בתשובה לירדן ניר-בוכבינדר, 28/03/09 7:17
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אתה מציג כאן עמדה שהיא, בעיניי, מאוד מעניינת. ומפתיעה. אני חושב על שתי השקפות בנוגע ליחסים בין האדם לבין הטבע. השקפה אחת אומרת שככל שהאדם מתרחק מהטבע הוא נעשה יותר תרבותי, נאור ואנושי. ככל שאנחנו יוצרים יותר חיץ בין האדם לבין הטבע הגולמי, ככל שהאדם עיבד את טבעו כדי לממש את הפוטנציאל האנושי שלו, כך הוא עלה במדרגות שהאנושיות מציעה לו. זאת השקפה "קלאסית", שרואה את תולדות האנושות כהתקדמות משעבוד לטבענו החייתי לעבר עתיד של חירות. אותה חירות שתושג כשנסיר את השעבוד שלנו לטבע, דהיינו לתשוקות, אינסטינקטים ויצרים, ואז נוכל להיות רציונאליים באמת ואנושיים באמת. ההשקפה השנייה אומרת שהיצרים של האדם הם מה שעושים אותו לאדם. טבעו של אדם הוא האנושיות שלו, והמחיצות שהתרבות יוצרת בין האדם לבין הטבע הן בעייתו הגדולה ביותר של האדם. החירות פירושה לפעול ע"פ הטבע, בהתאם ליצרים ולתשוקות. עד עתה חשבתי שאתה מחזיק בהשקפה השנייה – אתה תלך לתערוכה במטרה לעורר את יצריך. עכשיו, אם הבנתי נכון, אתה מציג עמדה כמעט-פרדוקסלית: אתה הולך להתחבר לטבע כדי להתנגד לטבע. כדי להקהות את התגובה האינסטינקטיבית "הטבעית" שלך, וכל זאת מטעמים נורמטיביים. אני צריך עוד לחשוב על העמדה הזאת, אבל שני דברים בולטים כאן: (א) אתה מתקרב להשקפה הראשונה על היחסים אדם-טבע, שרואה בהתרחקות מהטבע התקדמות באנושיות. למרות שאישית אני חש אל השקפה זאת אהדה רבה, היא היום פחות אופנתית – חוץ מבחברה הדתית. אם כבר הזכרת את הקיבוץ, האם אלו יכול להיות שאריות החינוך הקיבוצי בתוכך? (אתה מוזמן להתעלם אם זאת שאלה אישית מדי וכו'). (ב) הגירסה של הליברליזם שאתה מציע היא גרסה לא-נטורליסטית של ליברליזם (אפילו גרסה פוריטנית שלו). וזה מעניין, כי לרוב מבקשים מאיתנו היום לקבל ליברליזם בשם גרסאות שונות של נטורליזם, של "לקבל את עצמך ואת אחרים כמו שאתם". הליברליזם היום גם נתפס יותר כתורה פוליטית מאשר כתורת מוסר, וגם בזה אתה יוצא נגד הזרם. מעניין. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לי יש הצעה: כשירדן מדבר על תחושות הבטן שלו ועל ההשתלטות המודעת עליהן כדי לאלף לעצמו "בטן אדישה", לא ברור אם בטן שמוחה נגד הומוסקסואלים או נגד הצגת גופות היא הבטן הטבעית המקורית (Nature) או הבטן החברתית (Nurture). לכן, גם לא בטוח שכאשר הוא מפעיל את מוחו (הרציונלי) נגד בטנו, הוא מתנגד לטבע או לחברה. אם "הבטן האדישה" היא הטבעית ו"הבטן המכרכרת" היא החברתית, אז ירדן, כליברל נאור, מפעיל את תבונתו כדי לשחרר את טבעו מהכבלים בהם כפתו אותו החברה והתרבות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשני המקרים ירדן דיבר על הרתיעה כ"אינסטנקטיבית", סיווג שמתפרש אצלי כ"טבעית". אבל אני מסכים שיש לך כאן נקודה. אבל אם אכן מדובר על Nurture כהצעתך, זה הופך את התגובה שלו לפחות מעניינת בעיניי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאוד קשה לי להאמין שזה חברתי, למרות שכמובן קשה לי מאוד להוכיח שלא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן, קשה עד בלתי אפשרי להבחין. אבל לאור זה מעניין למה אתה נוטה דווקא לצד אחד - שזה לא חברתי. לי נראה סביר (לפחות באותה מידה) שהרתיעה הרווחת מהומואים, ולהבדיל, מגופות וכיו"ב, היא עניין חברתי-תרבותי. ולראיה אלו מגמות שמשתנות עם הזמן. עד לא מזמן היו נרתעים גם ממך אם הייתה כותב שיש לך חברים הומואים. היום אתה כמעט לא IN בלעדיהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הניחוש שלי הוא שהרתיעה החברתית-מוסרית-מוסדית נבנית על הרתיעה האינסטינקטיבית. אני נזכר בפעם הראשונה שדמיינתי סצינה הומואית ונרתעתי. זה היה די מוקדם בגיל ההתבגרות; עד אותו שלב, אני לא חושב שניסו לחברת אותי להתייחס באופן חיובי גם למין הטרוסקסואלי. מאידך, המילה "הומואים" הוזכרה אצלי בבית, בנימה של קוריוז - סטייה, אבל יותר חביבה ממזיקה. כל זה משאיר כמובן פתח לאפשרות של חברות לא מודע ולא מפורש, שזה מה שקשה מאוד להוכיח שאינו קיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל, הרי חיברות זה לא שטיפת מוח מכוונת. אני לא מאמין, למשל, שהיחס השובניסטי של גברים לנשים (והשלמתן עם היחס הזה), הוא תוצאה של תיכנון וכוונת מכוון. זה חיברות - ככה עושים כולם, זו הנורמה, אם לא שואלים אותי "למה?" - ועד לא מזמן לא שאלו - אני לא צריך לחשוב על זה. "ככה זה אצלינו" וזהו. אני חושב - בלי אחריות -שגם הרגשות ההומאניים שלנו הם מחוברתים, לפחות בחלקם. אני מנחש שאנשים פה יתחלחלו למראה גופה תלויה בכיכר העיר או ראש ניתז בגיליוטינה, אבל אנחנו יודעים שאלו מראות די ניסבלים במקומות וזמנים אחרים. ככה גם חמלה, סובלנות, רתיעה מהאחר וכו', נראים לי מחוברתים, לא (בעיקר) מהגנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולמה החלוקה הזו לשנים, אולי בגלל הנטיה של השקפה פילוסופית לסטריליזציה (בשני המובנים - נקי ועקר) של תמונת האדם? לדוגמה, לפי ההשקפה הראשונה חירות עומדת בקוטב השני לטבע גולמי. אלא שחרות כוללת גם הרגשה של חופש ושחרור, ז"א חזרה לנקודת המוצא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה אתה חושב שחירות כוללת גם הרגשה של חופש ושחרור? לדעתי אין קשר בין הדברים, ואם יש הוא בד"כ הפוך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת היתה דוגמה לאי-אפשרות של תפיסת האו-או, או-תרבות או-טבע. אפשר להתווכח על מרכיבי הדוגמה אבל אותי מענינת יותר ההשקפה הכללית ליחסי האדם והטבע שהצגת בתגובה 507209. אם האדם העולה במדרגות האנושיות מתקדם לקראת חרות מטבעו הגולמי שאותו הוא יסיר מעליו הוא יהיה אובר-אנושי ללא אינסטינקטים ותשוקות (דיון 1089). נו טוב, זה נחמד בתור שעשוע מחשבתי אבל מה הקשר לבני אדם כמו שאנחו מכירים אותם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוסכם שאדם לא יכול להיות אובר-אנושי ללא אינסטינקטים ותשוקות. אבל אפשר לשאול באותה המידה: מה הקשר בין "טבענו הגולמי" לבין בני-אדם כפי שאנו מכירים אותם? אנחנו שולטים בתשוקותינו. אנחנו אפילו יכולים להיפטר מחלק מהתשוקות (כפי שיודע למשל כל מי שהתגבר על אהבה נכזבת) ולעורר אחרות. ציוויים דתיים כמו "ואהבת לרעך כמוך" אינם מנותקים מהמציאות של בני אנוש. אנחנו יכולים לכוון את רגשותינו. גם ציוויים לא דתיים כמו "היה רציונאלי" אינם מנותקים מהמציאות האנושית. אנחנו יכולים להכיר ברשותנו ולהחליט לגבור עליהם או לכוון אותם לכיוון הרצוי. הדרכים לעשות זאת מגוונות: החל מ"אחרי המעשים נמשכים הלבבות" של הדת היהודית, ממשיך ב"הכרת החובה" של הדת/קאנט, או מפיתוח ה"תרבות של סמלים" שאתה מזכיר בחלק השני של המאמר שקישרת אליו. בכל מקרה, אנחנו לא כפופים לטבענו הגולמי. השאלה היא נורמטיבית: אם אנחנו צריכים לשאוף "להתחבר" לתשוקותינו או שאנחנו צריכים לגבור עליהן ולעצב אותן בהתאם להכרה שלנו. ביומיום אנחנו עושים את שני הדברים. השאלה היא מה ראוי ולאן לשאוף. אני חושב שאתה צודק, וזה לא חייב להיות או-או, או תרבות או טבע. אבל נדמה לי שכל מצב אחר הוא טראגי באופיו. אני חושב, למשל, על פרויד ו"תרבות ללא נחת". פרויד חשב שהתרבות – כל תרבות – יוצרת אנשים נויירוטים. מצד שני, הוא חשב שבני אדם אינם יכולים ללא תרבות. וגם, כחלק מפרויקט הנאורות, הוא מגדיר את מטרתו כ"היכן שהיה האיד יהא האגו". אבל מכאן שנגזר על האדם להיות לא מאושר מטבעו, ללא נחת (כנ"ל אגב קאמי, שחושב שהמלחמה התמידית היא בין החומר לבין השאיפה הטבועה באדם לטרנסצדנטי. כרגע לא עולות לי דוגמאות אחרות בראש). אז נראה לי שיחד עם הניסיון לוותר על האו-או אנחנו מוותרים על המרשם להתקדמות, על הפרויקט הגדול של ההתפתחות האנושית, וזה לא בהכרח רעיון מוצלח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
==>"אם האדם העולה במדרגות האנושיות מתקדם לקראת חרות מטבעו הגולמי שאותו הוא יסיר מעליו הוא יהיה אובר-אנושי ללא אינסטינקטים ותשוקות" אני חושב שהסיפא לא נובע מהרישא. מ"חירות מטבעו הגולמי" לא צריך להסיק שאין לו "טבע גולמי" אלא רק שהוא לא משועבד לטבע הזה. הוא לא צריך להיות אובר-אנושי ומותר שיהיה לו אינסטינקטים ותשוקות, אבל הוא יכול לבחור לאילו מהן הוא מתמסר ואת אלו הןא מדכא. בעצם, אנחנו לא מכירים בני אדם שלא מנסים ללשלוט לפחות בחלק מהיצרים שלהם. במקרה אני סבור שבגלל שהאדם הוא יצור חברתי (מטבעו), אז התרבות והטבע מתמזגים - כלומר פעולה לפי התרבות, או לפחות בשוליה, היא טבעית. לכן הרצון לשלוט ביצרים הוא טבעי. אבל ההפרדה איננה בלתי אפשרית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מכיר דבר כזה "לא משועבד לטבע הזה...[שבוחר] לאילו מהן הוא מתמסר"? (זה דווקא נשמע מעניין אם זה לא היה מעגלי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ודאי שאני מכיר - הפסקתי לעשן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והקשר? האם עישון הוא חלק מאותו "טבע גולמי"? הרי זה תוצר תרבותי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העישון הוא אכן תוצר תרבותי, וגם המגמה להפסיק לעשן היא כזאת. אבל הנטיה/תשוקה/אינסטינקט שלי לעשן או להפסיק נשלטת על ידי רציונליזם מהסוג שדובר בו למעלה. אגב, אני, כזה תרבותי, גם (כמעט) לא מכה אנשים שמרגיזים אותי ולא אונס נשים שאני חושק בהן. זה לא שאין לי תשוקה לעשות דברים כאלו, אבל כשזה קורה "אני משתדל ממש במודע" לדכא את הייצר הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואכן, זאת בדיוק הנקודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין, לא חשבתי בכלל בכיוון הזה. עד כמה שאני רואה כרגע, אין בעיניי יתרון מוסרי (או תרבותי או אנושי) אינהרנטי לא בהתקרבות לטבע ולא בהתרחקות מהטבע; כל מקרה לגופו, לפי שיקולים אחרים. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |