 |
מיכאל,
אכן היטבת לנסח את הטכניקה שמשתמש בה דגן: דימויים שונים נערמים בגודש על מנת לאפיין תחושה של דגדוג נוצה בפאת הברך.
מבלי להיכנס לשאלה האם זו אמנות גדולה, אציין שנית שהפער המופרז, המגוחך, בין הגודש הזה לבין העניין הטריוויאלי שהוא בא לתאר (רוב מהומה על לא מאומה) הוא עצמו מרכיב בהומור הלגלגני של דגן.
ובאשר לפואנטות. הקטע שציטט ירדן הוא רק חלק מהמונולוג של רויטל המהפכת בטורטליני, ועל כן אינו מסתיים למעשה בפואנטה (המונולוג הזה מתארך על פני עמוד נוסף שלם.) הנה דוגמה קצרה יחסית למהלך אופייני לסגנונו של דגן: מעדן חלב אוהבת לצבוע את ציפורניה ויש לה כל הצבעים האפשריים. שמאי, המאהב של מעדן חלב מתבונן בה ומחליט שהיא קריקטורה של תרבות ושל נשיות: "מה זה המכנסי טורקיז האלה, והנעליים האדומות, והתיק הוורוד הזה, היא נראית כמו רמזור מטורף."
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש