בתשובה להאייל האלמוני, 20/12/08 13:03
 |
|
 |
||
|
||||
 |
זה בדיוק הענין. זה לא חייב תמיד להיות לחימה ברוטלית, הדבר, שמשנה ברגע האמת. נגיד לפעמים, זה יכול להיות יכולת שמירה על חדות חושיך, בלילה קר ומוקף אויבים. (נגיד, חדות חוש הכיוון וההגיון השכיח, בסערה, כשאתה על סוס ונער בזרועותיך) תורות "לחימה"- המתרכזות *מאוד* בתירגולי נשימה, בריכוז עצמו, ובגוף, בהחלט מציעות גם יכולות מועילות- נפילה מוצלחת, ערנות לאיום, נתרול האיום המוסווה שמפגין אתה-גופך, כשאתה מפחד- יכולת מועילה ביותר- לכשתפגוש בכל קבוצה של כלביים - מגיחה מתוך האפלה (מומלץ אלף אלפי מנשה פעמים, ללוקים בפחד מחבירנו הכלבים 1). 1 לימוד, מכול סוג, של כל סוג, של "תורות "לחימה"", לא מפגש מפתיע עם כלבים גדולים בלילה במדבר, או באי בתאילנד. [2ואילך] שגם מומלצים, אגב, לשאינם בהריון וכ'ו וגו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים שאלה יכולות מועילות. אבל בלי פיתוח של איזשהו סוג של כוח כל העסק הוא לא אומנות לחימה, אלא סתם אומנות. אגב, במרכז בהחלט מדברים על כוח שמגיע כתוצאה מהשחרור, אבל לא ראיתי שום הדגמה ושום הסבר תיאורטי או תרגול מתאים לא ניתן למתחילים. הכל ''בבוא הזמן,'' שזה אחרי שתבלה שם מספיק זמן ותפגין מספיק כבוד לשיטה ולמורים. ואני, כישראלי שבא מחברה לא מסורתית, חושב שבשביל כבוד צריך לעבוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התגובה מיועדת גם לזהריקו. בכל אחת מהאומנויות המסורתיות, בודאי בתאי צ'י, מדובר (ולאו דוקא ברמות הגבוהות, יותר- בזמנך החפשי) בתורת חיים. תורת תנועה ריכוז ונשימה - שמשפיעה ומושפעת על ומהפעילות כולה בחיים (מה לעשות- מדובר בדיבורים הוליסטיים להחריד, לשיטות הוליסטיות, כפי שאמר המורה השני שלי לקארטה, מתמטיקאי-פיזיקאי ואיש חינוך - "בקארטה אני מדבר על אנרגיות, בשביל לחסוך זמן") החיים עצמם, הם גם הדבר שאמור לצקת בתנועות כוח. ההנחה היא, במידה מסוימת, כי העוסק באומנות חיה שכזו, אוהב גם סוגים אחרים של תנועה ופעילות בחיו, תיעול הצ'י (=האנרגיה נבעך), לא רק שאינו צריך לבוא על חשבון פעילויות אחרות שכאלו אלא, במוצהר, אמור להשתלב בהן (ולעודד ולכוון אותן). תורות הלחימה, ידועות גם בשמות נוספים כמו "אימוני פיתוח אישי" ולא לשוא הן דרות בכפיפה אחת עם מדיטציות, אבל, לגבי החתירה לניצחון בעימות: א. אדם העוסק בסבלות של עורות חמורים (כבד מאוד) במשך שלושים שנים וגם מתאמן בתאי צ'י, סיכויו לנצח סבל-עורות ותיק אחר, עולים משמעותית בעקבות האימונים (אם השני עסק באיגרוף משך אותו הזמן, אז לא). ב. ניצחון על יריב אמיתי, עשוי להיות מושג גם בעזרת עמידות, סבלנות וזיהוי הרגע הנכון לפעולה או המנעות מפעולה, יכולות הניתנות לפיתוח כמו כל יכולת ודומני כי הדבר עולה בקנה אחד עם תורות מקבילות של אסטרטגיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לטענתך הראשונה (תיעול הצ'י מסייע בכל תחומי החיים) קשה לי להתייחס, ראשית כי היא תלויה בהגדרת המושג צ'י, שנית כי לפחות במידה מסויימת, אני מאמין שזה נכון, ושלישית, כי זה פחות רלוונטי למיני דיון שלנו- גם יוגה עשויה לשפר את איכות חיי בתחומים רבים, אבל לא תהפוך אותי במובהק למרביץ תורה איכותי יותר. לגבי טענתך האחרונה (זו מסעיף ב')- נכון, אבל אני לא מסכים שטאי צ'י מספק כלים טובים להתמודדות בעימות פיזי פרימיטיבי. אולי לעימותים אחרים כן. לגבי טענתך מסעיף א' (השוואת הסבלים החסונים)- מדוע אתה חושב כך (בהנחה שמדובר בשיטתץ האימון הפופולרית בארצנו- פורמות ופושינג הנדס, ככל הידוע לי)? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה מעונין בלוחם ריק יד, שעל פי פקודה או דינגדונג, יכריע את היריב החזק העומד מולו, בכל מחיר כאילו חיו תלוים בכל קרב, זו תהיה טעות ללמד אותו רק אומנות רכה ופילוסופית, אני מסכים איתך- אין תחליף לפיתוח האגרסיביות- או הקטילה המקצועית, אי-מחסור ביריבים קשוחים, שמוכנים לחטוף מכות (כמעט) עד מוות (אולי בשל חוב כספי) ומכות חשמל יועילו. אני בכל זאת מאמין- כי טענת 'תיעול הצ'י הכללי בחים' לא פחות רלוונטית למיני-דיון, אפילו אם קשה להתיחס אליה, ואפילו אם אתה מסכים, המיני-טענה הזו היא החשובה לי יותר, אבל, גם בשאלת הסבלים החסונים, השואלת (בערך) אם אומנות רכה תורמת *במשהו* לקרב (ולא כנגד אומנות קשה, אלא בהשוואה לחים מחשלים באותה המידה ללא אימון), אני לא יכול שלא להשתמש בטענה זו. ומכיוון שהנושא, כפי שאני מתעקש לדבר עליו, אינו מאפשר גם לי, הבאת טיעון מוחץ המוכיח טענה כלשהי, נותר לי רק לדבר עוד על אותן טכניקות, של אימון הגוף תוך דגש על ההרמוניה של נשימה-תנועה-כוונה, עד שיראו לך כמשכנעות, כאמצעי לתעל כוח הנצבר עם סגנון החים הכללי, של המתרגל, גם למטרות קרב. (אני רוצה לצין בשלב מאוחר זה, כי הניסיון הלא רציף שלי, הוא בעיקר בקארטה, אם כי-בסיבוב השני- בקראטה הפתוח להשפעת תאי-צ'י ויוגה (וויפסנאות), בהתנסויות קצרות נוספות ובסגנון חים פיזי למדי לעיתים). אני מוצא את תשתית האימונים עצמה: 'שהיה במצב של מוכנות'-תחילת תנועה-ביצוע פעולה תוך נשימה מתואמת (אפשרות לחיפוש אחר "הנשימה האישית"), המרכיב החמקמק של להיות אחד עם התנועה, כמועילים בבואך לבצע שלל מיומנויות פיזיות, או בבואך לרכוש אחת כזו. אך, מה שאני רוצה לומר הוא כי יותר מכך ש'גמישות הפעולה' הזו תבוא לידי ביטוי ברגע הקרב, היא באה לביטוי בעת העמל המתמשך ומכוונת את פיתוח כוח הגוף עצמו, ע"י עבודה נרכשת על הנקודות החלשות וחקירה מעמיקה יותר של השיטות התואמות את הגוף והטמפרמנט שלך . גם העוסק בכל ספורט אחר, יוצא מורווח בנקודות האלו, אך, "תורות הלחימה הרכות", פשוט מכוונות לכך שתמצא דרכים ליסם אותן במעשיך. המעטים עד ללא די עלי אדמות וכ'ו וגו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי מושג מהי ההשפעה של לימוד טאי-צ'י ממושך על נפש האדם, כי הכרתי אולי 2-3 בעלי נסיון כזה בכל חיי (וגם זה רק דרך הרשת), אבל במגבלה זו אני בסה"כ מסכים עם עם מה שכתבת. אם היתה לי סבלנות, הייתי שמח ללמוד טאי-צ'י, פשוט לא בשביל להיות לוחם טוב יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מנסיונם של החוקרים את נושא ההגנה העצמית, אבן היסוד והתכונה הראשונה (מבחינת יעילות) שמביאה לתוצאות טובות היא אגרסיביות, או כפי שהגדירו בפשטות: מנצח מי שמוכן לראות דם על הפנים של יריבו. דיבורים על זאנשיין, מושין, מודעות לעצמך ולסביבה הם נחמדים וחשובים, אבל אם אין לך יכולת לנטרל את התוקפים, הם לא יעזרו לך. יש בעולם זירות שונות שמאפשרות למתאמנים מאמנויות לחימה שונות לעלות ולבחון את עצמם בסט חוקים מתירני ככל שהשמירה על בריאות המתחרים מאפשרת. לאמנויות רכות כמו טאי-צ'י, אייקידו, ובכלל כל אמנות שבה התלמידים לא מבצעים קרבות אימון באופן קבוע, מעולם לא היתה בזירות אלו שום הצלחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק זורק עוד מונח מהתחום (ולא מדובר דוקא בדיבורים): ה"מה": המרחב האישי שלך, המשתנה בהתאם לנסיבות, הטווח בו מתחיבת פעולת מנע כשמתבצעת חדירה עוינת והמודעות (הרפלקסיבית) אליו. שלא לדבר על ה"מו". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי הצעה קונקרטית. במרכז הישראלי לטאי-צ'י לומדים לפי שיטת טסו-נאן. ראש השיטה הוא מאסטר וואנג פו לאי, והוא מגיע לארץ פעם בשנה לאימונים מרוכזים שהמרכז עורך. ממה שקראתי, הוא כן נותן הדגמות של ''כוח פנימי'', לפחות בבתי ספר בחו''ל, והן כנראה די מרשימות. בארץ המרכז לא מעודד את זה כי זה לא אופיו, אבל אם נבוא ונבקש הדגמה אני חושב שהוא לא יסרב. כדאי שנבוא עם טיפוס גברתן. לפי השמועה מאסטר וואנג נותן לאנשים מכה קלה והם עפים באוויר, ויהיה נחמד לבחון את זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי זה "נבוא"? אני אשמח לראות "תחרות דחיפות" בין וואנג פו לאי לבין מתאבק יווני-רומי במשקלו (אין צורך בגברתן), ואפילו הייתי מוכן לשים כמה ג'ובות על התוצאה כדי שיהיה מעניין, אבל לא נראה לי שהטורח שבלהגיע לסמינר, לשלם מחיר כניסה (לפחות עבור המתאבק) ואז לקוות שהמאסטר יסכים לאתגר, שווה את הסיפוק שבעריכת הניסוי. אגב, יש מי שהיו עושים דברים דומים- בני משפחת גרייסי, מפתחי הג'ו-ג'יטסו הברזילאי, היו נכנסים (ללא הזמנה ובגסות רוח, יש שיגידו, ואני מסכים עימם) למקומות אימון של אמניות אחרות, ומציעים לערוך קרב אתגר בין הלוחם הטוב שבמקום לבין נציג המשפחה. קלטות של אותם אירועים נמכרו ונמכרים עדיין, ואותם אמני לחימה 'פנימיים' שנענו לאתגר, לא יוצאים בהן טוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המלצת צפייה מנומקת |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את משכנעת את המשוכנע. אגב, הכתב (פדות) מטעה באופן קבוע את קוראיו, בנותנו להם תחושה כאילו מדובר בספורט האידיאלי לצמאי דם ותאבי אקשן, כאשר בפועל מרקדים זה מול זה בחשש שני ברנשים גלוחי חזה וצבועי ציפורניים, ומבלים רבע שעה בפמפום הדדי בתנוחה המסיונרית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבינה שזה מאכזב כמו סייף אולימפי לאחר ''הנסיכה הקסומה''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנלוגיה טובה, אבל חסר בה מימד. סיף בעירום הוא עדיין סיף. MMA בעירום זה כבר מין סאדו-מאזוכיסטי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיף אולימפי הוא ההיפך מעירום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפרופו סייף בקולנוע - עוד מישהו שם לב לחריגוּת הקולנועית של קרב החרבות ב-Die Another Day? אחרי שהתרגלנו שקרבות סייף בקולנוע בידורי, משלושת המוסקטרים דרך הפירט השחור ועד הנסיכה, הם ריקוד קליל שבא לשעשע, כאן הבימוי והצילום מדגישים את הכוח, הזעה, והמוות שאורב בכל תנועה של החרב. בעיניי זה היה מפחיד ומרשים. דיסקליימר: אני לא מתיימר להשכלה מקיפה בז'אנרים הרלוונטיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, קודם כל אפשר להפנות קריאה מאתגרת לאוהד פירר (כותב המאמר) - האם המרכז לטאי צ'י יכול לארגן מפגש הדגמה של וואנג פו לאי, בו הוא יילחם בלוחם שאנחנו נביא ? אפשר גם עם ניר מלחי במקום, אבל אני מסופק אם הוא יסכים. בנוסף, כדאי לדעת שלפני וואנג פו לאי היה וואנג שו צ'ין, שהמציא את שיטת טסו-נאן, וע"פ השמועה היה עושה כמו משפחת גרייסי לאומנויות אחרות. הוא ככל הנראה היה די מפורסם בזמנו ולימד אפילו את ג'ק דמפסי (אחד מאלופי העולם באיגרוף.) ראו ככה זה. אחרי שביליתי שלוש שנים במרכז הישראלי, אני עדיין מאמין ומקווה שיש משהו אמיתי מאחורה. אחרת יתברר שבזבזתי זמן והולכתי שולל, וזו חרפה שתימחה רק בדם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניר מלחי 1 חלה בסרטן (בעקבות שירותו כלוחם בשייטת), אז למרות שהוא מצליח להמשיך ללמד, לא נראה שדיבורים על קרבות אתגר שלו הם הוגנים. לגבי מאסטרי טאי-צ'י אחרים, למרות שהייתי שמח לראות קרב (ספורטיבי, ברוח טובה, עם שופט ולחיצת ידיים בסיום) בין אחד כזה לבין לוחם זירה כלשהו, זה כנראה לא יקרה, מהסיבה הפשוטה שאם הם היו מעוניינים בכך, זה כבר היה קורה. אגב, אם אתה עצמך מרגיש שאתה רוצה לבחון את היכולות שלך, דווקא אין כל בעיה. אתה יכול פשוט להופיע, אפילו בלי להודיע מראש, בכל מכון ללימוד MMA או ג'ו-ג'יטסו ברזילאי, ולהסביר (בנימוס, כמובן) למאמן שאתה לומד טאי-צ'י מזה כמה שנים, ורוצה לבדוק עד כמה זה באמת יעיל (נניח מול מישהו באותה רמת נסיון). מאחר שזה הנראטיב עליו אנשי הMMA גדלים, מה גם שהמאמן יהיה משוכנע שכל תלמיד שלו יגבור עליך בקלות 2, תקבל שיתוף פעולה + השגחה של מאמן שהוא כנראה גם שופט מוסמך מוינגייט. 1] אני לא חושף כאן מידע פרטי, פרט זה עליו כבר ידוע ברבים, למשל מהסרט התיעודי עליו "זורם כנהר הגדול": http://www.habama.co.il/Pages/Event.aspx?Subj=4&... 2 בלי להעליב וכמובן בלי להכיר אותך, גם אני חושב כך, ולא בגלל תחושת בטן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, ידעתי שהוא חלה בסרטן, אבל חשבתי שהוא הבריא מזה (אחרי שיחה עם תלמיד שלו בהווה.) כנראה שאתה צודק וזה לא הוגן. וקרב איתי זה גם לא הוגן, כי אני אפס, ובגדול. בנוגע לטאי צ'י עצמו, כל הסיפורים על זה שניר היה חזק וספורטיבי וקראטיסט מצויין ועבר לטאי צ'י אחרי שהוא גילה במזרח שזו אומנות טובה יותר עושים לי חשק להאמין. מספרים שאחרי כמה שנות אימונים נעלמו לו רוב השרירים ועדיין הוא היה מסוגל לנצח חבורה שלמה בקרב רחוב. בשבילי זו מין פנטסייה על אומנות לחימה של גיקים, שמצליחים לנצח לא באמצעות שרירים אלא באמצעות משהו עמוק יותר. אחחח, אם יש צדק בעולם. אגב, מהמעט ששמעתי, האימונים שלו במזרח היו באמת הרבה יותר אינטנסיביים ממה שמתבצע במרכז שלו היום. בכל אופן, היות שהספקות שלנו (גם שלי) בנוגע לטאי צ'י רציניים, אני חושב שצריך להציב בפני האומנות מבחנים פשוטים יחסית כדי לפחות להוכיח שהיא טובה למשהו. המבחנים שאני מציע הם : 1. כוח מתפרץ בסיטואציה מבוקרת. היות והסיפורים על הכוח של המאסטרים מרשימים, אפשר לנסות לבדוק את זה במצב סטטי מול איזשהו מכשיר פיסיקלי. במיוחד צריך לבדוק אם מדובר בכוח שלא מבוסס על כוח שרירים רגיל אלא על (למשל) תיאום מדוייק של שרירי הגוף. אני מניח שאין שום אנרגיות חדשות וערטילאיות שמעורבות בזה. 2. סיבולת. אני בטוח שהסאן-צ'ואן מפתח משהו אמיתי, אני רק לא בטוח למה זה טוב. גידים ומפרקים חזקים ? 3. קרבות רחוב רגילים, לאו דווקא נגד אלופים. זה יותר קשה למדידה אובייקטיבית, אבל יענה על השאלה אם זה טוב ללחימה כלשהי. לדעתי, בסוף נמצא איזשהו מאסטר שיסכים לאתגר. הבעייה שאני לא בטוח שנמצא אחד כזה בישראל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היה פעם סיפור על כמה חבר'ה שהתנפלו ברחוב על ברוס לי כדי לבדוק מה הוא שווה באמת. בשביל מה אתם צריכים הסכמה של המאסטר? מספיק לדעת איפה הוא מלמד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא ממך, שנבחרת שש פעמים בשבע השנים האחרונות ל"מאסטר השנה" של האייל הקורא, הייתי מצפה לסולידריות מעמדית (וכמו שאמר מישהו: "חבל שברוס לי מת בגיל כ"כ צעיר, ולא הספיק לעשות את כל מה שמספרים עליו שעשה"). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפופולאריות שלי, אם קיימת, מתבססת על חוסר סולידריות גורף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי פעם שעשו את התרגיל הזה גם לסילבסטר סטלונה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, במת. עוד מעט ינסו את זה גם על דניאל רדקליף. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |