בתשובה לשוקי שמאל, 15/11/08 22:11
 |
|
 |
||
|
||||
 |
גרשם שלום העיר שארנדט לוקה ב"אהבת ישראל" שלה, לא שוקן. הוא טען במכתבו אליה שאין בה שמץ של "אהבת ישראל". מדוע אתה חושב שזו הייתה חוכמה גדולה? חנה ארנדט אמנם הייתה יהודיה אך יחסה ללאומיות ולציונות היה מסויג. בעיני ארנדט ניסתה להצביע בין השאר על השימוש הפוליטי של מדינת ישראל הצעירה בשואה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
זוהי בדיוק טענתה של ארנדט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. קודם כל תודה על התיקון אתה כמובן צודק. הכוונה כמובן לחוקר הקבלה והמיסטיקה היהודית שהיה ידיד של אהרנדט גרשם שלום [ויקיפדיה] ולא למייסד והעורך של עיתון הארץ. מאחר ופרשת אהרנדט נקראת בעיני כמעט כמחלוקת פנימית בעדת יוצאי גרמניה, הרי לך עוד 2 ייקים משכילים שהתבלבלו לי. ב. אכן כפי שכבר נכתב כאן, אהרנדט הצביעה על השימוש הפוליטי של בן גוריון ומפא"י בשואה (כלומר במשפט אייכמן, הניסוח שלך עדיף ע"פ התאור "משפט ראווה") ולכן היא כל כך חביבה על הפוסט-ציונים. בדרך הייקית האופיינית לה נדמה לי שהיא גם הניחה בפני הקורא את הטענה (מבלי להכריע בדבר צדקתה) שישראל כלל לא הייתה רשאית לשפוט את אייכמן משום שראשית, כלל לא היתה קיימת בזמן שבוצעו הפשעים שנידונו. שנית, במשפט הוגן לא הקרבנות שופטים את הנאשמים. ושלישית, האקט של חטיפת אייכמן היה פשע מעשה ידי מדינה בפני עצמו, ש"הרעיל" את הזכות לשפוט את הנחטף. ג. אפשר אכן לתאר את יחסה של אהרנדט לציונות ולישראל כמסוייג (ללאומיות אף יותר מכך). אני הייתי רוצה לתאר את היחס הזה בצורה מורכבת יותר. לא רבים זוכרים שאהרנדט היתה ציונית פעילה (פעלה במסגרת עליית הנוער לפני ובזמן המלחמה) ומעולם לא התכחשה או התנערה מפעולתה זו. אני הייתי מייחס את יחסה המסוייג והביקורתי לישראל לשני מניעים קצת פחות שכלתניים. ד. ראשית אהרנדט היתה מתבוללת מאוד וחסרת כל זיקה ליהדות שהפכה לציונית בגלל האנטישמיות הנאצית (ומכאן יובן רמז מרושע שהיה טמון בדברי ג. שולם). לאחר המלחמה היתה אהרנדט מלומדת נחשבת מאוד בארה"ב ובגרמניה ולימדה באוניבסיטאות הנחשבות ביותר. אני משער שהיא סבלה ממצפון רע ביחס להמנעותה ממימוש אמונתה הציונית החדשה ולכן במשך הזמן יחסה לישראל הלך ונחמץ. ה. שנית אני משער גם שהיא קנאה בסתר בחלק האקטיבי שנטלו מכריה יוצאי גרמניה בבניינה של מדינת ישראל הצעירה והדינמית ובפרט במעורבות האקטיבית של הענף האקדמי והיורידי של הקהילה הזו. את כל זה יש להשוות לקיום הפסיבי והתלוש יותר של הפליטים האקדמיים מן היבשת הישנה ביבשת החדשה. זוהי נקודה שאולי תהיה מעט בלתי מובנת ודי מפתיעה לקוראים צעירים אבל צריך לזכור שאנו מדברים על ראשית שנות ה-60 ועל ישראל די אחרת. ו. אני חושב שהערתו של שולם על החסרון ב"אהבת ישראל" אצל אהרנדט היתה קולעת משום שהיא מתארת נכון את היחס השכלתני והנוקדני שבו התיחסה אהרנדט לכל פרשת משפט אייכמן. אך בעיקר אני חושב שהוא התיחס לכך שכולם (השופטים, ההגנה, התביעה והציבור) ידעו שלחלק גדול מן העדויות במשפט לא היה קשר אישי ומיידי עם אייכמן. אפשר היה להתיחס לכך כסממן של משפט ראווה, אך מי שחש יותר משמץ סולידריות עם העם היהודי יכול היה להבין זאת כיומם של הקרבנות בבית הדין שאסור היה למנוע אותו מהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. ידוע לי שארנדט הייתה ציונית לפני קום המדינה אולם יחסה האוהד לציונות השתנה בעקבות בחירות ותהליכים מסוימים שחלו בה. ארנדט טענה שישראל נסמכת על שולחנם של אחרים, קרי המעצמות הגדולות שמעבר לים, ואינה קושרת יחסים עם עמי האזור. לטענתה, ויש לומר שבכך היא צדקה, לפחות באופן חלקי, ישראל תהפוך לגטו יהודי של טנקים ומצעדי צבא. המדינה תקדיש את מיטב אונה למלחמה, תהפוך ללאומנית ומסתגרת ולא תפנה את משאביה לתחומי חיים אחרים. ב. תפיסתה של ארנדט את הלאומיות היה מורכב. היא ידעה שבמצב הפוליטי הבינלאומי כפי שהוא כיום, או כפי שהיה בזמנה, מדינת הלאום הכרחית על מנת לממש את זכויותיו, שתמיד נקנות לדעתה,תמיד פוליטיות ואף פעם לא טבעיות, של האזרח ולכן היא תמכה בארגון מסוג זה והתנגדה ללאומיות מתבצרת ומסתגרת שעשויה להוביל ללאומנות. במילים אחרות, היא ראתה בלאומיות כלי ולא מטרה, מסגרת שבתוכה ניתן לקיים את האמנה האזרחית. ג.אני מאמין שארנדט הבינה שהשימוש שעושים בן גוריון וחבריו לממשלה הראשונה בתנ''ך ובמקורות לצורך מימוש זכותנו על פיסת קרקע זו עשוי להוביל לכך שהצביון של ישראל לא יהיה חילוני לחלוטין. היא, כחילונית גמורה, שאפה שהמדינה שתקום תהיה חילונית במהות. ד. אכן, ארנדט הייתה יהודיה גרמניה מתבוללת שהיגרה בזמן המלחמה לארה''ב. היא לא נכחה בגרמניה בזמן השואה ועל כן לא יכלה לגלות אמפתיה מלאה לביטויי העדים שבעיניה היו בלתי רלוונטיים למשפט. בזמן השואה, או אפילו לפניה, היא תמכה בהקמתו של צבא יהודי לוחם. השואה, לדבריה, אינה אקסקלוסיבית לעם היהודי ותהא זו טעות להציגה ככזו אלא היא פשע נגד האנושות שבוצע בגופו של העם היהודי. השואה עשויה להתרחש בכל מקום וכל אדם עשוי לקחת בה חלק. ארנדט התייחסה לצד האוניברסלי של השואה והתגדה לניכוסה על ידי העם היהודי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי תגובתי זו אינה נחוצה משום שאיננו חלוקים בעיקרי הדברים, אך אני מוסיף וכותב כדי להסב את תשומת הלב לאוירת הימים ההם שהיא יותר עניין של גישה (attitude) מאשר של עובדות. א. אהרנדט מעולם לא החליטה או הודיעה שהיא אנטי ציונית ומעולם לא התנערה או הביעה מחשבות שניות לגבי פעילותה בעליית הנוער הציונית. ב. למעשה אהרנדט ולא רק היא (אלא כל הסביבה האינטלקטואלית של יהדות גרמניה פוסט 1933) היתה מאוד אנטי לאומית. הם ראו בלאומיות את מקור כל הצרות באירופה. ולכן אהרנדט הסתייגה מישראל בגלל הסתייגותה מהלאומיות ולא להיפך. למעשה יהודי גרמניה שנטו לשמאל הליברלי ראו בלאומיות היהודית את היוצא מן הכלל החיובי של הלאומיות השלילית בד"כ. הציונות הוצדקה בעיניהם אך ורק בגלל הנבזות של האנטישמיות והפאשיזם. אני לא זוכר התיחסות בספר עצמו למיליטריזם יהודי נוסח "גטו יהודי של טנקים ומצעדי צבא" (זה כמובן לא אומר שלא היתה כזו בכתבים אחרים). אבל גישה כזאת נראית מאוד מוזרה ביחס לישראל הצעירה של שנות ה-50-60 שזה עתה ניצלה בקושי מהתקפה של כל שכנותיה. יותר נראה לי שהמיליטריזם התקשר אצל אהרנדט עם הנאציזם הגרמני. גם התבטאויות נגד תאוקרטיה יהודית, אני חושב שלא היו בספר, אם כי זה נראה לי יותר מסתבר (שוב אהרנדט וסביבתה ראו באורתודוקסיה הדתית תכונה מרגיזה השייכת לאוסט-יודן). ד. לא טענתי שאהרנדט לא גלתה אמפטיה לסבל היהודים מידי הנאצים. היא שהתה בגרמניה עד 1937 וגם אח"כ בצרפת הפליטים היהודים לא רוו נחת מדי הימין הצרפתי. לא נדרשה ממנה אמפטיה מיוחדת כלפי הזולת כדי להבין מה עברו היהודים מידי רודפיהם. אם לא אמפטיה וסולידריות עם עמה הנרדף, מה גרם ליהודיה מתבוללת וגרמנית עד עומקי נפשה להפוך לפעילה ציונית? ההתבטאות של שולם מלבד הרמז הנבזי לחייה האישיים של אהרנדט, התיחס לסולידריות שלה עם העם והגורל היהודי ולא כלפי היהודים כפרטים. מה שהיה חסר אצל אהרנדט הוא נכונות להכיר בקשר ההמשכיות שבין מדינת ישראל לגורל היהודי. אך על כך כתבת גם את/ה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ד. "מלבד הרמז הנבזי לחייה האישיים של ארנדט". אפשר פירוט? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח שהוא מתכוון לעובדה שהיא בזמנו ניהלה רומן עם (הנאצי לימים) היידגר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אולי רמז לבעלה הלא יהודי ולקשר הרומנטי עם הפילוסוף הנאצי היידגר. קטע מתשובתה של אהרנדט להאשמתו של שולם אפשר לקרוא ב-http://www.lrb.co.uk/v29/n09/butl02_.html ונראה שגם היא חשה ברמז האישי. ב. תשובתה גם מפתיעה מפני שהיא בעצם מודה בנכונות טענתו של שולם. ג. בינתיים מצאתי את הביקורת של אהרנדט על המיליטריזם הציוני. למרבה הפתעתי, הביקורת הזאת לא רק קדמה למשפט אייכמן אלא אפילו לקום המדינה. המדובר במאמרים "משבר הציונות" מ-1943 ו"עיון חוזר בציונות" מ-1945. ולכן מדובר יותר בנבואה ואזהרה מאשר ביקורת על מצב קיים. נראה לי שאהרנדט היתה קרובה לדעות של "ברית שלום" תנועה ששאפה לדו-קיום בשלום עם הערבים עוד לפני קום המדינה (מיסודם של אינטלקטואלים יהודיים אנשי האוניברסיטה העברית, הוגו ברגמן, הרב י.ל. מאגנס, מרטין בובר, גרשום שולם, ארתור רופין, ארנסט סימון). כפי ששערתי אהרנדט התנגדה למדינה לאומית (כלומר לסוברניות מדינית טריטוריאלית על בסיס לאומי) ושאפה לקיום לאומי לא מדיני. הכיוון שלה היה פדרטיבי (במסגרת פדרציה אירופית של כל עמי אירופה) או פדרציה דו-לאומית (המדינה הדו-לאומית של הפוסט ציונים). בניגוד ל"ברית שלום" נראה לי שהיא לא חשבה על אוטונומיה בחסות מנדט בריטי מפני שחשבה שחסות של מעצמה חוץ איזורית תסייע ליהודים להתנתק משכניהם הערבים. ד. אני מוכרח להודות שהופתעתי מן החדות הנבואית של אהרנדט ומיכולתה לנתח התפתחויות מזמן הכתיבה ולתוך העתיד. בדיעבד היתה הרבה תבונה וראייה לעתיד בניתוחה של אהרנדט את הסיכסוך היהודי-פלשתיני. נראה שאהרנדט היתה מאותם יהודים בודדים (כמו ג'ורג שטיינר) שבאמת אוהבים את הקיום היהודי בגלות ומעדיפים אותו ע"פ קיום עצמאי ככל העמים האחרים. במובן זה היא היתה לחלוטין אנטי-ציונית. ה. מאחר והכרתי רק את "אייכמן בירושליים", אני חייב להודות שכעת נראה לי שזה רעיון די רע להכיר את ארנדט דרך הספר הזה. הספר די משעמם וחוזר על עצמו. אהרנדט כפי שכתבתי נכנסה לאיזה ויכוח דקדקני ונוקדני עם ההליך המשפטי של משפט אייכמן. בסופו של דבר כל המבנה המסובך שהיא בנתה בספר כדי להציב את אייכמן בתמונת הבנאליות של הרוע, מתמוטט ומתפורר לאפר מפני שהיא מסרבת להכיר בעובדה הדי טריאביאלית שאייכמן פשוט משקר כדי להציל את עצמו ולכן אי אפשר לבסס סטרוקטורה רעיונית על התבטאויותיו. אייכמן לא היה בנאלי לא רק בחריגותו (כפי שהודתה אהרנדט) אלא גם במעמדו ובהשפעתו האישית על מפעל ההשמדה. ו. נראה שבכתבים אחרים שלה שבהם היתה פחות דוקטרינרית, היא היתה יותר מעניינת ובלתי צפוייה. ז. למשל בתשובתה לשולם היא מציינת כצפוי שאי ההפרדה בין דת למדינה בישראל הוא אסון, אך היא תוקפת פוליטיקאית ישראלית בכירה (נשמע כמו גולדה מאיר) דוקא על כפירתה הסוציאליסטית באלוהים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב. בעיניי אין זה כה מפתיע שהיא ''מודה'' בטענתו של שולם. היא הרי ודאי לא ראתה בכך עובדה מבישה, אלא אולי אפילו ההיפך מזה. ד. אכן אותה נבואיות שציינת היא מרשימה ביותר. ה. לא זכור לי שאייכמן הואשם בשקרים במהלך המשפט. בכל מקרה, קשה להניח שחשב שיש לו סיכוי להינצל מהוצאה להורג, ולכן ייתכן בהחלט שאמר את האמת כפי שראה אותה (או כפי שדרצה לראותה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב. יש מאמר מעניין של סטפן מוזס בנושא, לפיו שולם השתמש במושג "אהבת ישראל" במובנו השגור ביהדות מזרח אירופה, שמשמעותו - חסד ורחמים, מושג שארנדט למעשה לא הכירה ופירשה באופן מוטעה. ה. זכור לי שאיימן טען במשפט שהוא נהג בפונקציונרים היהודים בעדינות ("Ein Spiel mit rohen Eier"). עד כמה לדעתך נבעה האמירה הזאת משקיעתו ב"אמת כפי שרצה לראותה"? לא סביר יותר שהוא פשוט שיקר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא זוכר את השמות, אבל יש כמה וכמה פונקציונרים יהודיים שתיארו יחס מאוד לא עדין מצידו, גס, ברוטאלי, וכן הלאה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בין היתר ישראל קסטנר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב. האם פירוש המושג "אהבת ישראל" ביהדות מזרח אירופה היה חסד ורחמים באופן כללי, או ביחס ליהודים? ה. למרבה הצער - כו, עדיין יתכן, לדעתי, שהוא סיפר את האמת כפי שרצה לראותה. לפחות לאחרונה נתקלתי לא מעט בתופעה של אנשים שהאמת מצטיירת להם אחרת בכל רגע, פחות או יותר, בהתאם לאופן שבו נוח להם לראותה - וזה בלי שה"פיתוי" לכך יהיה הימור על חייהם, וכשהמציאות שבה מדובר הרבה פחות עמוסת פרטים ואירועים והרבה יותר קרובה כרונולוגית לזמן תיאורה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב. לפי מוזס היה לזה גם מימד אוניברסלי. דהיינו, עם ישראל צריך היה להיות רחמן כלפי העולם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כך מעניין באמת מדוע שלום האשים אותה בהיעדרה של תכונה כזאת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתך, הספר שלה מלא בחסד ורחמים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאו דווקא, אבל האם לטעמך ספריו של שלום מלאים בזה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם קראתי משהו שלו, זה היה קשור לקבלה (מכורח העניין, המילה "(ספירת) הרחמים" בודאי הוזכרה.) רוצה להסביר למה זה קשור? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לזה שלא ברור לי איך אפשר לראות על פי ספרה שארנדט חסרת ''חסד ורחמים''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פעמים רבות עושה רושם שלילי יותר מאשר כלפי אייכמן. הוא בורג במערכת, אבל הם - אם הם לא היו משתפים פעולה... איפה החסד והרחמים פה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ה. מדוע לא? גרשום שלום טען שאסור להוציא אותו להורג ורבים חשבו כמוהו. לאורך כל החקירה והמשפט טען אייכמן שהוא לא עשה אפילו פעולה אחת ללא הוראה ישירה ממישהו מעליו. כל מה שאיציק כינה חקירה דקדקנית ופרקטיקה משפטית שנמשכה לאין קץ ובאה במקום הצגת השואה בכללה לה ציפה הציבור, היתה מפולת של מסמכים ועדויות על הוראותיו ופעילותו של אייכמן. לא זכור לי שאפילו במקרה אחד הצליחה ההגנה להציג מסמך או עדות על הוראה מקבילה שקבל אייכמן. כל מה שהיה לו להציע היה או "אני לא זוכר" או הסתמכות על הצו הקטגורי המורה לו למלא בתוכן כמיטב יכולתו את ההוראות הכלליות שקבל מן הממונים עליו. ו. כל ההיסטוריוגרפיה המודרנית של מלה"ע ה-II, מלמדת אותנו שהיטלר כמעט שלא עסק בעניינים לא צבאיים בזמן המלחמה. גרינג הסתפק בפרצים של פעילות בין תקופות ארוכות של מנוחה והימלר הסתובב ללא מנוח בין מפעלותיו כמו מנהל בית ספר המרצה ומפקח על המורים שלו. המוציאים לפועל והמבצעים של השמדת היהודים באירופה היו פקידים בדרגתו של אייכמן, קצת מעליו, קצת מתחתיו וזהו. מנקודת מבט זו כל עדותו של אייכמן היתה שקר מוחלט. רק אהרנדט שמאוד "רצתה" להאמין לו, היתה מסוגלת להשתמש בטענותיו כדי לתמוך במשהו בו האמינה מלכתחילה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוב אני חייב לציין שעבר הרבה זמן מאז שקראתי את הספר, אך הרושם שלי היה שלא נכון לומר על ארנדט שהיא האמינה לתפקידו הזערורי במערכת ההשמדה; היא יצאה נגד ההצגה של כל הלכידה והמישפט כאילו שתפסו את היוזם, המנהל והמוציא לפועל היחיד והעיקרי. היא סלדה בעיקר וציינה את זה מספר פעמים, היה מהראוותנות שסביב הלכידה והמישפט. מה שאתה מביא כגימוד מחלט של תפקידו, הוא העמדת תפקידו בפרופורציה הנכונה. האם אייכמן טען שהוא קיבל פקודה לכל תיאום שהוא עשה? לא . לשאלות ברמה הזאת הוא ענה שאיננו זוכר. לגבי החלטות גדולות כמו למשל, להשמיד את יהדות הונגריה יתכן שקיבל פקודה בע"פ. אינני זוכר שארנדט הציגה אותו כפקיד אפור ונטול יוזמה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסדר אנסה לדייק את התנסחותי. אהרנדט לא עסקה ב"גימוד" חלקו של אייכמן בשואת היהודים (גם אם הדבר נבע מכך שהקפידה להצביע על האשמות כלפיו שלא הוכחו). א. אהרנדט עצמה אמרה שאייכמן היה במעשיו חריג מפלצתי. מה שהיה חשוב לה להוכיח הוא שלא היה באישיותו של אייכמן עצמו איכות מרושעת החורגת מן האישיות הנורמלית (הבנאלית). טענתה היתה שבהינתן מעמדו ומצבו של אייכמן, בני אדם רבים היו נוהגים כמוהו ואין במעשיו משום ראיה לאישיות חריגה במובן הפסיכופתי. היוצא מכך בהגותה של אהרנדט הוא ששואת יהודי אירופה היתה חלק טבעי של ההיסטוריה האנושית והבנאליות של הרוע. הסופר ק. צטניק בערוב ימיו ניסח זאת כך: "אושויץ לא היתה על פלנטה אחרת." הרוצחים היו בני אדם, אני ואתה. ב. לרוע המזל, המציאות היתה שאייכמן לא "התאים" לתפקידו בתאוריה. הוא היה פקיד "מצפוני" במיוחד שמסירותו למשימתו היתה מעל ומעבר לדרישות התפקיד. שוב ושוב הביאה התביעה ראיות ל"מסירותו" האישית ול"התמסרותו" המלאה למילוי תפקידו ומעבר לתפקידו (כולל מכתבים בהם עמד על שליחתו למזרח של פרט יהודי כזה או אחר). כאשר אדם שגולת פעולתו היתה תאום משלוחי יהודים ל"מזרח", מציג עצמו כמומחה לענייני יהדות, כיצד ניתן להתיחס לדבריו בדרך אחרת מאשר דברי הבל ושקר, גם אם לא היה מעורב אישית בכל פן ופן של השמדת היהודים? ג. הדרך בה בחרה אהרנדט להתמודד עם "עמלנותו" החריגה של אייכמן היתה מפוקפקת. מצד אחד היא התבצרה מאחורי העדויות המרובות על השואה בכלל שאיש לא טען שאייכמן מעורב בהן ישירות (מוטיב משפט הראווה). מן הצד השני היא קבלה את גישת ההגנה לגבי ההוראות הספציפיות החתומות של אייכמן כי עד לקבלת עדות שוללת אבסולוטית לא ניתן לסתור את האפשרות כי אייכמן רק חתם על ניירות שהכינו לו אחרים או קיבל הוראות בע"פ מבכירים ממנו (אלמנט "הפרופורציה הנכונה"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלום חשב שאין להוציאו להורג? מדוע? ובמידה שהוא אכן היה רק ממלא במעשיו "הוראות כלליות" של הממונים עליו - האם לא היה צריך להוציאו להורג? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלי קשר. היתה זו אהרנדט שנטתה לשקול את הגרסה ה''פסיבית'' של אייכמן, לא גרשום שולם. שולם (דומני שגם מרטין בובר) התנגד להוצאה להורג מטעמים מוסריים ואתיים. הוא ראה בכך הדרדרות לסטנדרטים האתיים של הנאצים ודומיהם. מאחר והוצאתו להורג של אייכמן לא יכלה לכפר על פשעיו, הוא סבר, אני חושב שהוצאה להורג רק תפחית במשהו את משמעות פשעיו. אני חושב שקראתי שגם פרופ' לייבוביץ' התנגד להוצאה להורג בנימוק מוזר משהו ואופייני לשיטתו. הוא טען שאת אייכמן יש להרוג כמו שהורגים כלב שוטה בשדה. הפיכת ההוצאה להורג של אייכמן למעשה של המדינה ובתי המשפט שלה היא ראשיתו של מדרון חלקלק שיכול להוביל להוצאה להורג של פושעים פחותים ממנו ובסופו של דבר של יריבים פוליטיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאי התייחסות לספר כבנוי על כתבות עיתונאיות, הוא שמסב לך את האכזבה. היות שאני זוכר את המישפט כילד על רקע מדינת ישראל של אז, הספר היה בשבילי לא רק ספר על מישפט אייכמן אלא גם כתבות על מדינת ישראל. המבט שלה על מדינת ישראל היה מרתק כי היה שונה ממה שהייתי רגיל לו. לכן השם ''אייכמן בירושלים'' מתאר היטב את הספר כי רשמיה מירושלים ומדינת ישראל מאד קשורים בבמשפט עצמו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. לא התיחסתי לעניין הכתבות משום שלא רציתי להגרר לוכחנות בעניין בו אתה בעיקרו של דבר צודק. זה נכון שאהרנדט היתה בירושליים ב-1961 כשליחתו של ה"ניו-יורקר" ושלחה סדרת כתבות על המשפט. הספר "אייכמן בירושליים" אכן היה פיתוח והרחבה של הכתבות לספר. אני מסכים איתך שזה יכול להסביר בעיות כמו קשר חלש בין הפרקים וחזרות המרובות על אותם עניינים. ב. הבעיה היא שכשאתה כותב "בנוי על כתבות עיתונאיות" הקורא חושב על הדס שטייף או בוקי נאה בעיתון "רייטינג" או "את", בזמן שההשוואה היותר קרובה היא נחום ברנע, ארי שביט גדי טאוב וככה. הניו-יורקר הוא עיתון אליטיסטי מאוד המכיל כתבות ארוכות מאוד על נושאים מגוונים (גם תרבות, פילוסופיה ופוליטיקה). ג. אהרנדט היא מלומדת מאוד נחשבת בעולם הרעיונות הפוליטיים והתרבותיים והספר הזה, הנחשב מן החשובים בכתביה, עושה שרות לא טוב לרעיונותיה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |