בתשובה לרון בן-יעקב, 30/03/09 13:21
 |
|
 |
||
|
||||
 |
למה אתה חושב שחירות כוללת גם הרגשה של חופש ושחרור? לדעתי אין קשר בין הדברים, ואם יש הוא בד"כ הפוך. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
זאת היתה דוגמה לאי-אפשרות של תפיסת האו-או, או-תרבות או-טבע. אפשר להתווכח על מרכיבי הדוגמה אבל אותי מענינת יותר ההשקפה הכללית ליחסי האדם והטבע שהצגת בתגובה 507209. אם האדם העולה במדרגות האנושיות מתקדם לקראת חרות מטבעו הגולמי שאותו הוא יסיר מעליו הוא יהיה אובר-אנושי ללא אינסטינקטים ותשוקות (דיון 1089). נו טוב, זה נחמד בתור שעשוע מחשבתי אבל מה הקשר לבני אדם כמו שאנחו מכירים אותם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוסכם שאדם לא יכול להיות אובר-אנושי ללא אינסטינקטים ותשוקות. אבל אפשר לשאול באותה המידה: מה הקשר בין "טבענו הגולמי" לבין בני-אדם כפי שאנו מכירים אותם? אנחנו שולטים בתשוקותינו. אנחנו אפילו יכולים להיפטר מחלק מהתשוקות (כפי שיודע למשל כל מי שהתגבר על אהבה נכזבת) ולעורר אחרות. ציוויים דתיים כמו "ואהבת לרעך כמוך" אינם מנותקים מהמציאות של בני אנוש. אנחנו יכולים לכוון את רגשותינו. גם ציוויים לא דתיים כמו "היה רציונאלי" אינם מנותקים מהמציאות האנושית. אנחנו יכולים להכיר ברשותנו ולהחליט לגבור עליהם או לכוון אותם לכיוון הרצוי. הדרכים לעשות זאת מגוונות: החל מ"אחרי המעשים נמשכים הלבבות" של הדת היהודית, ממשיך ב"הכרת החובה" של הדת/קאנט, או מפיתוח ה"תרבות של סמלים" שאתה מזכיר בחלק השני של המאמר שקישרת אליו. בכל מקרה, אנחנו לא כפופים לטבענו הגולמי. השאלה היא נורמטיבית: אם אנחנו צריכים לשאוף "להתחבר" לתשוקותינו או שאנחנו צריכים לגבור עליהן ולעצב אותן בהתאם להכרה שלנו. ביומיום אנחנו עושים את שני הדברים. השאלה היא מה ראוי ולאן לשאוף. אני חושב שאתה צודק, וזה לא חייב להיות או-או, או תרבות או טבע. אבל נדמה לי שכל מצב אחר הוא טראגי באופיו. אני חושב, למשל, על פרויד ו"תרבות ללא נחת". פרויד חשב שהתרבות – כל תרבות – יוצרת אנשים נויירוטים. מצד שני, הוא חשב שבני אדם אינם יכולים ללא תרבות. וגם, כחלק מפרויקט הנאורות, הוא מגדיר את מטרתו כ"היכן שהיה האיד יהא האגו". אבל מכאן שנגזר על האדם להיות לא מאושר מטבעו, ללא נחת (כנ"ל אגב קאמי, שחושב שהמלחמה התמידית היא בין החומר לבין השאיפה הטבועה באדם לטרנסצדנטי. כרגע לא עולות לי דוגמאות אחרות בראש). אז נראה לי שיחד עם הניסיון לוותר על האו-או אנחנו מוותרים על המרשם להתקדמות, על הפרויקט הגדול של ההתפתחות האנושית, וזה לא בהכרח רעיון מוצלח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
==>"אם האדם העולה במדרגות האנושיות מתקדם לקראת חרות מטבעו הגולמי שאותו הוא יסיר מעליו הוא יהיה אובר-אנושי ללא אינסטינקטים ותשוקות" אני חושב שהסיפא לא נובע מהרישא. מ"חירות מטבעו הגולמי" לא צריך להסיק שאין לו "טבע גולמי" אלא רק שהוא לא משועבד לטבע הזה. הוא לא צריך להיות אובר-אנושי ומותר שיהיה לו אינסטינקטים ותשוקות, אבל הוא יכול לבחור לאילו מהן הוא מתמסר ואת אלו הןא מדכא. בעצם, אנחנו לא מכירים בני אדם שלא מנסים ללשלוט לפחות בחלק מהיצרים שלהם. במקרה אני סבור שבגלל שהאדם הוא יצור חברתי (מטבעו), אז התרבות והטבע מתמזגים - כלומר פעולה לפי התרבות, או לפחות בשוליה, היא טבעית. לכן הרצון לשלוט ביצרים הוא טבעי. אבל ההפרדה איננה בלתי אפשרית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מכיר דבר כזה "לא משועבד לטבע הזה...[שבוחר] לאילו מהן הוא מתמסר"? (זה דווקא נשמע מעניין אם זה לא היה מעגלי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ודאי שאני מכיר - הפסקתי לעשן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והקשר? האם עישון הוא חלק מאותו "טבע גולמי"? הרי זה תוצר תרבותי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העישון הוא אכן תוצר תרבותי, וגם המגמה להפסיק לעשן היא כזאת. אבל הנטיה/תשוקה/אינסטינקט שלי לעשן או להפסיק נשלטת על ידי רציונליזם מהסוג שדובר בו למעלה. אגב, אני, כזה תרבותי, גם (כמעט) לא מכה אנשים שמרגיזים אותי ולא אונס נשים שאני חושק בהן. זה לא שאין לי תשוקה לעשות דברים כאלו, אבל כשזה קורה "אני משתדל ממש במודע" לדכא את הייצר הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואכן, זאת בדיוק הנקודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |