|
||||
|
||||
"ספק רב אם האיש אפילו יודע את העובדות" הוא שאלה שאני שואל את עצמי רבות בשנים לאחרונה לא רק על חומסקי, אלא על מחנה שלם, שלשמחתי, לפחות בארץ, הולך ומצטמק. אין מדובר כאן על ידיעה במובן של היחשפות לעובדות. אני חושב שזה משהו הקשור יותר לרגשות המיירטים סוגי נתונים מסויימים, שחצו את הרשתית (ו/או את עור התוף), עוד קודם שאלו מגיעים לשיכונם במוח. במקומם שותל המודול המיירט הולוגרמה מוכנה מראש לאותו מצב. עבור נתונים מסוג בלתי מוכר, אך מרגישים בבירור חוסר נכונות אידאולוגית, ישנה הולוגרמת מחדל הכולל אפס מידע. אנסה להדגים זאת מפיו של פרופ' הרסגור. איני זוכר את כל הפרטים, אז הוספתי כאלו שראויים היו להיות בסיפור. בשנות החמישים נסע הרסגור ככתב של עיתון מק"י לרוסיה, ביחד עם סטליניסט נוסף. הם נוכחו בעליבות החובקת כמעט כל של החיים שם, שהיתה כה תואמת לידוע במערב כבר שנים רבות, אך מנוגדת לאמונת הסטליניסטים דאז. ואכן, "הם נוכחו" קצת מוגזם. הוא מספר לדוגמא על סיטואציה בה שניהם עומדים מול חנות נעלים. הרסגור הזדעזע מן האיכות הגרועה של הזוג המרופט והמכוער ביותר שראה מעודו. לתדהמתו של הרסגור, החבר שלצידו ראה שם שילוב של איכות ויופי צרופים שעוררו בו התרגשות עזה לנוכח התממשות מרהיבה זו של החזון והתעשיה הסוציאליסטיים. |
|
||||
|
||||
סלח לי אבל אתה חי עדיין בשנות ה-50. מאז זרמו קצת מים בנהרות העולם, אימפריית הרשע קרסה וצריך היה למצוא משהו אחר שיתפוס את מקומה. ההוויה של שנות ה-50 בעולם מסתכמת בעוני של דיקטטורת המיפלגה הקומיניסטית בבריה"מ? אליה כמובן מצרפים את המושג סוציאל דמוקרטיה ומביאים כביטוי לכשלונו של הסוציאליזם. מה שמדהים אותי מחדש הוא עומק הניתוחים הללו. איציק ש.=סטלין=סוציאליזם = הכשלון הקולוסלי של שלטון מפא"י עד 77 ועוד פניני הגות מסוג זה. לגבי הדימויים המדהימים שלך על החומסקים שאינם מפעילים את המוח: מה שאני רואה כאן זו פרקטיקה שאני זוכר מהתיכון: לא לקרוא את היצירות אלא את הניתוחים שלהן. החיים על פי פול ג'ונסון ועל פי ציטוט של עיתונאי מהתבטאות פלקטית בשדה התעופה. אין ספק שאתה אזרח טוב של העולם הנוכחי. |
|
||||
|
||||
מפתיע אותי מאוד שאדם פיקח כמו הרסגור ראה בסיפור כזה דוגמא למשהו פוליטי. פעם, בדרך למסיבה, סיפרו לי כמה חברות על בחור שוודאי יהיה שם -הבחור היפה והמרשים ביותר בין מכריהן, פשוט מעורר סגידה. אחרי זמן מה, בעומדי במרפסת ביתם של המארחים, נטפל אליי איזה נודניק אווילי ומכוער שנדרשה כמות גדושה של סרקזם מצדי לנפנפו מהאיזור. מיד אחרי שהצלחתי בכך באו שתיים מהחברות לשאול מתוך קנאה נוראית איך הלך לי כל כך עם החתיך האולימפי והגאוני שלהן. |
|
||||
|
||||
ראית את "גונבי האופניים" של דה-סיקה? העוני שם היה יפה עד דמעות. קראת בילדותך את "האסופית" ואת "באין משפחה"? מה, וזה לא עורר בך געגועים ליתמות? :-] (וכן, להשערתי, הפטנטים האלה עובדים בערך על אותם מכאניזמים שגרמו לחברות שלך לראות בטמבל ההוא חתיך אולימפי וגאון הדור. אין לי הסבר למכאניזמים הללו אלא זאת - זה כל כך אנושי...) |
|
||||
|
||||
ב"גונבי האופניים" העוני היה, אכן, יפה עד דמעות. "האסופית" ו"באין משפחה" היו ספרים מקסימים, אבל הם לא עוררו בי כל געגועים ליתמות. איך זה מתקשר לחתיך הגאון לא הבנתי.:) |
|
||||
|
||||
מה פיקח? הוא הציע ללטן את העברית, ובלי לתת מענה מיוחד לאותיות כמו ח' וכ' רפויה. |
|
||||
|
||||
חוששני שזה רק חלק מן התמונה. בביוגרפיה של רדזינסקי על סטלין מסופר על סופר יהודי גרמני שביקר בשנות ה-30 בבריה"מ של סטלין (נדמה לי שהיה זה שטפן צוויג) ולא חדל להתלונן על כל דבר שראה שם (כפי שדווח מייד ע"י המלווה ומתורגמנית שלו שהיתה עובדת הנ.ק.וו.ד). באופן מפתיע, לאחר שיצא למערב פרסם ספר או מאמר שכל כולו תשבוחות למולדתו של מעמד הפועלים. היו כאן שתי תופעות ששיחקו תפקיד. א. ראשית היתה כאן התופעה של האינטלקטואל הבז להמון ומנסה להתקיים ולהתפרנס ע"י שיתוף פעולה עם השלטון המרמה ומנצל את המוני העם הנבערים. בתקופה המדוברת, צריך לזכור שהרודנים הגדולים רדפו בעיקר את האינטלקטואלים, בעוד פשוטי העם נטו ככל שהדבר היה ניתן ל"הסתדר" עם השלטונות. בפרט אצל אינטלקטואלים יהודיים אפשר לצפות ללא מעט ניכור בינם לבין שאר המין האנושי. ב. שנית, חייבים לזכור את מעמדה של בריה"מ באותם ימים. שנות השלושים היו הרקע לצמחתם של ברכט, מאלרו, אורוול והמינגווי וכן המרגלים פילבי, ברג'ס ומקלין, קלאוס פוקס והרוזנברגים. מצד אחד היו הפאשיסטים באיטליה, גרמניה וספרד ומן הצד השני היו השמרנים הקלריקליים בארה"ב, בריטניה וצרפת שמנעו כל פעולה אפקטיבית נגד הפאשיזם משום שראו בו מחסום נחוץ נגד הבולשביזם. נראה היה לאנשים הגונים רבים מאוד, שבריה"מ היא תקוותו האחרונה של המין האנושי. אינטלקטואלים רבים מאוד שהטיבו לדעת מה מתרחש בבריה"מ של משפטי הראווה והגולאגים פשוט סירבו לפרסם את מה שידעו פשוט מתוך החשש שהדבר יסייע לפאשיסטים. פול ג'ונסון (שוב בספרו על "האינטלקטואלים") מתאר כיצד סרבו המו"לים בבריטניה שהיו אנשי שמאל לפרסם את כתביו של אורוול שניסה לחשוף את הרדיפות והטבח שבצעו הסטאליניסטים בשותפיהם למחנה הרפובליקני (שהיו מרקסיסטים גם הם אך לא סטליניסטים). ג. נקודת המפנה שהיתה תחילת הירידה של המחנה הקומוניסטי היתה פנייתו של סטאלין מן "החזית העממית" (שיתוף הפעולה עם כוחות סוציאליסטיים ובורגניים נגד הפאשיסטים) לחוזה מולוטוב-ריבנטרופ (שת"פ עם הפאשיסטים נגד המדינות הדמוקרטיות). באותו זמן ושנים רבות אח"כ נראה היה שהמהלך הזה שיתק את מחנה השמאל שכנשוך נחש ומהופנט ענה אמן אחרי המהפך המדהים הזה, פשוט בגלל חוסר כל אלטרנטיבה אחרת. רק כעבור כ-20 שנה התברר שהמהלך הזה פעל כמים השוחקים סלע ופורר את תמיכת השמאל בבריה"מ. הביקורת של מאלרו ואורוול, הרומן של האוונגארד האירופאי-שמאלני עם המאואיזם שהסתיים גם הוא בקול דממה דקה, ההסתייגות מפעולות הסובייטים בהונגריה וצ'כוסלובקיה, העלמותן של תנועות הפועלים הקומוניסטיים בארה"ב, המבוכה ולעיתים אפילו התמיכה של השמאל האירופאי במאבק שניהלו גורמים לאומיים, ריאקציונריים וקלאריקליים כנגד בריה"מ (פולין, יוגוסלביה ורומניה, הגירת יהודים/גרמנים/ארמנים מבריה"מ, התנועה הפראבוסלאבית). התגובה הזו היתה התוצאה ארוכת הטווח של הסכם מולוטוב-ריבנטרופ. המשיח הקומוניסטי שהבטיח לגאול את העולם מחרפת הקפיטליזם והפאשיזם, התגלה כמשיח שקר וכגרוע משניהם כאחד. |
|
||||
|
||||
תודה על התגובה המרתקת. זה הזכיר לי מקרה בו נוכחתי אני במיסוך, אם כי יותר מסיבות רגשיות פשוטות, שנאה במקרה זה, מאשר אידאולוגיות. זה היה לפני שנים במילואים בעזה. את אחד הסיורים הממנועים ערכנו בשכונה שלא הכרנו קודם לכן. העוני שם היה מדהים, יותר מכל מה שראיתי עד אז. הילדים הסתובבו שם ברפש, כמעט ללא בגדים ולבתים הנוטים להתמוטט לא היו אפילו דלתות. כדי לזכות במעט פרטיות שמו דייריהם על הכניסה חתיכת פח במקרה הטוב, או שתלו בד קרוע ומלוכלך על הפתח במקרה הנפוץ יותר. הסיור בשכונה ההיא היה ממושך וכל יושבי הרכב שתקו כמעט כל הזמן וצפו במראות בתמהון. כאשר חזרנו לבסיס, שמוקם בצומת סג'עייה, ביקשתי לחלוק את החוויה עם הלוחם שישב עימי מאחור. לא הספקתי לפתוח את הפה והנה הוא שואל אותי משהו בסגנון: "ראית איזה בתים? זה הכל מהכסף שלי ושלך, בעבודה שאנחנו נותנים להם בישראל. היית מת לגור בבית כזה". מאחר שהופתעתי מן הדברים ביררתי עם הבחור אם הינו באותו הסיור או שמא חלמתי חלום. התברר שמכל הזמן הממושך בו בילינו בעוני המזעזע, כל מה שהוא זכר היה המעבר החטוף בדרך חזרה ליד שכונת א-רימאל [ויקיפדיה] ("סביוני עזה"). הוא לא יכול היה להרשות לעצמו זכרון העשוי לעורר חמלה כלפי הבזויים בעיניו. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |