בתשובה לירדן ניר, 26/12/01 0:23
מה נגיד עליכם מה נגיד 49800
מיכאל • בתשובה לירדן ניר יום ד', 26/12/2001, 0:56
תקנני אם אני טועה: בסגנון הבארוקי היתה איזו תנועה לקראת משהו, בנוסף לריתמוס.
לפחות בקטע שאתה מביא, דומה שקוברים אותנו במקצת מתחת לערימות של פנומנולוגיה.
איני בטוח שזוהי גדולה אמנותית כה נשאת, לנסות במטפורות שונות הנערמות בגודש מעורר השתאות, לאפיין תחושה של דקדוק נוצה בפאת הברך. כשבאה התפנית (מי חשב בהתחלה על כרוב ניצנים), הרי היא, כפי שנהג לאמר תולעת-שני, מבקר הספרות האהוב על קישון (אנחת רווחה, טוב, יכולתי להזכיר גם מבקר אחר) חלשה בשכנועה ומשכנעת בחולשתה.

יש כאן איזה חן אולי, אך המסתתר כדבעי.
מה נגיד עליכם מה נגיד 49804
מיכאל • בתשובה למיכאל יום ד', 26/12/2001, 1:13
אבל האיורים חביבים עלי, ואפופי אור.
מה נגיד עליכם מה נגיד 49806
גלעד דנבום • בתשובה למיכאל יום ד', 26/12/2001, 1:18
תמונת השער נראית כמו אנגלמאיר נהדר טיפוסי, התמונה השנייה נראית כגבב ממוחשב ומטושטש. לאיזה מהשניים משתייכים האיורים שבספר גופא?
מה נגיד עליכם מה נגיד 50399
ירדן ניר • בתשובה לגלעד דנבום יום א', 30/12/2001, 11:00
חיכיתי, וחיכיתי, וחיכיתי, ולא שמעון ולא דובי לא ענו. אחד משניהם בוודאי יודע על התמונה השניה - אני לא מכיר אותה מהספר. אין בספר איורים, פרט לאיור הכריכה - נאה אבחנת, אנגלמאייר.
מה נגיד עליכם מה נגיד 50401
ג. שמעון • בתשובה לירדן ניר יום א', 30/12/2001, 11:12
האיור השני הוא פרט מתוך איור לחוברת בשם "התל אביבים" ובהגדלה הוא אמנם היטשטש מעט. האיור המלא ב:
מה נגיד עליכם מה נגיד 49805
ירדן ניר • בתשובה למיכאל יום ד', 26/12/2001, 1:15
כשאני מסתכל שוב על הקטע שהבאתי, יכול להיות שאם הייתי קורא אותו לפני שקראתי את הספר, הגודש הזה היה מרתיע גם אותי. למעשה, כפי ששמעון ציין כמדומני, הספר קריא מאוד. חלק גדול ממנו, אם לא רובו, הוא דיאלוגים (שגם בהם התפעלתי מהדיוק הלשוני, אבל כאן אולי הרבותא קצת פחות גדולה).
מה נגיד עליכם מה נגיד 49836
ג. שמעון • בתשובה למיכאל יום ד', 26/12/2001, 12:28
מיכאל,

אכן היטבת לנסח את הטכניקה שמשתמש בה דגן: דימויים שונים נערמים בגודש על מנת לאפיין תחושה של דגדוג נוצה בפאת הברך.
מבלי להיכנס לשאלה האם זו אמנות גדולה, אציין שנית שהפער המופרז, המגוחך, בין הגודש הזה לבין העניין הטריוויאלי שהוא בא לתאר (רוב מהומה על לא מאומה) הוא עצמו מרכיב בהומור הלגלגני של דגן.

ובאשר לפואנטות. הקטע שציטט ירדן הוא רק חלק מהמונולוג של רויטל המהפכת בטורטליני, ועל כן אינו מסתיים למעשה בפואנטה (המונולוג הזה מתארך על פני עמוד נוסף שלם.) הנה דוגמה קצרה יחסית למהלך אופייני לסגנונו של דגן: מעדן חלב אוהבת לצבוע את ציפורניה ויש לה כל הצבעים האפשריים. שמאי, המאהב של מעדן חלב מתבונן בה ומחליט שהיא קריקטורה של תרבות ושל נשיות: "מה זה המכנסי טורקיז האלה, והנעליים האדומות, והתיק הוורוד הזה, היא נראית כמו רמזור מטורף."
חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים
האייל הקורא RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש © כל הזכויות שמורות