מובטלים פוטנציאלים, אלא גם בתור משלמי מיסים שצריכים לממן את הבזבוז החלמאי הזה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא אמרתי שזה לא בזבוז או שלא כדאי לתקן אותו. הערה עקרונית על ההשוואה שנעשתה, זה הכל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לשם השוואה: במשרד הפטנטים האמריקאי החליטו ליצור מצב כלכלי יותר: מגישי הפטנטים יממנו בבקשותיהם את בדיקת הפטנטים. התוצאה: לחץ על בודקי פטנטים לבדוק ולאשר כמה שיותר פטנטים. הצטברות של המון פטנטים לא אמינים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאמור, אני לא חושבת שהעברת טפסים לביטו"ל וחתימה בלשכה נעשים באותה הפעם. את מגיעה ללשכת האבטלה, מובטלת תמימה וחסרת נסיון, מקבלת שם הוראות בנוגע לטפסים שאת צריכה למלא ("את יכולה להדפיס אותם מאתר הביטוח הלאומי, אבל יש גם כאן אם את צריכה"), הולכת הביתה, מחפשת את כל המסמכים שלך שאת צריכה לצרף לטפסים ורק אז הולכת לביטוח הלאומי. היות וכבר הגעת הביתה ויצאת שוב, מה זה משנה אם יצאת שוב למקום שכבר היית בו או למקום אחר? ואגב, את החלב אני באמת לא קונה באותו מקום בו אני קונה את הירקות. ירקות זה אצל הירקן או בשוק, גבינות זה בסופר או במכולת. ההבדל הנוסף הוא, כמובן, שירקות וגבינות אני (כלומר, לא אני. האדם הסביר) קונה כל שבוע. לביטוח לאומי אני מגיעה במקרה הרע פעם בשנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את קונה חיטה אצל הירקן? טוב, רוב האנשים מעדיפים לקנות חיטה במכולת או בסופר (רובם גם מעדיפים לקנות את החיטה שלהם בצורת קמח, אני לא חושב שיש את זה אצל רוב הירקנים). אני מקווה שאת לפחות מכירה בעובדה שאפשר לקנות בסופר מגוון דברים, ושהרבה אנשים באמת עושים את זה, ועושים את זה בגלל שהם לא אוהבים ללכת לעשרות חנויות (גם בגדים קונים לפעמים בסופר, ואת זה עושים פעם בכמה שנים). אם את אוהבת לטייל ברחבי העיר לצרכי הקניות שלך, או הסידורים שלך, זאת זכותך, אבל רוב האנשים לא ממש נהנים מזה, ולאף אחד אין כוונה למנוע ממך את החוויה שלך, כל מה שמתבקש משירות "יעיל, אדיב ומהיר" הוא שיתן גם את האפשרות לאלה שלא נהנים לסיים את זה במהירות, באדיבות וביעילות. אגב, כמה טפסים כבר צריך? ואם התשובה היא יותר ממה שחשבת להביא מראש, אז הצבעת בעצמך על עוד מופע של שירות ציבורי שאינו אדיב, מהיר או יעיל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לתביעת דמי אבטלה? משכורות של 18 חודשים אחרונים, מכתב מהמעסיק על סיום עבודה ועוד אחד או שניים. ומה זאת אומרת "יותר ממה שחשבת להביא מראש"? לא חשבתי להביא מראש שום דבר. בכל מקרה, שלא יתפרש כאילו אני חושבת שהשירות הציבורי בארץ מושלם ונטול פגמים. אני כן חושבת שהתיאור שהציגה אוסטרייכר הוא מוגזם או לכל הפחות - לא תואם את המציאות כמו שאני מכירה אותה (ומשום מה אני לא חושבת שזה בזכות החיוך שלי. יש גבול ליומרה). אני לא "נהנית" ללכת לביטוח חלאומי כמו שאני לא "נהנית" ללכת למס הכנסה. אני כן זוכרת שבכל אחת מהפעמים בהן נדרשתי לתקשר עם משרדים מהסוג הנ"ל זכיתי לשירות יעיל, אדיב ומהיר גם באופן אבסולוטי, וגם ביחס למה שציפיתי. בהתחשב בעובדה שלמס הכנסה, למשרד הפנים ולביטוח לאומי אני צריכה לגשת בסיטואציות שונות, לא ברור לי איך היה עוזר לי שהם יהיו כולם באותו מקום. (אגב, אני מהמפונקות שלא מטיילות בכל העיר לצורך קניות. למרבה השמחה הירקן, המכולת, המאפייה והפיצוציה נמצאים כולם ברחוב בו אני גרה) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אף אחד לא מסתובב בין "עשרות חנויות" מתוך אהבת הטיול. כשהעפרונית רוצה לטייל היא חוסכת פרוטה לפרוטה (יש להניח), ואז היא נוסעת במקלה ובתרמילה לדרום אמריקה ועוברת שם הרפתקות מרתקות שלא תעבור בחנויות ירושלים. בסופרים ניתן למצוא מגוון מסויים של מוצרים סטנדרטיים (או מוצרים שרובם סטנדרטיים ומיעוטם קצת מעבר לכך). אדם מסויים קונה ירקות וגבינות בסופר, אך כיון שהוא אוהב לחמים שאינם כלולים במגוון המוצע שם, הוא הולך ל"לחם ארז", למשל, וקונה לחם המותאם יותר לדרישותיו. אדם שני קונה את הגבינה והלחם בסופר, אך אכפת לו מטריותם של הירקות - יותר משאכפת לאנשים רבים אחרים - אז הוא קונה את הירקות בחנותו של הירקן מר "טרי-טרי-טרי", המפורסם בטריות סחורתו. אדם שלישי הולך במיוחד לחנות גבינות, וכך הלאה וכך הלאה. אה, וגברת אחת אמרה לי שתחתוני הילדים הנמכרים בסופרים מסומנים, אמנם, במידות המקובלות (עכש"ז - עפ"י גיל הילד) - אבל הם תמיד קטנים יותר מתחתוני המידה המקבילה הנמכרים בחנויות, והם לוחצים לילדיה (שמן הסתם אינם מדקיקי הגזרה, אך גם אינם שמנים במיוחד). לא בדקתי את התיאוריה הזאת, אבל לא אתפלא אם יש בה משהו נכון. סטנדרטי, אמרתי כבר? - אז אולי בענייני תחתונים, הסחורה שבסופר היא אפילו למטה מן הסטנדרטי. (הבהרה: תגובה זו לא נועדה להבאיש את ריחם של הסופרים בעיני הקונים הפוטנציאליים אלא רק לשפוך אור על המציאות) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(דרום אמריקה כמשל, הטראקים המסוכנים וכו'. נו, אבל את זכורה לי מהתגובות כאחת שנסעה, אז אולי תתני המלצות על כמה מקומות מעניינים, רק למען הידע הכללי?) (חיטוט ודחיפת אף, האם האייל היה אותו אייל בלעדיהם. ארכיבאי, אתה מוכן עם הפנקס?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, אני בטוחה שדרוממריקה מעניינת, רק שהיא פחות עניינה אותי. (אבל לטובת הארכיבאי - כמעט כל מרכז אמריקה, קובה, לאוס וחלקים זעירים מתאילנד, בטעות) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, בעצם שאלת על מקומות מעניינים. במקרה כזה, תוריד את תאילנד מהרשימה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאן הטיול הבא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה זמן היית בקובה? יש לך סיפורים מעניינים על החיים שם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לצערי רק עשרה ימים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חיטה היא דגן, לא ירק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תירס (דגן) קונים אצל הירקן. (ופתילנו, לאן?) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בגרסתו הטריה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההיסטוריה התקדמה קצת. רוב האנשים קונים חלב פעם בשבוע, וחיטה, בצורת לחם ו/או פסטה - פעם-פעמיים בשבוע. מדי פעם אנשים קונים גם חיטה בצורת קמח. חיטה בצורת חיטה רוב האנשים קונים רק כשהם רוצים *לבשל* חיטה. וזה אכן לא קורה מדי יום. הואיל והסופרים רק *מוכרים* את החלב והחיטה, ולא מייצרים אותם, ניתן למצוא בכל סופר גם חלב וגם תוצרי-חיטה. אבל השירות הציבורי דנן, היינו ביטוח לאומי, מס הכנסה ולשכת התעסוקה, דורש אנשי מקצוע שונים (גם אם כולם - בהגדרה - פקידים) ולא בהכרח הגיוני לשים בעיר אחת כמה תחנות כאלה, שבכל אחת מהן יש גם וגם וגם וגם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשאני רוצה לאפות עוגה, אני צריך קמח, שמרים, שוקולד, ביצים, חלב, וניל, שמנת... *אפשר היה* למכור את כולם במקומות שונים, *אבל* אפשר גם למכור את כולם באותו המקום. ובאמת, באופן מפתיע, מוכרים את כולם באותו המקום, ומי שרוצה לעשות עוגה ולא נהנה מעצם הקניות לא הולך למוכר הקמח, למוכר הביצים, למוכר החלב... אלא הולך לסופר. אין בעיה למי שנהנה מעצם הקניות, גם היום הוא יכול ללכת לקנות כל מוצר בחנות נפרדת, ואם הוא רוצה, הוא יכול לקנות כל מוצר גם בעיר נפרדת. רובנו מוותרים על התענוג, וקונים את כל המוצרים בסופר, באותו מקום בו אנחנו קונים את שאר האוכל שלנו. למה "לא בהכרח הגיוני לשים בעיר אחת כמה תחנות כאלה"? בהכרח כן הגיוני לשים את כל התחנות האלה קרוב זו לזו, כך שמי שצריך בהכרח את שתיהן (וכל מי שרוצה לקבל את דמי האבטלה שלו, וכל מי שהולך ללשכת התעסוקה רוצה לקבל את דמי האבטלה, צריך בהכרח את שתיהן) יוכל ללכת לשתיהן ביחד. זה בדיוק ההבדל בין שירות יעיל (הסופר) לשירות לא יעיל (ביטוח לאומי). זה כל כך ברור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מחד אתה ממש שונא את הפקידים. מאידך גיסא אתה רוצה לתת להם שליטה מלאה על תהליך העברת המידע. לא ישאר לך אפילו paper trail. בשביל מה להצפין? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשביל paper trail מספיק לתת קבלה או העתק (ובאמת, זה הפתרון שאליו הגיעו חברות האשראי). כשאתה מעביר בטלגרף את פרטי האזרח, אתה לא רוצה שאיזה מישהו יירט את הפרטים ואחר כך ישתמש בהם לצרכיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשביל למנוע את יירוט הפרטים, אתה צריך מדיום מאובטח בדרך זו או אחרת. הצפנה היא דרך אחת לממש את זה. כרטיסי האשראי היום הם דוגמה לאמצעי לא אמין שמשתמשיו משלמים עמלת רמאות קבועה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה אתה מתכוון ב"עמלת רמאות"? (היום הגיע אלי החיוב החודשי של כרטיס האשראי ולא מצאתי בו עמלה כזאת). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא מתכוון לכך שעלויות עמלות האשראי (הן לך והן לעסקים בהם אתה קונה) מגלמות בתוכן גם את ההפסדים השנתיים מרמאויות כרטיסי אשראי.* *עד גבול מסויים, אחרת הייתי צריך להניח שהעמלה הגבוהה יותר של דיינרס מאשר ויזה מעידה שבדיינרס מרמים יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למעט עמלת ''תשלום דחוי'' לא נתקלתי בשום עמלה שמושתת עלי. אין לי מושג כמה עמלה בעלי העסקים משלמים, אבל ברובם המכריע המחיר באשראי זהה למחיר במזומן כך שהעמלה לא חלה עלי בכל מקרה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמי שעסק רוב השירות הצבאי שלו בזיוף טפסים, קשה לי לראות בטפסים כאמצעי אמין במיוחד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קל לזייף טופס. הרבה יותר קשה להגניב את העותק השני שלו שלו לארכיון הרצוי. לכן הערך של הדרישה בחתימה של פקיד הוא בעיקרו ערך הרתעתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי את הטענה שלך. אני, כ"שונא פקידים" צריך לסמוך על זה שהפקיד שנתן לי כרגע את טופס הנייר יתייק אותו כמו שהוא בארכיון הנכון, ואחר כך לא יכנס לאותו ארכיון וישנה או יחליף אותו, בזמן שאם במקום טופס נייר הוא היה ממלא טופס ממוחשב ונותן לי קבלה הייתי צריך להרגיש פחות בטוח? בשביל לזייף ארכיון ממוחשב שבנוי נורמלי צריך גישה לארכיון, הרשאה מתאימה וידע טכני, בשביל לזייף מסמך בארכיון נייר צריך גישה לארכיון. למה אני צריך להרגיש שהאחרון בטוח יותר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטענה שלי היא שכמי שמתעתד לזייף מסמך אתה צריך לסמוך על כך שהוא לא יתייק אותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה אינטרס יש לי (כמקבל השירות) לזייף מסמך? למה זה יותר קשה לזייף העתק של טופס נייר שתוייק מלזייף קבלה של רשומת מחשב שנרשמה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מבין במחשבים, אבל נראה לי שבעלי ידע טכני יכולים לגשת לארכיון ללא הרשאה, לזייף בלי להשאיר הוכחות ולהעלם. בגישה פיזית הדברים יותר מסובכים. מידע אישי, אני יכול להעיד שפגשתי כל חיי רק שניים שהיו בעלי ידע וכישורים לזיוף. (האחד, זייף מסמכים בזמן המלחמה בבריטים, השני, האיש שמכר את ''סלע אנדרומדה'' עם אישורי העיריה ותוכניות המלון לתייר ארגנטינאי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עם בסיס הנתונים מוגן כמו שצריך, צריך הרבה מאד (מאד מאד מאד) ידע טכני בשביל לשנות בו רשומה בלי הרשאה מתאימה. כמעט כל הבנקים בעולם היום מנוהלים בעזרת בסיס נתונים אלקטרוני. למעשה, אם אתה רוצה לשנות את בסיס הנתונים של בנק הפועלים, לא הייתי מציע לך להתחיל ללמוד מחשבים, רוב הסיכויים הם שגם אחרי שתצבור ידע טכני במשך 20 שנה לא תצליח לעשות את זה (הייתי מציע לך לנסות להשיג את ההרשאה המתאימה, בעזרת ניחוש הסיסמא של הפקיד המתאים, שוחד לפקיד המתאים, סחיטת הפקיד המתאים...). איזה כישורים צריך בשביל לזייף מסמך? עסקתי בזה במשך שלוש שנים בלי שום כישור מיוחד, והכרתי רבים נוספים שעסקו בכך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש להניח שהמסמכים שעסקת בהם לא עברו בדיקות, כמו רב הניירת הצבאית/ביורוקרטית, אם היית נאלץ להתמודד עם בדיקה, האם היית עובר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המטרה היחידה של קיום המסמכים היתה בשביל האפשרות של "ביקורת". עברתי כ-10 ביקורות שונות, חלקן "פתע" וחלקן ידועות מראש, החל מביטחון שדה ועד לשתי ביקורות מטכ"ליות. עברתי את כולן (וזה לא שאני כל כך טוב, רוב הפקידים בזמנו זייפו מסמכים, ולא הכרתי אף אחד שנתפס על זיוף). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''ביקורת'' אני מכיר, בדיקת מסמך זה ענין אחר לחלוטין המתעורר בד''כ כשיש מי המערער על אמיתותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם מי שבודק את הטופס בודק רק את המסמך המדובר, או רק בארכיון אליו יש למזייף גישה, הוא יזהה את הזיוף רק אם המזייף טיפש בצורה יוצאת דופן. אם הוא בודק את הטופס מול מקור חיצוני אליו אין למזייף גישה, הוא יגלה את הזיוף גם אם המזייף הוא המזייף הטוב בעולם. כל הפואנטה של הזיוף הוא למנוע חשדות, כי ברגע שחושדים בך, ובודקים את הזיוף מול מקור אחר הלך עליך (תאר לעצמך שהתייר שקנה את סלע אנדרומדה היה חושד במזייף, והולך לבדוק מול צד שלישי אמין שלא משתף פעולה עם המזייף. נגיד שהוא היה הולך לטאבו, ובודק אם אבג הוא באמת הבעלים החוקי של סלע אנדרומדה... זה נוכלות למתחילים: מניעת החשד חשובה בהרבה מאיכות הזיוף). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''מניעת החשד...'' כנראה הצדק איתך, אכן אותו אבג היה מעבר לכל חשד, וצייר אקוורלים מחונן. לעולם לא אשכח את דמותו, עומד נינוח, לבוש בחליפה אביבית אלגנטית, על סיפונה של חסקה ועוזריו הנאמנים חותרים בעוז, אבג הולך לרכוש (בלי אגורה על התחת) את היאכטה של קפטן בוסי (שעובד כסקיפר בשכר עבור הבעלים). הרבה בירה נשפכה שם... (יש יופי של דייג ליד סלע אנדרומדה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(רק אל תאכל את מה שאתה דג שם) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה? זה אזור נקי מביוב. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |