בתשובה ליאיר רובין, 24/12/08 9:37
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אם לנסות לתמצת את מסקנותיך מסיפור המסעות לפולין אפשר להעיז ולומר שאתה בעצם תומך בהמשך המצב הקיים בשינוי דגשים וכיוונים כאלו ואחרים. חוששני שאני מסכים איתך במעט מאוד מן התובנות שהצגת וגם המסקנות שלי שונות לחלוטין ורדיקליות ביחס לאלו שלך. אני מציין דברים אלו מפני שהם נוגעים אולי לשורש האמיתי של הבעייתיות של נושא השואה בתודעה הישראלית: יותר מדי משקל חינוכי, לאומי ומוסרי מוטל על נושא שההסכמות בנוגע אליו פחותות בהרבה ממה שנוטים לחשוב. א. "עלינו להרחיב את בסיס הידע של תלמידי התיכון" - נדמה לי שבני הנוער שלנו יודעים די והותר על פרשת השואה. הלואי שהידע והמעורבות של בני הנוער בנושאים החשובים לא פחות לעתידם ולעתיד מדינתם היתה כידיעתם בנושא זה. אין זו מטרתו של ביה"ס התיכון להפוך את כל תלמידיו להיסטוריונים של השואה. אולי דוקא זה המקום להטות אוזן להצעתו של ס. יזהר: לחנך פחות, ללמד יותר. ב. "להבין שאנחנו לא לבד בסיפור הזה," - נדמה לי שאחד הדברים העמוקים ביותר בתודעת דור השואה הוא דוקא עד כמה היינו לבד בסיפור הזה. ועידת אויאן, האדישות האוניברסלית של מי שלא היו יהודים והחששות הכבדים של מנהיגי בנות הברית שלא להצטייר כמשרתיהם של היהודים הן רק קצה קצהו של הקרחון. ג. "הנאראטיב היהודי הוא אמנם ייחודי אבל הוא לא היחיד" - הנאראטיב היהודי הוא ייחודי ולא יחיד כמו כל נאראטיב אחר. כמו כל עם ותרבות אחרת אנו מספרים קודם כל את הנאראטיב שלנו. מה שנכון הוא שאנו (כמו רבים אחרים) מבטלים ומעלימים נארטיבים שאינם שלנו. נראה לי שלדרוש מעם ישראל לעסוק דוקא בנאראטיב הגרמני מוזר ולא מועיל כאחד. אוניברסליזם ואחדות המין האנושי הם שכנים לא נוחים ללימודי השואה. ד. "אין ספק שהנאצים תכננו והתחילו לבצע השמדה שיטתית של היהודים מתוך מטרה להכחיד אותם מעל פני האדמה, אלא שלא היינו היחידים בקטגוריית המיועדים להשמדה." - דוקא יש ספק רב מאוד. זה נכון שנטיות ותכניות ג'נוסואידליות נמצאות כבר ב"מיין קאמפ" אבל עד היום לא נמצא אפילו בדל הוכחה לתכנון מנהלי של השמדת יהודי אירופה לפני שנת 41. נהפוך הוא. יתר על כן אפילו ברמת ההצהרות הגרמנים לא התכוונו "להכחיד אותם [את היהודים] מעל פני האדמה". ה"תאוריה הנאצית" (להבדיל מכל מיני הצהרות אישיות פה ושם) גרסה שיש להיפטר מיהודי אירופה (ולא מיהודי העולם) ולצורך זה הגירה לפלשתינה, למדגסקר או לירח טובה מספיק. רק הברוטליזציה והרדיקליזציה שהיו כרוכות בהתפתחות המלחמה הטוטאלית הביאה באופן מתגלגל לפתיחתו של מסע ההשמדה נגד היהודים. לגבי ג'נוסייד של הומוסקסואלים וצוענים הם מדגישים עוד יותר מפרשת היהודים את האקראיות, וחוסר העקביות של הברבריות הנאצית. לגבי חיסול האינטלגנציה הפולנית, הקומיסרים הקומוניסטיים והסלאבים בכלל, כל אלה ריחפו בחלל הרעיונות הנאציים. אך המימוש היחיד שלהם היה כחלק מהברוטליזציה של התפתחות המלחמה האבסולוטית. באותה מידה ניתן לדבר על רעיונות של ג'נוסייד כנגד משכילים/חקלאים/עובדי תעשייה גרמניים שריחפו בציבוריות המערבית (ובבריה"מ לא כל שכן). אפשר לצטט את הנרי מורגנטאו. אחרי הכל בעה"ב חיסלו כ-10 מיליון גרמנים (ועוד כמה מיליוני יפנים) מבלי להזדקק ל"מיין קאמפ". בנקודה זו, המהלך המאורגן לחיסול יהודי אירופה היה ייחודי ועוד איך ייחודי. ה. אנחנו מתעלמים מהנטל הכבד של בני הרוצחים" - ומה עלינו לעשות? להזכיר דוקא לנפגעים ולצאצאיהם את השמדת האמורי? ו. "אנחנו מתעלמים ממשא האשמה של בני העומדים מן הצד ואיננו רוצים לראות את הקושי של מי שבחצרם האחורית (או הקדמית) התחוללו הזוועות, גם אם הם לא היו שותפים להן." - כלומר עלינו לקצץ בזכותם לזכרון של קרובינו הנספים כדי לעסוק המצוקותיהם הרגשיות של העומדים מן הצד וצאצאי הטובחים? ז. "מספרם של הפולנים הוא הגדול ביותר בקרב חסידי אומות העולם [...] מדוע כל־כך נוח לנו לא לראות את האנשים החיים בפולין כבני־אדם אלא כ"עוזריהם"?" - האם אין לכך קשר לכך שהקיבוץ היהודי הגדול ביותר תחת השלטון הנאצי היה בפולין. האם העובדה שהנאצים מימשו את הג'נוסייד שלהם דוקא על אדמת פולין היא מקרית? האם העובדה שארגוני התנגדות פולניים המשיכו בו בזמן לדגול במדיניות אנטישמית היא פיברוק היסטורי? ח. "מדינת ישראל לקחה לשימוש הקולקטיב כספים שהגיעו לאנשים באופן אישי ופרטני, בלי לשאול ובלי לקבל רשות ..." - עד כמה שהבנתי מגעת הסכם השילומים הוא הסכם בין ממשלת ישראל לממשלת גרמניה ולא בין יורשי הנאצים לקורבנותיהם כפרטים. במסגרת ההסכם הזה התחייבה ממשלת ישראל לדאוג לרווחתם ולפיצויים של נפגעי השואה. באופן טבעי, האופן בו תממש ממשלת ישראל את התחייבותה לא כל כך העסיק את הצד הגרמני. מלבד העובדה שכמה שוטים במוסדות ובתקשורת הציעו לבקש כספים נוספים מן הגרמנים (נפיחה שהתנדפה באויר הרעיונות התקשורתיים עוד לפני שתפסה נפח), אין כאן שום סיפור "מזעזע" במיוחד לא מצד ישראל ולא מצד גרמניה ולא חשוב מה תגיד הועדה של חה"כ אביטל. ט. נדמה לי שההוויה החינוכית בה הטיול ה"גדול" והיחיד לחו"ל של בני נוער שטופי דעות רדיקליות, הורמונים ושמחת נעורים מודבקת לאיזור הזוועה של טראומת השואה, יכולה להיות לה רק תוצאה אחת: הזמנת צרות ומבוכות וטיפוח מורשת צביעות של כל הנוגעים בדבר. (נוכחתי לדעת שיש בני נוער רבים שדוקא כן חוו חוייה רגשית או העמיקו את הידע של הנושא במסגרת המסעות. משום מה יש לי הרגשה, שהם היו "מסתדרים" גם ללא החשפנית או החצץ והבוץ של מחנה בירקנאו). י. אולי מותר לנו להתיר לילדינו לצאת לטיול שנתי של הנאה וחופש ברחבי ארצנו, מבלי לנצל את ההזדמנות לצורך אינדוקטריניזציה של נושא שההסכמות בו פחותות מן המחלוקות. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
א. אני לא יודע מה מידת ההיכרות שלך עם רמת הידע של תלמידי תיכון בישראל על השואה, אני יכול לומר לך שכמורה ומחנך מזה כשבע-עשרה שנים אני חושב שהם יודעים מעט מאד וגם את המעט הזה הם שוכחים אחרי הבגרות. ולגבי ס. יזהר - אני לא בטוח שהוא היה מסכים עם הציטוט הזה דווקא פה. ב. אתה צודק - בשואה היינו לבד. אבל אני מדבר על כך שאנחנו צריכים להבין שאנחנו לא לבד בכל מה שקשור לזיכרון, לטיפוח התודעה, להסקת מסקנות, ללמידת לקח. ג, ה, ו. אין האחד בא על חשבון השני. אנחנו יכולים ללמוד ולהבין גם את הצד השני והדבר לא יפגע כהוא זה בהבנת, טיפוח ושימור הנרטיב שלנו. ד. מה שאתה כותב נכון עד ועידת ונזה. מאותו רגע ואילך לא רק שהתכנון לא היה "מתגלגל" אלא הוא היה גם מתועד ומכוון. ובאשר לכך שלא היה מסמך מוקדם יותר שהורה על ההשמדה אני ממליץ לקרוא את ספרו המרשים של קרשו, בו הוא מסביר את התפיסה של "לכוון לדעתו של מנהיג" הרבה יותר טוב ממה שאני אוכל לעשות. ז. ומה אתה משיג בטענות האלו? אתה מחזיר להם? ח. להסכם השילומים יש שני חלקים והחלק השני עוסק בפיצויים האישיים. חלק מאלו נלקחו על-ידי מדינת ישראל לשימוש הקולקטיב, גם אם הועדה של ח"כ קולט אביטל לא חשובה בעיניך. ט, י. אני מסכים עם כל מילה. ולסיום - אני לא תומך בהמשך המצב הקיים, כלל וכלל לא, ולכן אני עוסק במפגשי נוער תלת-לאומיים שבהם בני נוער מישראל, מגרמניה ומפולין לומדים יחד, חווים יחד, מדברים ומנסים למצוא שפה משותפת ועתיד משותף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית אני חייב להודות כי השערותי לגבי דעותיך נמצאו מוטעות. נכון לעכשיו אני מבין ששנינו באותה דעה לגבי המסעות לפולין כעניין שנזקו מרובה מתועלתו. "מפגשי נוער תלת-לאומיים", גם בעיניי עדיפים בהרבה ע"פ טיולי מחנות והם פורום מתאים לחינוך להומניזם, סובלנות ואוניברסליזם. א. בנקודה זו אני מודה בהכנעה שדעתך כמורה היא בעלת משקל רב לאין ערוך מדעתי שאינה אלא התרשמות חיצונית של מי שאינו קרוב לעניין. יחד עם זאת אעיז ואומר שיתכן שדעתך נגועה בסינדרום של מי ששוחה בים ואינו חש שהמים רטובים. "את המעט הזה הם שוכחים אחרי הבגרות" אפשר להגיד על רוב הדברים הנלמדים בבתי הספר. אם מתיחסים ללימודי ההיסטוריה הרושם הוא שהשואה היא שיאנית בהיקף הלימוד המושקע בנושא יחיד. לגבי היקף הידע, בסיס ההשוואה לא צריך להיות הידע של מבוגרים בעלי עניין מיוחד בנושא אלא היקף ידיעותיהם של בני הנוער בעניינים אחרים כמו תולדות מדינת ישראל, מבנה השלטון או תולדות ועקרונות הדמוקרטיה. ג, ה, ו. גם בעניין זה איננו חלוקים כפי שחשבתי. אבל אני עדיין חושב שלדרוש ממערכת החינוך הישראלית לעסוק דוקא במניעיהם, לבטיהם והתחבטויותיהם של חברי החוג של פון שטאופנברג או אפילו אלה של ה"ורד הלבן" (השושנה הלבנה?) היא דרישה קצת מופרזת. בל תטעה, אני סבור שנושאים אלו מרתקים ועמוקים עד למאוד. יתר על כן, לנוכח השימוש הפרברטי, השקרי והמסולף שעושה הימין האידיוטי (והשמאל האנארכי) במושג ה"פקודה הבלתי חוקית בעליל", נושא זה (נושא הסרבנות האידיאולוגית) הוא קריטי להמשך קיומנו. אני רק סבור שזהו מהלך בלתי נמנע שנושא פון שטאופנברג יועלה לתודעת הנוער ע"י תום קרוז והוליווד ורק אז תוכל מערכת החינוך לעסוק בו (ע"ע שינדלר). יוזמה וניסיון של מערכת החינוך להוביל את הנושא עשויים להיות קונטרה-פרודוקטיביים. אם רוצים לעסוק בנושא של חובות האזרח לשלטון מול חובתו למצפונו אולי מוטב להעלות אותו שלא בהקשר של אנשים כמו שטאופנברג שבעצם העלו את היטלר לשלטון. מדוע לא לעסוק בכך דרך לימוד עקרונותיו וקורותיו של המהטמה גאנדי? ד. למעשה הפרשנות שלי מתיחסת בדיוק לאותו מקור (קרשאו) ואותה תזה היסטורית ("לכוון לדעתו של מנהיג") שציינת ומקובלת היום בקרב רוב ההיסטוריונים. אך נראה שההבנה שלנו אותם שונה למדי. ד.1. ועידת ואנזה התקיימה בעיצומו של רצח שיטתי של מאות אלפי יהודים בשטחי בריה"מ הכבושים ע"י ה"איינזאץ גרופן" של הס"ס. ד.2. יתר על כן, דעתי היא כי היתה פקודה סודית של היטלר (אולי אפילו בכתב) שנמסרה לגרינג/הימלר/היידריך שהורתה לרצוח את יהודי אירופה. פקודה זו היתה תגובתו של היטלר על הנסיונות של אנשים כמו גרינג/הימלר/היידריך ל"כוון לדעת הפיהרר" ואולי אף יותר מכך לנסיונות הכושלים של יחידות השלטון הגרמני בפולין הכבושה לגרש את היהודים זה לשטחו של האחר ומעבר לגבול (למשל להונגריה). הפקודה של היטלר היתה מעין "אישור" ו"תעודת הצטיינות" לזה שהטיב לכוון לדעתו. פקודה כזו לא היתה שונה מפקודות אחרות של היטלר נוסח פקודת האותנזיה, פקודת הקומיסרים ופקודת הטייסים השבויים שמשום מה בוצעו בפחות מסירות (או הופסקו לחלוטין) מאשר השמדת היהודים. ד.3. זמנה המשוער של פקודה זו היה לאחר תחילת "ברברוסה" ולאחר ועידת ואנזה. השערה זו מעמידה את ועידת ואנזה בפרספקטיבה הנכונה: היתה זו ועידת תאום בירוקראטית (שנמשכה חצי יום בלבד) ועסקה בתיאום המאמצים של הגורמים השונים בממשל הנאצי לגרש את יהודי אירופה למזרח כאשר גורלם שם ואופן הטיפול בהם עדיין לא היה ברור באותו זמן (גם אם איום ההשמדה הפיזית ריחף באויר). עצם הצורך בהוראה מפורשת ואישית של היטלר לאחר ועידת ואנזה, מוכיחה שלא שם הוחלט על ההשמדה התעשייתית של יהדות אירופה. ד.4. רק כל המהלכים שקדמו לפקודה הסודית המשוערת הזו הם שאפשרו אותה ומסבירים איך הצליחו לבצעה. קריא: האידיאולוגיה וההסתה הגזענית של הנאצים, הדרתם של יהודי גרמניה ואח"כ אירופה מזכויותיהם האזרחיות וממעורבותם בחברה, הנסיונות ה"לא מספקים" להיפטר מיהודי אירופה באמצעות הגירה וגרושים, הבעיות שהתעוררו בפעולת ה"איינזאץ גרופן" (בעיקר בגלל המספר הרב של אנשים שהיו "מעורבים" בפעולות האלו), הקמתם של ועידות ומוסדות בירוקראטיים שעסקו בטיפול ביהודים (כמו ועידת ואנזה ומחלקה IV ה"יהודית" של אייכמן), נסיונותיהם המתמשכים של פקידים ו"פיהררים" קטנים וגדולים לכוון לדעותיו הרצחניות של הפיהרר הגדול, נסיונות בקנה מידה קטן של רצח המוני (האותנזיה, משאיות הגז והשמדת צוענים בתאי גאז) ויותר מכל אוירת הברבריות הרצחנית והשתלטות הבהמיות וההתכנסות להישרדות הבסיסית נוסח הדארויניזם החברתי הנאצי שהיו תוצאת המלחמה הטוטאלית והברבארית של ברברוסה וההפצצות האויריות הם שגרמו ואפשרו את פתיחתו של מפעל ההשמדה התעשייתית של היהודים. ד.5. מנקודת מבט זו השמדת יהודי אירופה לא היתה תוצאה ישירה ומחוייבת של האידיאולוגיה הגזענית הנאצית, אלא יותר השתלשלות והתגלגלות אקראית של אירועים שיסודם באידיאולוגיה הזו. כל האירועים שהתרחשו בדרך למפעל ההשמדה הזה היו חייבים להתרחש כדי שהוא עצמו יתרחש. ז. התנהגות הפולנים. איני מנסה להחזיר לפולנים או להטיף לכך. אני מנסה להזים את טענתך על ריבוי חסידי אומות העולם בקרב הפולנים. החסידים האלו מרובים כל כך, פשוט משום שבפולין היו יותר יהודים מבכל מדינה אחרת באירופה (פרט לבריה"מ) ומשום שההשמדה והגטאות היו בשטחם. אין בכך תעודת הצטיינות לעם הפולני. אני משער שבדנמרק אין כל כך הרבה חסידי אומות העולם. ח. אנו נכנסים כאן למבוך המעוות והאכזרי שיצרו מוסדות פקידותיים ומשפטיים בפרשת הפיצויים השונים לנפגעי הנאצים. ח.1. ממעורבות אישית שהיתה לי בנושא נוכחתי לדעת שלרוב המעורבים בנושא מתחומי הפעילות הציבורית (ח"כים), אנשי תקשורת ואפילו פקידי מוסדות ציבוריים (ביטוח לאומי למשל) אין שום מושג במבוך החוקים והתקנות הנוגעות לזכויותיהם של נפגעי השואה. (למי שרוצה להתרשם מן המצב אני ממליץ על סרטם של גיא מרוז ואורלי וילנאי "מוסר השילומים" (אאל"ט) אשר כצפוי נגוע גם בחוסר הבקיאות בלבירינט המוסדות, התקנות והזכויות וגם בצדקנות ובצעקנות האופייניות לז'אנר, אבל גם כך מציג תמונה נכונה של אוירת החשאיות, ה"מאכריות" והאטימות הבירוקראטית השוררת בתחום). ח.2. בכל אופן למיטב הבנתי, אתה מבלבל בין פיצויים אישיים ישירים ועקיפים המגיעים לחלק מנפגעי הנאצים באופן ישיר מגרמניה דרך מוסדות לא ממשלתיים ישראליים כמו ועידת התביעות, הביטוח הפנסיוני הגרמני וחוק השילומים הגרמני (לפחות בחלקם ע"פ גרסת "מוסר השילומים"), לבין הסכם השילומים שנחתם ב-1952 בין ממשלת ישראל לממשלת גרמניה המערבית, שבמסגרתו העבירו הגרמנים לממשלת ישראל סכום של כ-15 מיליארד מרקים (אאז"ן) תמורת התחייבות כללית של ממשלת ישראל לטפל ולפצות את נפגעי השואה באופן אישי. באופן טבעי, הגרמנים לאחר שהעבירו את האחריות לממשלת ישראל, לא ממש התעניינו בפרטי האופן בו תמומש האחריות הזו. הסכם זה נוגע רק לנפגעים שהיו אזרחי ישראל בשנת 1953. נפגעים אלו מקבלים את הפיצוי ממשרד האוצר הישראלי ומכספי ממשלת ישראל (דהיינו כספי משלם המיסים הישראלי). גודלו ואיכותו של הפיצוי הזה נתונים לשיקולה של ממשלת ישראל בדיוק כמו הפיצוי למובטלים, נזקקים, נכי צה"ל ונכים סתם (בעצם לא לגמרי בדיוק אם מביאים בחשבון את נושא המחוייבות המוסרית). ח.3. אני חייב להודות שביה"מ העליון הישראלי (דורנר) פסק משהו בדבר חוסר ההגינות של הפיצוי הניתן. איני יודע כיצד לפרש פס"ד זה. האם התקשורת עוותה את משמעות פסה"ד או זה עוד אחד מפירות הבאושים של "מלוא כל העולם משפט"?. בכל מקרה ידוע לי שגם נפגעי נאצים שהגיעו לארץ לאחר שנת 53 ומקבלים פיצוי (אם בכלל) לא דרך ממשלת ישראל פנו לביה"מ בטענה שהם מקופחים בזכויותיהם לעומת מפוצי משרד האוצר. יש כאן שיח זכויות שכדרכו של שיח זה לעולם אינו מגיע לפתרון המשביע את רצון כולם. אני מניח שנפגעי הנאצים המקבלים פיצוי מלא וישיר מממשלת גרמניה (למיטב הבנתי מדובר באזרחי גרמניה בהווה בלבד) מקבלים יותר מאלו המקבלים פיצויים דרך הסוכנות היהודית ("ועידת התביעה"), ממשלת ישראל או ממשלת בריה"מ (שכידוע לא קיבלו אפילו אגורה שחוקה אחת). ואיני סבור שמדובר במצב בלתי סביר. ח.4. איני מזלזל בכבודה של חה"כ קולט אביטל העושה רושם של אישה רצינית ואחראית העושה את עבודתה כראוי. אני פשוט למוד לקח של ח"כים אחרים שבדיעבד אני יודע שלא היו רציניים ולא עשו עבודתם נאמנה אלא עשו מן הנושא קרדום לחפור בו ולא טרחו לרדת לעומק רזי הרזים הבירוקראטי של זכויות ניצולי השואה. כוונתי היתה לומר שלא חשוב מה תאמר חה"כ אביטל כל עוד הדברים שהצגתי כאן הם נכונים כהוויתם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כידוע, העם הדני כולו נמצא ראוי לתואר חסיד אומות העולם |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהחלט I stand corrected. (אך כדאי לזכור שחלק לא קטן מן הקרדיט לזכותם של מצילי יהודי דנמרק צריך לזקוף לזכות כמה קציני גסטפו גרמניים בדנמרק שסיכלו ביודעין את מבצע תפיסת יהודי דנמרק). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא אכנס לויכוח ההיסטורי, מה גם שחלקו מבוסס על השערות שלא אתה ולא אני יכולים לבסס. אגיב רק על נושא הוראת ההיסטוריה ומפגשי הנוער. בישראל לומדים שתי "יחידות" היסטוריה, שמתוכן אחת מסתיימת בד"כ בבחינת בגרות בסוף כתה י' והשניה בסוף יב'. חצי מהיחידה השניה עוסק בשואה. כלומר, מתוך ממוצע למידה של שלוש ש"ש היסטוריה במהלך שלושת השנים בתיכון תלמיד לומד את נושא השואה כשעה. אם נוסיף לזה את השעות שמוקדשות להכנה למסע והמסע עצמו, נקבל בפריסה שבועית משהו כמו שעתיים (זה כמובן לא נכון לגבי כל התלמידים כי לא כולם נוסעים). זה הכל. לשם השוואה - אותה כמות שעות אבל ללא המסע לפולין מוקדשת לספרות, תנ"ך ואזרחות. מתמטיקה ואנגלית - בערך כפול. לגבי מה שהם זוכרים - אתה צודק. זה יותר תלוי במורה ובשיטת ההוראה מאשר בשעות, אבל זה ויכוח אחר לגמרי. לגבי משלחות הנוער - אני לא מחכה לתום קרוז. אם הכל יעבוד כמו שצריך באפריל 2009 אני אמור לנסוע לגרמניה ופולין עם קבוצת תלמידים למפגש תלת-לאומי שבו נעסוק בהתנגדות למשטר הנאצי משלושה היבטים - מרד גטו וורשה, המחתרת הפולנית וקבוצת פון-מולטקה. כל אחת מהקבוצות הלאומיות תצטרך ללמד את השתיים האחרות את הנושא "שלה". בנובמבר הם יבואו לבקר אותנו וכאן נמשיך לעסוק בנושא ונרחיב אותו לתפיסה הכללית של אומץ לב אזרחי ויחיד מול שלטון. את התוכנית כתבנו יחד, אנשי חינוך משלושת המדינות, ומתוך מחשבה על מה שנכון לבני-נוער משלושת המדינות. אחרי שבע-עשרה שנים במערכת אני גם לא מחכה למשרד החינוך. לגבי הפיצויים והתנהגותה של משלת ישראל בנושא - אני חושב שאין לנו ויכוח אלא לגבי מידת החריפות של הביטויים שבהם ראוי להשתמש כדי לתאר מצב בלתי-ראוי. הסכמה נוספת היא בעניינו של הסרט של גיא מרוז ואורלי וילנאי-פדרבוש - זה סרט חשוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. כמורה להיסטוריה הייתי חושב שדוקא הויכוח ההיסטורי הוא לב העניין. ב. דוקא כאיש שמאל אני חש דאגה מבחירת הנושאים שהצגת - מרד גטו וורשה, המחתרת הפולנית וקבוצת פון-מולטקה. שלושת הנושאים האלו נופחו דיים ממניעים פוליטיים. הנושאים האלו הם חריגים שוליים המעידים על חוסר המעש והשוליות של ההתנגדות לנאצים. הצגה אחרת שלהם עשוייה להחליף אינדוקטרינציה שלכל הפחות התבססה על עובדות אמת באינדוקטרינציה פסבדו-ליברלית המתבססת על הוצאה מפרופורציה של אירועים שוליים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח שיאיר מקפיד שהנושאים הללו לא יפתחו חיים משל עצמם אלא יהיו קשורים באופן מאד הדוק למלחמת העולם השניה ולמישטר הנאצי. אחד מכשלונות לימוד השואה הוא תפיסתה על ידי חלק מהתלמידים כנושא שלם ועומד בפני עצמו; לא מה שהיא היתה באמת: חלק מהזוועה הכללית שנקראת מלחמת העולם השניה שאיפשרה למעשה את ביצוע המאמץ להשמדת יהדות אירופה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שימו לב לבחירת המילים: "ביצוע המאמץ להשמדת יהדות אירופה". יענו, הנאצים התאמצו. היה להם קשה. והם הצליחו רק ב90%. מסכנים. באמת כדאי להתחבר לנאראטיב שלהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה בדיוק כואב לך בניסוח שלי? שהוא ניסוח ביורוקראטי? בכוונה ניסחתי את הדברים בצורה מאד לא מקובלת וקצת מרוחקת וקרה. אין בניסוח הזה שום אינדיקציה לאדישות האישית שלי כלפי מלחמת העולם השניה בכלל והשואה בפרט. אני קשור לשואה בקשר מישפחתי לצערי ולא רק בגלל שעסקתי בה הרבה ולעומק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסדר, אבל אני לא טוען שהנושאים הללו לא "קשורים באופן מאד הדוק למלחמת העולם השניה ולמישטר הנאצי". בודאי שהם קשורים. אני טוען שאתה ויאיר הייתם רוצים להחליף אינדוקטרינציה לאומית (כללית משהו וללא כיוון מחנאי בולט) שלכל הפחות הסתמכה על עיקרי דברים באינדוקטרינציה מטעם המחנה הליברלי-קוסמופוליטי המסתמכת על זוטי דברים. איך אחרת אפשר להסביר את העלאתו לדיון של החוג של קרייזאו (מולטקה ויורק פון וארטנבורג) שלא היה אלא חוג של אריסטוקרטים צבאיים, מנהליים וכנסייתיים ש"חטאם" העיקרי היה שהחליפו מחשבות (בעיקר על עתיד גרמניה שלאחר היטלר) וזאת ע"פ דבריו של מולטקה עצמו? אני מניח שהסתייגות מן החריגות המוסריות של הנאצים היתה חלק מן האג'נדה של אותו חוג אליטיסטי, אבל איך אפשר להעמיד חוג בית אריסטוקרטי זה כבעל משקל מול פרוייקט השמדה תעשייתי של מיליוני בני אדם שהתבצע בפועל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המישפט האחרון שלך שלח אותי לעבור שוב על המאמר. יאיר רובין אינו מעמיד את החוג של מולטקה ווארטנבורג מול פרוייקט ההשמדה. "מעטים התלמידים הישראליים המכירים את שמו של פון־שטאופנברג"- זה מה שיאיר רובין כתב בהקשר הזה. היכן כאן בדיוק ההעמדה מול פרוייקט ההשמדה? באופן כללי אני מסכים עם מה שיאיר כתב ונכון, הוא טוען ואני מסכים עימו שהצד האנושי נבלע בתוך הצד הלאומי ובהרבה מיקרים הלאומני. ב-1990 נסעתי בפעם הראשונה לבדי לפולין ובדרך למטוס יצאה מתוך האוטובוס קבוצה של נוער דתי לאומי- בנתב"ג- הניפו דגל כחול לבן ענק וצעדו אחריו למטוס. זה היה המסע שלהם לפולין- להפגין-אנחנו פה. המסר הזה איננו אופייני רק להם. צר לי אך אינני רואה שום ערך במסע במסע של הפגנת לאומיות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להסתובב עם דגל הלאום בהפגנתיות. גועל נפש. מזכיר לי תהלוכות עם דגלי פלסטין באוניברסיטת חיפה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להסתובב עם דגל הלאום איננו גועל נפש אבל ללכת את 20 המטרים שבין האוטובוס למטוס (זה היה לפני היות נתב"ג 2000) במצעד עם דגל גדול מתנופף זה לפחות מגוחך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדגלים היו החלק במסע שהכי אהבתי: חשבתי שאילו היה מרדכי אנילביץ זוכה לראות את דגל ישראל והחולצות השומריות באנדרטה בתחנת הרכבת בוארשה, הוא בוודאי היה שמח. "ומצעדינו עוד ירעים - אנחנו פה!" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה רע בכך ש"מעטים התלמידים הישראליים המכירים את שמו של פון־שטאופנברג"? (לפחות לפני הסרט ההוליוודי). פון שטאופנברג יותר מן המשתתפים האחרים בקשר ה-20 ביולי היה אדם שמרן בעל דעות מוסריות ודתיות שהחריגות המוסריות של ההיטלריזם הפריעו לו למן ההתחלה. יחד עם זאת, אצל חבריו וגם אצלו הקשר היה המשך הגיוני לסכסוך המתמשך בין היטלר וצבא המפלגה שלו (הס"ס) לבין הממסד הותיק של הצבא הגרמני (הוורמכט) שראשיתו עוד בסילוקם של בלומברג ופריטש (לפני המלחמה) והמשכו במסכת הפיטורים וההדחות שאין לה סוף של היטלר מול מפקדי הוורמכט. מספר המשתתפים בקשר היה קטן, מספר אלו שהיו מעורבים היה גדול הרבה יותר. צריך לזכור שהיו אלו בכירי הממסד השמרני והצבאי שהעלו את היטלר לשלטון, לא עשו דבר כאשר נדרשו להישבע לו שבועת אמונים אישית (במקום לאומה ולחוקה, פרשת ה-Reichswehreid ב-1934) והעזו לפעול נגדו פיזית רק כאשר הוברר שהוא מוליך את גרמניה לתבוסה צבאית ולחורבן. הרצחנות ההיטלראית נגד גרמנים ויהודים ואפילו הפעילות הנאצית האנטי-קלאריקלית לא היו סיבה מספיק טובה להפרת שבועתם. המפלות בסטלינגרד וקורסק והנחיתה בנורמנדיה נדרשו לכך. אם רוצים להציג לתלמיד את נושא חובת האזרח לעמו ומדינתו מול חובתו למצפונו, האם לא עדיף להציג זאת באמצעות גאנדי שהפסיק את המרד ההודי בגלל הרג של חיילי הראג' לאחר הטבח באמריצאר ואיים להרעיב עצמו עד מוות אם לא יפסקו הפגיעות במוסלמים של דלהי מאשר באמצעות הרוזן אשר בסופו של דבר מה שעמד לנגד עיניו היה טובתה של גרמניה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בודאי שעדיף. לשטאופנברג אין חלק משמעותי בלימודי השואה ומלחמת העולם השניה. לאמיתו של דבר החלק הוא יותר קוריוזי. אינני מבין מדוע אתה עוסק בכל הפרשה הזאת? היא חלק לא חשוב במאמר של יאיר רובין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי תפיסה זו של השואה כנושא העומד בפני עצמו אופיינית לרוב מוחלט של התלמידים, והיא נובעת - בנוסף לצורת ההוראה - גם מהאתוס הישראלי-יהודי המתאר אותה כך, וגם מכך שהם מציינים את יום השואה בכל שנת לימודים עוד הרבה לפני שהנושא נלמד במסגרת שיעורי ההיסטוריה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך היה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב. "להבין שאנחנו לא לבד בסיפור הזה," : להבין את הבדידות שבמצב הזה; בדידות של כל קבוצה נרדפת ושהולך להתבצע או כבר מתבצע כנגדה ג'נוסייד. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |