בתשובה לאיפסילון, 20/02/09 13:06
 |
|
 |
||
|
||||
 |
זו תוכנית שאני הייתי חותם עליה אבל עם שיכלול קל - שמוסיף למקל גם גזר, לאמור: כל מעשה איבה (כולל התחמשות ואיום) יעלה להם בשטח וכל צעד לכיוון רגיעה ושלום יזכה אותם בשטח (כלומר פינוי התנחלות). כש"כל הקופה" הם השטחים שמעבר לקו הירוק. הם צריכים לדעת שהם יכולים להפסיד את כל הקופה או להרוויח אותה. אם המשחק הוא כזה שבו אפשר רק להפסיד יותר, זה לא משחק שאני הייתי מקבל על עצמי את כלליו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
עלה על דעתך שהם יתנהגו יפה עד שנחריב את כל ההתנחלויות, ואחר כך יחזרו לסורם ? האם הם לא מסוגלים לכך ? איך תבטיח שדבר כזה לא יקרה ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אופס....כן, עלה על דעתי. ואם מישהו היה יכול להבטיח שמשהו יקרה או לא יקרה הוא היה המשיח. אני לא. עלה על דעתך מה יצא להם אם כשהם יחזרו לסורם הם ישובו לאבד שטחים? כשההתנחלויות לא יהיו שם, השטחים האלו יהו קלף מיקוח או מקל וגזר. יתנו-יקבלו, לא יתנו - לא יקבלו. כשיש עליהם התנחלויות הם לא שווים כלום בשבילינו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחרי אוסלו וההתנתקות (שעליה שוב אמר אפילו פרס שבעניין הזה טעה כשתמך בה), מי שחושב היום על שיטות גזרים, אולי מתחשק לו לדחוף לעצמו את הגזר לאיזה שהוא מקום. אחרת קשה להבינו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אישית, אני מעדיף גזר מרוסק. אבל אני הגבתי להצעה של איפסילון. לדעתי מקל בלי גזר לא יכול לייצב את המצב. אפשר להסכים שבתקופה מסויימת צריך יותר מקל מגזר, אבל במשחק שיש בו רק מקל ואי אפשר לחלום על גזר, יסכים לשחק רק הצד שמחזיק במקל, בעוד שהאחרים עושים הכל כדי לקחת לו את המקל. הצרה עם זה שגם לצד החזק הזה, בתנאים האלו, מובטחים חיים עלובים ואומללים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דרור ימיני מציע גזר מסוג חדש http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/856/178.html | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני נבוך להודות שפתחתי את הלינק שלך רק כדי לברר מיהו הפובליציסט החדש הזה דרור ימיני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"תגובה האוטומטית ללא צורך בהחלטות נוספות. מהותה של התגובה האוטומטית תהיה ביצוע מדויק של מה שנאמר בהצהרה, ולא ביצוע של "מה שצריך לעשות" מסתורי." א. במבט ראשון כל עניין התגובה האוטומטית נראה כשטות מוחלטת. אם יש לך את היכולת להוציא לפועל תגובה כלשהי, מדוע אתה חייב גם לקשור אותה לצווארך בבחינת "הלך החבל אחר הדלי"? מצד אחד מדובר בהצהרה ריקה מלכתחילה שכן מדינות וחברות נוטות לא לעשות דברים הנראים להן כמנוגדים לאינטרסים שלהן, גם אם התחייבו בדרך כזו או אחרת לעשותם. מצד שני הרעיון מבוסס על כך שכדי להלחם באויב שהוא מהמר, אתה מצטרף לשולחן ההימורים ומתעלם מכך שהאוייב שלך משחק על דמי הכיס שלו, בעוד אתה עשוי לגלות שהימרת על כל הקופה שלך. ב. לרוע המזל, מבט שני, מגלה דוקא שהאפשרות הזאת אינה לקוחה מעולם הדמיון וכבר היו דברים מעולם. התגובה האוטומטית מזכירה לי את סבך הבריתות, ההבנות וההסכמים שנפרשו לאורך ולרוחב אירופה והעולם כולו לפני פרוץ מלה"ע ה-I. מטרת ההסכמים האלו היתה ליצור הרתעות הדדיות בעוצמה כזו שימנעו פריצת מלחמות. התוצאה היתה שכל מעצמות אירופה נגרפו למלחמה שלאף אחת מהן לא היתה כוונה לפתוח בה. ג. מנגנון ההסכמים באירופה יצר תגובת שרשרת אוטומטית שגררה את מעצמות אירופה לקלחת אע"פי שהגורמים המרכזיים בכל המדינות התנגדו לכך או לפחות לא רצו בכך. גורמים חורשי רעה במדינות הללו (מטות הצבא הגרמני והצרפתי, רבאנשיסטים צרפתיים, גורמים ריאקציונריים וקלריקליים, מתנגדי הסוציאליזם וגורמים לאומניים אירידנטיים בקיסרות האוסטרו-הונגרית) השתמשו בקלות הבירוקראטית של פעולה ע"פ הסכמים שכבר נקבעו וע"פ תרגולות (גיוס) שכבר הוכנו ו"תורגלו" ביחס לקושי לשנות כיוון ולאלתר בגופים כל כך גדולים, כדי להצית מלחמה שכל הממשלות ניסו למנוע. ג. מובן שיש הבדלים בלי סוף בין המצב הפוליטי באירופה של תחילת המאה ה-20 למצב במזה"ת של ראשית המאה ה-21. יחד עם זאת יש באנלוגיה יותר מפן אחד שבו המצב שלנו רע יותר מאשר באנלוגיה. למשל באנלוגיה ההיסטורית אף אחד מן הגורמים שתארתי כחורשי רעה, לא היה גורם מוביל בציבוריות שם. כל המדינות נשלטו ע"י ממשלות אזרחיות או מונארכים שלא היו מחוייבים לאינטרסים צרים אלא למעין "טובת הכלל" (מסתורית בלשונו של מר אנשלביץ). אצלנו המצב גרוע יותר. הציבוריות והשלטון בחברה הערבית ולהוותנו גם בחברה שלנו נשלטות ע"י גורמים חורשי רעה (רבאנשיסטים לאומניים וקולוניאליסטים קלאריקליים). הכנסת מנגנונים אוטומטיים ליחסים בין החברות האלו היא קטסטרופה המבקשת להתרחש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים. אני הייתי עוצר במבט ראשון. כל הרעיון של "מדיניות אוטומטית" נראה לי אוקסימורון מגוחך - כמו "קבלת החלטות אוטומטית". אם זה אוטומטי אז מה יש להחליט? ובשביל מה צריך מדיניות או ממשלה? נטען את הדיסקט המתאים ונלך כולנו לים או משהו. לכן, להבנתי, אין מבט שני לעניין המדיניות האוטומטית, ואם חוזרים ומביטים שוב זה נראה מגוחך כמו קודם. אפשר להחליט על מדיניות מרתיעה, נגיד להכריז "פעם הבאה שיקרה X נעשה Y". אבל כאשר X קורה צריך לשקול ולהחליט אם לבצע Y או לא. מה שממציאי המדיניות האוטומטית למיניהם שוכחים הוא שהאויב יודע (פשוט כי רואים אורות במשרדי הממשלה) שלא שמנו דיסקט ולא הלכנו לים. הוא יודע שיושבים שם אנשים ומקבלים החלטה - כל פעם מחדש - אם לממש את האיום או לא. ובגלל שאלו אנשים ולא דיסקט אוטומטי, ובגלל שהנסיבות משתנות בכל רגע, האויב (שגם הוא לא על דיסקט) מהמר כל פעם מחדש - כמו בהטלת מטבע - כשכל הימור הוא בלתי תלוי בקודמו. את הרעיון של דיסקט מדיניות אוטומטית כבר שמענו בימי ההתנתקות כשנטען שלראש ממשלה נבחר אסור לשנות מדיניות או להחליף דיסקט (אפילו אם השינוי נתמך על ידי רוב העם והכנסת). אבל אתה צריך להודות שהיה יכול להיות נחמד אם ניתן היה לטעון פעם ב-4 שנים דיסקט למחשב שיבצע את המדיניות שתוכנתה בו מראש. יש אומנם בעיה קטנה עם המציאות, אבל בגדול, אילו זה היה אפשרי אני הייתי טוען את הדיסקט ושולח גם את ביבי וגם את ציפי לים. ואם כבר כל זה מתאפשר, אני מציע לתכנת בדיסקט מדיניות של מקל וגזר במקום רק של מקל. פשוט כי ראיתי שעכברי מעבדה מגיבים יותר טוב למקל וגזר מאשר למקל בלבד. --- אגב, שמעתי שכל היחסים הבינלאומיים מבוססים - כאז כן עתה - על מערך סבוך של הסכמים והרתעות. אבל מי שחושב שהם אוטומטיים, כנראה קיבל מכת שמש בים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הענין הוא שברגע שיש תקדים היסטורי המדגים תהליכים מדיניים-צבאיים "אוטומטיים", ברור שאי אפשר לפטור את הרעיון הזה כבלתי מציאותי. ברור שתהליכים כאלו אפשריים וברור שהיה מישהו שחשב שתהליך כזה כדאי לו. התקדים ההיסטורי גם מצייר לנו ביתר בהירות כיצד יראו טקטיקות אוטמטיות כאלו: החלטות פוליטיות שיתגלגלו להתחייבויות ציבוריות ותכניות צבאיות מתאימות שיוכנו ויתורגלו עשויים ליצור "תנועה אל היעד" שיהיה די קשה לעצור אותה כשתתחיל להתגלגל. אשמש לרגע אחד כפרשן של ד. אנשלוביץ ואומר שהוא רואה את אוייבינו (מנהיגי החזבאללה והחמאס לעניין זה) כמהמרים המתמחים בהליכה על הסף. הם כל הזמן מנסים ובודקים עד היכן יוכלו להרחיק לכת מבלי לגרום תגובה משמעותית מצד ישראל. פעילות עויינת מתמידה גם אם מוגבלת, במובן שאינה "מאפשרת" תגובה ישראלית הולמת, עשוייה לשחוק את ישראל עד לסף התמוטטות כוללת. הטקטיקה של דב, סוברת שהצגת תגובות אוטומטיות קשיחות וידועות מראש עשויה להכשיל את האיסטרטגיה הפלשתינית של הליכה על הסף. הצרה היא, שהמשך גילגול הסיפור ההיסטורי שהבאתי, מגלה את הפירכה שבהצעה. מנהיגי החזבאללה והחמאס לא המציאו את ההימור המדיני וההליכה על הסף. האב טיפוס של האסטרטגיה הזו היה אביהם הרוחני היטלר. כלקח מן האסון ה"אוטומטי" של המלחמה העולמית הקודמת, הממשלות האזרחיות של אירופה טרחו לערפל ולמסמס ככל האפשר את ההתחייבויות הצבאיות שיזמו אנשי הצבא שלהם. אך עלייתו לשלטון של המהמר האולטימטיבי היטלר, טרפה את קלפיהם. מאחר ומצד אחד ההליכה על הסף של היטלר השתלמה לו פעם אחר פעם ומצד שני ליריביו היה רצון חזק מאוד לא להילחם (וגם סיבות טובות מאד), הם בחרו באסטרטגיה שמציע כאן דב. כדי להבהיר להיטלר שההימור הבא שלו יעלה לו ביוקר, הם חישקו עצמם בבריתות צבאיות שבגרסתן הסופית (לאחר 1938) לא הותירו ספק בדבר תגובתן. אלא שכאן באה המציאות ומוטטה את המהלך ה"מבריק" הזה. ההימורים הצבאיים ההיטלראיים נבעו מאופי הקוביוסטוס שלו ומן הבוז העמוק שלו למשטרים הדמוקרטיים. שני הגורמים האלו לא הושפעו כלל ע"י מערכת האזהרות-הכרזות והיטלר בדיוק כמו חולה ההימורים בקזינו, שאינו מסוגל להפסיק להמר, המשיך אל ההימור הבא. מערכת הבריתות האוטומטיות של בעה"ב לא זו בלבד שלא בלמה את היטלר אלא גם חשפה את ערוותם כאשר הוכח שהיה מדובר בהבטחות שווא שאין ביכולתן או ברצונן לקיים. מה אני מציע ללמוד מאנלוגיה שנייה זו? אני חושב שמערכה של הכרזות על תגובות אוטמטיות היא בעצם גילוי של חוסר רצון להגיב/להילחם. בעצם איני רוצה לקפוץ למים ולכן אני קושר עצמי למתקן שיזרוק אותי למים ללא תלות ברצוני. המסקנה הברורה היא שבמקום להסתתר מאחורי חומות של נייר ומילים, מוטב שנעסוק בשיפור יכולתנו להגיב ולהילחם כשנרצה בכך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עם המסקנה, כאמור, אני מסכים בהחלט. אבל מטעמים שונים משלך (שאת טיבם קשה לי להעריך, בין היתר משום שאינני בקיא כמוך בעובדות ההיסטוריות). כפרקליטו של השטן הייתי טוען נגדך שהיטלר יחיד במינו ואי אפשר להקיש ממעשיו על התנהגותם של מנהיגים אחרים. צריך לזכור שבעצם ההצעה לאיים על האוייב משתמעת ההנחה (ההימור, אם תרצה) שהאויב שוקל את האייום באופן שאנחנו שוקלים אותו. אני חושב שהאויב (לפעמים) נשען על ערכים שונים משלנו אבל משתמש בהגיון דומה לשלנו. בגלל הערכים השונים, משקלו של איום באבדות וחורבן (בעולם הזה) פחות ממשקלו בעינינו. בגלל ההגיון הדומה, האוייב מבין ששום החלטה איננה באמת אוטומטית והיא תמיד תיבחן לגופו של מקרה. אז הוא בוחן אותה. שורשים נוספים לטעות שברעיון התגובה האוטומטית אפשר למצוא בשיכרון כוח רומנטי. ידוע למשל, שג'ינגס חאן יצר לעצמו מוניטין אכזרי ושרף על יושביהן ערים שלא נכנעו - רק למען יראו (הבאים) ויראו. זה עבד בשבילו אז תמיד יהיה מי שיחשוב שכדאי לנסות את זה שוב. תראה, אם נהרוג כמליון עזתים, יש סיכוי לא רע שהנותרים יבינו את המסר. השאלה היא מי יכול (בהנחה שהוא רוצה) להרוג מיליון עזתים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למעשה כיוונתי למשהו די קרוב לדבריך: היטלר כמהמר מובהק הימר על כך שבעה"ב המערביות לא יעמדו בהבטחותיהם. תחילה הוא הימר שהם יניחו לו לכבוש את פולין ולא יגיבו באופן צבאי (מה שהיה די קרוב למציאות) וגם לאחר שפחות או יותר נכזב המשיך לחשוב שבריטניה בסופו של דבר תתפשר איתו לאחר שתספוג כמה מהלומות רציניות. וזה די קרוב ל"האוייב מבין ששום החלטה איננה באמת אוטומטית והיא תמיד תיבחן לגופו של מקרה. אז הוא בוחן אותה". לגבי התכונה הספציפית של נטייה להימורים צבאיים שהם בבחינת הליכה על הסף אני חושב שהיא מתארת יפה מאוד גם את היטלר גם את נסראללה וגם את מנהיגות החמאס. מה שהחמאס עושה בימים אלו הוא בדיוק זה: יש לי הרושם שהם יורים בכוונה לאזורים ריקים פשוט כדי למשש ולזהות את את טווח ההליכה על הסף שלהם. לדעתי, נדרשת כאן מצד ישראל החלטה קשה אבל נחוצה למרות המחיר הכבד להגיב באופן בלתי מידתי על ההטרדות האלו ע"י הפסקה דרסטית של כל אספקת החשמל והנפט, החשכת הרצועה וחניקת האספקה של מים ומזון עד ליצירת משבר הומאניטרי ברצועה. נדמה לי שצעדים כאלו עשויים לקרב את שלטון החמאס להתמוטטות הרבה יותר מאיומים פאתטיים נוסח המוקיון מישראל ביתנו. לצערי זה לא ריאלי לצפות למהלכים מדיניים של ממש מצד הנהגה שהוכיחה שהיא מוכנה ללכת אחר כל פתרון קסם וקונץ-פטנט צבאי ובלבד שלא תאלץ לנקוט מהלכים מדיניים של ממש שמחירם הקשה בצידם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
===>"...להגיב באופן בלתי מידתי על ההטרדות ...". כמובן באופן בלתי מידתי. ומאותם נימוקים. שים לב שה"מידתיות" היא דיסקט ההחלטות האוטמטי של קצה אחר בקשת הפוליטית. בקצה אחד יושב רובוט (די פרימיטיבי) שלא משנה מה העזתים עושים - יורקים עלינו, מידים אבנים או משגרים טילים - ולא משנה מה התנאים מסביב, הרובוט מיד כובש את עזה. בצד השני של הקשת יושב רובוט מדגם משופר (גרסה 2.1, נגיד), שגם לו לא משנה שום דבר ואפילו לא מה העזתים עושים, אבל הפעולה האוטמטית שלו קצת יותר משוכללת - הוא מחקה את מעשי העזתים: אם הם יורקים - הוא יורק עליהם, אם הם מיידים אבנים הוא מחזיר אותן למגרש שלהם וכו'. יש גם רובוט פשוט (לגיבוי) בצד הזה של המפה. גם אצלו, לא חשוב מה העזתים עושים - הוא בכל מקרה מדבר איתם. העניין הוא שבכל המיקרים אנחנו לא צריכים לשקול ולהחליט - הרובוט כבר מתוכנת. אנשים שממציאים רובוטים כאלו, כוונתם טובה. הם רוצים לפתור את הבעיה כולה, כאן, עכשיו ולתמיד. "נכבוש אותם וזהו!", "נדבר איתם וזהו!". אני חושב שצריך לסווג את הבעיה עםהפלסטינים (והטרור המוסלמי בכלל) כבעיה לטווח רחוק. אולי היא תיפתר בעוד דור או שניים ואולי אחר-כך. בינתיים צריך לתחזק את הסירה ולהמשיך לצוף. וזהו! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שמשותף בינך ובין הרובוטים היא המילה ''וזהו''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל המילה הזו וזהו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לשקול ולבדוק את התנאים הנוכחיים צריך בכל מקרה ותמיד. במקרה הזה, אני פשוט חושב שמולנו ניצבת כנופייה שבאמת פועלת כמהמר בלתי נלאה אשר מנסה כל הזמן לבדוק את הגבולות עד היכן הוא יכול להרחיב את פעילותו הפלילית. לדעתי הרגע הזה קורא להפעלת כלים פוליטיים דרסטיים (מצור וחנק כלכלי) מן הסיבות הבאות: א. אם נניח לשווי המשקל להתייצב על הפיגועים הבלתי פוסקים מעזה, עד ששרינו יגמרו לחלק לעצמם את המשרות והכיבודים הפלשתינאים כבר יעברו להימור הבא ויהיה צורך לנקוט צעדים עוד יותר דרסטיים (שוב כניסה לעזה). ב. אם יש למצב פוטנציאל התדרדרות למצב שיחייב כניסה נוספת של צה"ל, עדיף לעשות זאת עכשיו לפני שהם מספיקים לארגן את עצמם ולהתאושש מן הכניסה הקודמת. ג. נראה לי שגל המחאה נגד ישראל עבר את שיאו. אני רוצה להאמין שהולך ונוצר זרם מעמקים המואס בהתנהגות הברברית של הערבים וביללותיהם וטענותיהם הצדקניות. ד. לעניין המיאוס שהזכרתי בסעיף הקודם תצטרף השאלה הבאה כלפי הפלשתינאים: "אם הישראלים כאלו מנוולים ורשעים, מדוע אתם מתחילים איתם כל הזמן?". אני מסכים שטיעונים אלו הם די פשטניים, אך צריך לזכור שהפעלת תכניות ותגובות מתוחכמות ומסובכות במציאות המזרח התיכונית מסתיימת בד"כ בסיבוב של 180 מעלות כאשר האמצעים אלו פונים כנגד מי שהפעיל אותם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ג. אני לא יודע מהי מידת ההשפעה של הפובליציסט רוג'ר כהן, אך מכיוון שהוא כותב בני"ט אני מניח שיש לו קוראים. לפי הטורים שלו "המחאה" נמצאת לא רק ברחוב, והזרם הגלוי שכהן מבטא מראה הבנה חלקית ושטחית של המצב, שלא לדבר על איזון צדקני קצר ראיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משפט אחד היה חסר לי בהצעותיו ה"נבונות" של החכם היהודי מה-NYT, משהו כמו: "It’s time to look at them again and adopt the new view that contact can encourage Al-Kaida “to move away from violence and play a constructive, democratic and peaceful role.”
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל מה שאני יכול לומר על "הרגע הזה" זה שהוא מצדיק צעדים - צבאיים, כלכליים ומדיניים - יותר דרסטיים מבעבר (מן הטעם הפשוט שהצעדים בהם נקטנו בעבר לא שיפרו את המצב). אם בכלל זה צריך להחמיר את המצור, או לכבוש חלקים מהרצועה, או לדבר, או להפציץ, אז זה מה שצריך לעשות. מצד שני, עלינו לזכור שיש גם גבול לחנק כלכלי שאנחנו יכולים להשית בלי לעורר עלינו את העולם כולו או להגיע למצב שלא נוכל לסבול את עצמינו. הפעלת הצעדים הדרסטיים מצידינו גם היא הימור והליכה על הקצה (שבלית ברירה עלינו לבצע). חלק מהשיקולים המורכבים הוא למצוא את התמהיל שיביא מקסימום עלות/תועלת (מקסימום שקט במינימום עלות מוסרית ודיפלומטית). לכן אני לא חושב שיש מתכון אחד שברגע נתון אפשר לומר "ככה יעשה". אנחנו צריכים להתרגל לרעיון שהמערכת דינאמית ושכשאנחנו נעשה "ככה" הם יגיבו ואנחנו נגיב וכן הלאה... אם אנחנו מבינים שאין הכרעה קרובה אז צריך להבין ששום צעד - דרסטי ככל שיהיה - לא יהיה צעד אחרון. כשאני אומר אין הכרעה, לא מדובר על הכרעת החמאס. יכול להיות שאת הארגון הזה אפשר להכריע. אבל גם זה לא יעזור להכרעת הסיכסוך הישראלי-פלסטיני. הרי כמעט אין איש שמשלה את עצמו שאחרי שנחסל את החמאס שאר הפלסטינים יחזרו בתשובה אל חיק הציונות. לסיכסוך הזה אין הכרעה בגלל שבשני הצדדים יש קבוצות גדולות מדי שראיית העולם שלהם מסתכמת "באני (הלאומי) ואפסי עוד". כדי להכריע את הסיבסוך, בסופו של דבר, כל צד צריך להכריע תחילה את קבוצת "אני ואפסי" שבתוכו. עד אז, אפשר רק לנהל את המצב פחות או יותר טוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צריך להזהר מפירות הרעל שמפיץ שליח הגזענות והפופוליזם הישראלי ליברמן. "הכרעת החמאס" היא אחד מן הפירות הללו. מי קבע ש"הכרעת החמאס" היא בכלל אינטרס ישראלי? דוקא בימים אלו, צף מעל פני השטח ארוע המסמן שינוי מהותי בטיבו של שלטון החמאס. רק גודש הפופוליזם והילדותיות המאפיין את הציבוריות הישראלית בימים אלו (קריא פרשת גלעד שליט) מצליח לכסות ולהסתיר את השינוי הזה. דוקא בימים אלו הודיע שלטון החמאס בעזה שירי רקטות על ישראל בזמן הנוכחי הוא בניגוד לאינטרסים של הפלשתינאים בעזה והם יפעלו כדי להפסיק אותו. אין זה כלל חשוב אם מדובר בהודעה מילולית שאינה מלווה שום עשייה או אפילו בתרגיל רמייה מן הסוג שכבר הכרנו. בציבוריות הפלשתינית נצרבת התודעה שהחמאס רוצה גם לשלוט ולא רק להטיף ולהסית והוא לא מתכוון לתת לכל כנופייה חמושה לנהל לו את המדיניות. מדובר באבן דרך חשובה בטרנספורמציה של החמאס מכנופייה דתית לשלטון של ממש. במקביל בימים אלו מתבררת האופציה המוזרה לפיה יתכן שהחמאס פופלארי יותר בגדה מאשר ברצועה. בנתונים אלו, מי קבע שהפלת החמאס ראוייה בכלל להקבע כיעד של המדיניות הישראלית? ישראל צריכה לקבוע את הרגעת הטרור הרקטי כיעד. כדי להשיג זאת, היא רשאית וצריכה להעמיד את החמאס במצב שהמשך הירי עשוי לסכן את המשך שלטונו. אם החמאס יפול או ישרוד הוא כבר עניין להנהגת החמאס ולעם הפלשתיני. את היעד הזה ישראל לא יכולה להשיג בפועל וגם בתאוריה לא ברור אם הוא ישרת אותה. מדוע אם כן לבנות את כל המדיניות שלנו על קרן הצבי הזאת? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הם גם פועלים בשטח כדי לממש את אותה מדיניות מוצהרת? אגב, הפסקת־אש זמנית עם ישראל אינה מאורע חסר־תקדים עבור החמאס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ויתר על כן אפילו נניח שהם מנסים, מנין נדע אם הם באמת מסוגלים (המצרים והמנהרות)? אפילו אם מדובר בהונאה בה יד אחת יורה את הראקטה והיד השנייה עושה "כאילו"היא עוצרת אותה, ההונאה לא יכולה להגביל עצמה רק כלפי חוץ. גם תושבי עזה שומעים את ההצהרה הזו ולפחות חלק מהם עשויים להבין ממנה שירי ה"זיקוקים" לכיוון ישראל אינו המדיניות של החמאס. עד כה ההנהגה הפלשתינית הצטיינה לשחק את "שמשון הנעבעך": הם לא יכולים לשלוט בשבאב, הם לא יכולים לגבות מסים, הם לא יכולים להתנגד למעשי טרור פטריוטיים והם לא יכולים לתקן את הביוב. לעומת זאת הם בהחלט יכולים לנסוע במכוניות פאר, לקבל תקציבים ביורו ובפטרו-דולארים ובכלל לשחק אותה אפנדים או איאתולות. כל תזוזה מן המצב הזה היא בעיני התקדמות בכיוון נכון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל זה מה שאני שואל אותך: האם זו אכן תזוזה מהמצב הזה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שאני מנסה להגיד שעצם ההצהרה היא בבחינת ''תזוזה''. ולראייה, עד עתה ראשי החמאס סרבו אפילו להעלות על דל שפתיהם את האפשרות שאיזשהו סוג של פגיעה בישראלים אינו עולה בקנה אחד עם האינטרסים של הפלשתינים. אני לא מנסה לתת משקל הרה עולם על הצהרה אחת של מישהו בהנהגת החמאס. דעתי היא שיכולתנו לשלוט ולקבוע מי יהיו חביביו ונבחריו של העם הפלשתיני מוגבלת מלכתחילה ומוטב לנו לא להטיל את יהבנו על מי יבחר או ישלוט שם לטווח ארוך. זה לא כל כך מתוחכם וכל כך תאורטי כמו שזה נשמע. למשל בהווה האינטרס הברור שלנו הוא להפסיק את ירי הקסאמים מעזה. מותר לנו לכן לקדם מצב בו המשך ירי הקסאמים יסכן את המשך שלטון החמאס בעזה. האם החמאס יצליח לשרוד את הלחץ שלנו בין ע''י הרגעת הגזרה ובין בלעדיה, פחות רלאבנטי מבחינתנו. כאמור מטבע הלשון של ''הפלת שלטון החמאס'' אינה נכס צאן ברזל של ליברמן וחבריו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |